אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

pointless end.

לפני 7 שנים. 15 ביולי 2017 בשעה 2:07

סשן זה לא, אני גם לא רוצה אחד כזה.

הוא שם כל הזמן,

זה לא משחק, אפילו שהוא פריק של משחקים.

הוא פשוט מאוד  ברור במה שהוא מבקש..

ואני , לא מתאפקת הסקרנות שלי מפרה את מה שהוא אומר,

הוא קם לקח סכין מהמטבח

תפס את השיער פשוט חתך ,

הוא היה ברור וחד כאחד.

 

אבל גם באמצע הרחוב הוא יכול להוריד אותי עד לאספלט ושהעולם - יזדיין.

 אז נכון אני באמת שלו, אפילו שאף פעם לא מרגישה מספיקה לו או טובה מספיק, בינונית וגם זה בקושי.

 

אבל כשאני אומרת לו "בבקשה תסמן אותי" , הוא עונה "כולך מסומנת בי".

 

ולא פיזית . 

כמה שהוא צודק.

 

(דבר ראשון בבוקר מחזירה את הסכין למטבח).

 

לפני 7 שנים. 7 ביולי 2017 בשעה 14:27

שלולית של דם מסיימת את הבירוקרטיה האינסופית, הדם ממשיך לזרום, אני נמצאת בתוך השלולית הזאת. - "זה טבעי" היא אומרת.

 

שעתיים אחרי יושבת בוהה בצלחת במסעדה נחשבת. 

 

-"עשית את זה ,נכון?"

-"נכון, לא הייתה ברירה" שיקרתי.

 

אני זוכרת את הטירטור, את השאילת שאלות, תמונות מאותה תקופה שהכל נראה רגיל, אבל כל הרעש מתרחש מתחת לאדמה.

 

ישבנו בבית קפה, סיפרתי את זה  כדרך אגב.

 

היום רק עולות  הדמעות, זו לא הייתה טעות הייתי עושה זאת שוב.

אבל אחרת.

הייתי לוקחת יום חופש. נרגעת. נותנת לעצמי לעכל.

המירוץ לא משכיח דברים הוא רק מדחיק אותם.

 

לפני 7 שנים. 3 ביולי 2017 בשעה 14:35

נגמרים לי הכוחות,

סופרת את גרגרי החול בשעון,

מתי הם יגמרו?

 העיניים נעצמות, הגוף חלש.

מחזיקה את הגופה. 

לפני 7 שנים. 2 ביולי 2017 בשעה 18:23

מחפשת את הקטנים והורודים,

לא האמנתי שאי פעם אצטרך אותם שוב,

אבל הנה זה קרה. 

 

האקמול לא משפיע, צריכה להיות מאורגנת עוד שעה.

אין לי כוח. לא.בא לי. 

למה אני צריכה לזייף חיוך?!

 

כאילו מישהו מעביר סרגל ברזל על לוח.

 

מרגישה את הנפש שוקעת,

המוח ממשיך לדפוק...

האיש הקטן עם הרמקול הענק, ממשיך ללכת לכיווני ולא מניח. 

לפני 7 שנים. 18 ביוני 2017 בשעה 9:51

שונאת את המלחמות האלו,

בין להיות ולהגיד בדיוק את כל מה שאני חושבת ומרגיש לי.

לבין ההתנהגות הרציונאלית והסבירה.

* אולי זה נובע מפחד. לא ההתנהגות. אלא החששות...ואז זה מתגלגל כמו כדור שלג.

-פחדנית-

 

לפני 7 שנים. 12 ביוני 2017 בשעה 15:01

יש את הנרות שמפיצים ריח ממש טוב, (במיוחד הירוק של איקאה) .

הוא מפיץ ריח טוב,

ולאט לאט דועך ונגמר,

השעווה נוזלת,

עד שנשאר טיפה שעווה מסביב

והפתיל נגמר.

ואז העשן הלבן מגיע.

אנלוגיה די קרובה..לי.

 

 

לפני 7 שנים. 28 במאי 2017 בשעה 11:13

לפעמיים חולפת במוחי מחשבה,

איך זה להיות  -איתך- 

אתה תמיד איתי,

אבל לא איתי , תמיד מין חלוקה מחייבת.

 

הולכת לישון כל יום, משתעשעת במחשבה  שאתה ליידי, מיידי פעם זה קורה. 

עוצמת עיניים ומרגישה את המגע שלך, את החיוך.

 מין אנרגיה לא מוסברת.

 

מעניין אותי איך זה לא לצפות בכיליון עיניים ל"אולי" היום, לליליה.

ללראות אותך אותך בבוקר מתעורר, להכין את הקפה הקבוע,להתפנות ללו"ז היומי, להתלהב מהדברים הקטנים ,מהפשטות.

 

- מין ערבוב של הרבה דברים, מחשבות, תחושות וחלומות בהקיץ.

 

לפני 7 שנים. 18 במאי 2017 בשעה 22:42

את מתנהגת כמו ילדה קטנה,

צריך להבין שלא מקבלים הכל בחיים,

אני לא רוצה הכל, אבל אני רוצה את הזמן שלי איתך.....מממ דיי אוווף  אני רוצה לישון איתך ולקום איתך.למה זה כלכך  מסובך.?!?!? 

כן, ילדה קטנה שרוקעת ברגלים, זה מה יש.

לא, אני לא מסכימה עם השיטת חינוך הזו של להגיד "לא".

אני בעד.ה"כן",

נו אוף בוא לישון איתי.