pointless end.

בוהה בחלון מנסה לשחרר את הראש ממחשבות,

וקורה בדיוק ^ההפך.

זה מין קטע כזה ,

לא להיקשר לשום מקום, 

לא להרגיש שייכת.

כשאני שומעת מישהו אומר: "איזה אומץ, לקום וללכת",

בעייני זה יותר אמיץ להישאר ולהיקשר למקום, לאנשים.

לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים
גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד
נועה של עצמה ושל אף אחד

בואי הנה נועה נשב על החול
הצדפים ורודים והים גדול
מסביב שמיים ועולם
ובאמצע נועה של הים

נעלמה יומיים מי ראה
איפה היא צודקת? ומתי טועה?
היא בקצה המזח אין מה לעשות
כשעד כלות האופק לא רואים ספינות

השיער שלה מתנופף ברוח
יש לה בשקית ספר ותפוח
יש לה נטיה בלי סיבה לסבול
נועה של שמיים נועה בכחול

והגלים יורדים עולים ועננים כתומים סגולים
והשקיעה כל כך כחולה - אפשר לטבוע
ולא לשמוע שיר על נועה

לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים

מתהפכת לי הבטן.

החוסר ידיעה הורג אותי.

והוא..

הורג אותי ביחד איתה.

הגוף תמיד בהיכון,

                        הלב תמיד בפחד.

מסרב להיגמר.

הבטן מקרקרת ובאלי פשוט להתפרק על מיטה.

פאק איט. הוא יגמר.

מכניסה אותי לסטרס מטורף... :/

הפסנתר מרגיע....יש בדיוק 4 חודשים לחסוך לכרטיס והופעה שלו (באמת תצליחי???).

ויש לו חיוך  ^{ענק מרוח !!!}

^{♡▪♡▪♡}

עוברת על הטיוטות שלא פורסמו.

מחפשת משהו מסויים...מוצאת ומבינה שלא הייתי צריכה את התזכורת הזאת.

אבל מצד שני בא לי לפרסם את זה.

קצת תזכורת.

עדין בטיוטות.

כמו בחיי טיוטה.

-"דברי איתי, רק לשניה"

- על מה?

-" על המילון ואחת מחשבות שרצות לך בשניה"

- אני רוצה לים, רק בשביל לנשום אוויר, אבל היי אין לי רשיון וגם לא רכב, ואת לא מחבבת את אשדוד ופתאום הכל נשמע כמו עשן של תחבורה ציבורית.

- " מה עוד?"

- תלמדי להיות לבד, פעם נהנת מזה, היית יושבת ומתחרדנת במרפסת, יורדת לים , מלווה את השמש, נהנת מהשקט. היום נדפקת, קשה לך עם השקט, שגם השקט הוא סוג של שקר. 

-"זה אומר שמשהו לא מאוזן"

- כן, אני יודעת. הרבה דברים.

אני גם קצת בסטרס, אין לי כוח לשחק את המשחק שוב, לא באלי שהיא תבוא, הספיק לי. אני רק חושבת על זה ואריזת הכדורים מתקדמת אלי  בצעדי ענק. מבחיל.

-" מה עוד?"

- מה עוד? עוד מעט הפיקניק נגמר, רוצה לדרוש , אבל לא יכולה. רוצה לבקש אבל מבינה.

-" מה יהיה?"

- אוכל בטוח לא יהיה היום, העיקר עלק אכין לי ארוחת ערב, אפילו לסופר הלכתי בשביל זה.

אבל הרומן נגמר עם תפוח.

-"משהו ממש דפוק בך"

חלקיקים...

לכל אחד מאיתנו יש סוד,

בין אם זה מחשבה על הרצון לשקר,

לזיין את החברה הכי טובה של אישתך, 

בין אם מסרת את הכלב של הילדים לאימוץ ואמרת שהוא ברח,

משקר במצח נחושה על מיקומך,

איך אפשר לפסוח על המאהב/ת,

או השקר הקטן על העלות של

ה- שמלה החדשה. 

ואז את כל מה שמפחיד להתעמת איתו, חיביים לחלוק, כי אי אשפר להשאיר את זה לעצמך.

לפעמיים את האדם הכי קרוב, לפעמיים אתה פשוט בזמן הנכון במקום הנכון ולפעמיים אתה

ה- פסיכולוג התורן  (אדם חיצוני).

סודות רק מקשים על החיים ומעכבים אותם.

ולמי שלא מתאים לקבל אותכם עם האמת, אז זה הזמן ללמוד לשקר/ להסתיר?