מנסה כבר כמה ימים לכתוב פוסט, מלא. כולם נקטעים באמצע והופכים לטיוטות..
עוברת על הפוסטים בפייס,
אחת הקבוצות תופסת את תשומת ליבי, ושאלות מתחילות לצוץ בראש,
למה רובם לבד? מתי החשש והפחד הזה ממה שמקיף אותנו משתחרר?
למה כל דבר שהוא טיפה מחוץ ל"נורמה" נשמר בחדרי חדרים?!
מה הפחד הגדול של כולנו בעצם? אי קבלה? חרם? שמועות? התלחששויות? הפיל שעומד בחדר וכולם בוהים בו או מתלעמים לחלוטין?!.
היום זה לא מעסיק אותי, מה יגידו מה יחשבו, עוד פעם להגיע לשולחן החג לבד?! אבל מבינה את התחושות שלהם.
את הבחורה הלסבית שלא יכולה לארח את חברה שלה, את הזוג שהם בעצם שלישיה ואז מתפצלים, את הגרושים שחוזרים לשולחן החג לבד, את הבחורה שיוצאת עם הגבר הנשוי ...ודוגמאות כאלו ואחרות שלא חסר .
יש משהו בהרגשת הלבד הזה, בשולחן החג, אנשים שהם משפחה אבל בעצם מכירים רק חלק כולשהו בנו.
את כל שאר החלקים אנחנו מפחדים לחשוף, מונעים מפחד או מבחירה?
וזו רק חלקיק ממה שעלה, וכרגיל שיחת טלפון באמצע שקוטעת לי את חוט המחשבה..
שנה טובה ומאושרת ! :)
