|
|
|
אני רעבה,
רוצה להכין אוכל,
רוצה לרוץ,
לצאת לבירה,
לפתוח את הבריזר שבמקרר,
לגלגל אחת ירוקי וחמודי,
רוצה להחליף מצעים,
סקס,
קשירה,
רוצה ים,
רוצה לעשות סיבוב ארוך,
רוצה לצעוק,
רוצה לבכות,
רוצה לצחוק,
רוצה כלכך הרבה דברים,
בפועל...
אין לי כוח לכלום.
השבועות האחרונים גמרו אותי,
זה לא נגמר.
עוד שבוע אחד כזה ואני אגמר סופית.
אז בינתיים,
רק רוצה.
היא מדברת איתי על דירות כאילו חייתי כל יום בעיר שונה ואיך חולון? מה עם בת ים? ראשון יקר...
מה את אומרת על...נשמע אחלה.
שולחת לה דירות שנראות לי.
"אבל זה בלי ריהוט" קצת צועקת מהוואטסאפ.
אני נזכרת איך הרבה שנים אחורה התחלנו בלי כלום, בדירה שכורה בת"א, כאלו שהחליטו ללכת על כל הקופה ולהתבגר מהר..
הייתה ספה ירוקה דהוייה ושולחן אוכל.
ארון אחד. מקרר ותנור. (ויכול להיות שגם פה הגזמתי).
ישנו על מיטה מתקפלת ומזרנים, עד שמצאנו מציאות ל- "מסירה" , דברים ששברנו לנו את הגב. מפה לשם התגלגלנו למזרן ,בסיס, שטיח ואפילו חיות מחמד.
התקדמנו לאט...והיא רוצה הכל בבת אחת.
סבלנות.
והמסקנה: שבסופו של דבר הזמן...את כל תלמידו .
(●!●)
(×-×)
מעושנת , עד 0 מקום לצלילות.
אתה בא באפלה, פותח את הדלת,
נושק את אחת הנשיקות הסקסיות שלך,
אני נרטבת ומרטיבה ממש כמו הנשיקה שלך,
אתה עוצר סותר לי בחוזקה,
"איזה מין כלבה את שלא רצה כשאני נכנס?"
- אני מחייכת ומתחילה לצחוק,
אתה, תופס בחוזקה ומוסבב לי את הפיטמות, זעקות קטנות יוצאות אני מתרפקת על הכאב, מתחילה לרעוד.
עייני נעצמות , אתה עוזב ובוהה בי,
תופס את השיער, "את לא נרדמת ולא עוצמת עיניים, את תסתכלי עלי"
הרוק נאגר, מתסכלת על התווי פנים שלו,
הוא כלכך יפה לי.
הוא ממשיך בשלו ואני נרדמת סטירה מקפיצה אותי, מסתכלת.
הוא דוחף לי את הכוס ואני מוזגת לו.
הוא מניח אותה על השולחן ועוד סטירה מאדימה את לחיי.
הוא מסיים את הכוס, ובלי התראה מוקדמת הוא מושך אותי על הרצפה, חושף את גבי, נוזל חם נשפך על גבי, הגוף נע בחוסר שליטה, מרגישה אותו בוחן, דממה, הנוזל מתחיל להתקרר על גבי, רוח קלה באוזן, רעד, הלשון שלו נוגעת בגבי, נעה ואז שוב הנוזל החם יורד שוב במורד גבי, כף ידו נוחתת כל ישבני ועוד אחת ועוד, הספירה אבדה, פתאום מגיע ביס בגב, כלכך לא צפוי, ממוטטת, אחיזהמבשיער מובלת על 4, הפנים שלי נזרקות על המיטה, התחתון יורד,
מרגישה את הרשרוש הכדור האדום מוחדר לי לפה הרצועה נקשרת היטב, "תהיי שקטה" הוא לוחש.
הוא פותח את ישבני ומתחיל לחדור עליו , אני כאובה וזועקת בדממה,
הוא תופס אותי בשיער "את תלמדי לבוא כשאני מגיע", וזורק שוב למזרן,
הוא מנפתח אותי בתוך ישבני, הגוף נע, "אני אעשה את זה לאט הפעם" , מלטף את גבי וחודר שוב, מזיין לי את התחת עד שהוא גומר, שומעת את צעדיו, הדלת נפתחת ונסגרת.
הלב יורד, מי בא? הוא הלך? איפה הוא?
מישהו מתקרב.."מה לא היה ברור בלרוץ אלי כל פעם כשאני נכנס?"
"מבינה" ממלמלת.
-" אז בואי ננסה שוב"
הדלת נפתחת ונסגרת, ואני רצה במהירות לחבק אותו.
הוא מורה להביא את הספר והחליטה ואני נכנסת להתקלח.
אני ניגשת למיטה והוא חצי ישן ,
החליטה כבר נגמרה הספר מונח,
" כבי את האור, שכבי לידי וספרי לי משהו נחמד"
♡
זה תמיד משעשע אותי ומשמח שהוא יודע את הגבול, איפה לא לחפור יותר ואיפה אני לא שופכת את כל האמת.
הוא משחרר....מזל שאני עוד מבינה משהו מהמילים שיוצאות לו מהפה.
חצי נאמר.
לחצי השני אין לי כוח.
לחצי שהכאיב לי כלכך בחצי השנה האחרונה.
מאזנת את מה שאפשר ... לכל השאר נותנת לנזול כמו מים בין האצבעות.
סבבה,
הכל טוב,
טודו בום? טודו בום.
בא לי ים, להסתכל על הירח המטורף ושיר של אביב מתנגן לי בראש.
גם ג'וני, סושי ובקבוק ברייזר ובריזה נעימה.
בסוף מוצאת את הנדנדה, אותה נדנדה שלפני שבוע ניסתי לא להירדם בה,
כמה דברים קורים בפרק זמן של שבוע, העולם משתנה, העולם שלי משתנה.
שונה.
אושר.
איזון.
חופש.
שקט.
לנשום.
יש רכבות שלא הייתי עולה עלהן ולפעמיים זה מרגיש שמישהו אוחז לי ביד ומושך אותי בכוח אליה.
רק חבל שהוא שוכח את הערכת עזרה ראשונה על הרציף.
את החדר ממלא ריח של וניל ועוד משהו, תערובות שאף פעם לא זוכרת את שמה.
המצעים ספוגים בריח והראש מוצף בהיום בלילה-בוקר, מכורבלת איתו, קמה איתו. אני אוהבת לגעת בו כשהוא ישן ועושה קולות של הנאה, תחושה הכי ממלאת בעולם, הוא מחייך ואני מאושרת.
טוב לו , טוב לי.
מדהים עד כמה הוא מדהים.
(פשוט אוהבת להביט בו, את כל שאר המילים אשמור לעצמי♡).
לפעמים בא לי רעש,
רעש אדום
טק של חגרוה,
בלון אוויר של שוט,
כף יד,
ספנקר מטומטם,
צרחה ,
רעשי גוף ונשימה,
צחוק,
תחת מאדים,
שריטה גם לה יש רעש משלה,
נשימות,
טיפטוף,
יריקה,
ציפורהים שחודרות וזזות ,
גם להן קעש משלהם,
בהונות שמשפשופות את הסדין,
שפה שנמשת ומשתחררת.
והתחת מאדים,
כמו קוסם ששולף מהכובע את הארנב הבא,
גם לחדירה שלך יש רעש מיוחד,
והרעש הזה מטריף,
זה תווי הגוף והפנים עושים רעשים משלהם,
השיניים, הלשון
והעיניים שורפות, הריסים חובטות.
ואז ניהיה שקט מושלם.
ואז רק הנשימות נשמעות ברקע.
אך הרעשים הם מטריפים, כמה התגעגעתי לרעש המושלם.
יושבת במרפסת שהיא לא באמת שלי,
התיקים תמיד מוכנים ללארוז וללכת,
רק לפני שבוע וחצי ארזתי ואז מבינה שעוד שבועים אורזת שוב לא יודעת לאן...
חוסר יציבות, שומדבר לא באמת שלי,
אפילו אני לא בטוחה שאני שייכת לעצמי, במיוחד שכל חוש אפשרי בוגד בי.
"תהיי רגועה, הכל יסתדר"
ורק אני בוכה אל הקירות, הלב והמוח לא נותנים מנוח.
יושבת שותה שנדי , מעשנת סיגריה ואז השיר הזה מגיע:
לא לנדוד שוב לא לנדוד...
מחסירה פעימה ואז עוד הרבה פעימות כאלה.
לא לנדוד.
כמין משהו שלוחץ על הגרון,
חום ומין נמלים בכתפיים ובשכמות,
מנסה לנשום, מאבדת שליטה על הגוף, האחיזה מתחילה ללכת לאיבוד,
בית החזה חם, היד מתחילה לכאוב בטירוף והאוויר נגמר, חנק...
כשאני מנסה לתפוס את זה בשלבי הראשוני לפעמים זה עובד.
מנסה להתעסק במיליון דברים.
להסיח את הדעת אבל הגוף בוגד,
הדופק מאיץ...
בבקשה לא שוב.
