pointless end.

שלולית של דם מסיימת את הבירוקרטיה האינסופית, הדם ממשיך לזרום, אני נמצאת בתוך השלולית הזאת. - "זה טבעי" היא אומרת.

שעתיים אחרי יושבת בוהה בצלחת במסעדה נחשבת. 

-"עשית את זה ,נכון?"

-"נכון, לא הייתה ברירה" שיקרתי.

אני זוכרת את הטירטור, את השאילת שאלות, תמונות מאותה תקופה שהכל נראה רגיל, אבל כל הרעש מתרחש מתחת לאדמה.

ישבנו בבית קפה, סיפרתי את זה  כדרך אגב.

היום רק עולות  הדמעות, זו לא הייתה טעות הייתי עושה זאת שוב.

אבל אחרת.

הייתי לוקחת יום חופש. נרגעת. נותנת לעצמי לעכל.

המירוץ לא משכיח דברים הוא רק מדחיק אותם.