תעצרי רגע.
אל תראי רק את עצמך.
עוצרת.
מקררת , מבינה.
גם הקטנצ'יק עובר הרבה שינויים.
ולו יותר קשה, הוא לא בחר בזה.
לוקחת צעד אחורה.
הוא מבין הכל.
זוכרת - קודם הוא.
אחר כך אתם.
הרבה סבלנות.
נשימה עמוקה.
עדין חושבת שרק אני אחליט מה נכון לי,ומה עושה לי טוב.
חשיבה הגיונית של אנשים אחרים,
היא הגיונית רק בעינהם.
לי יש את העיניים שלי.
ויש לי אותו. לו אני מוכנה להקשיב עד השלב הקטן הזה שהוא אומר לי "גם את יום אחד תעזבי אותי" ואני רואה את עצמי בתור אותה כלבה בת ה13 עם אותם הבעלים ואיפשהו מורגלת לבעליה ומקומה ובוהה בו עדין באותן עיניים אוהבות. למרות שמערער אותה לא פעם ואני לפעמים חושבת אולי בלעדי יהיה לו יותר קל ואז מבינה שזה לא החלטה שלי אלא שלו.
מבינה שזה יצטרך להיות הורמוני , אני רוצה לרוץ מהר בדשא הירוק ומבטיח.
אבל עד אז, צריך לשתול, לטפל בו ולטפח אותו ולרגע לא להפסיק , כי דשא ירוק לא נשאר ירוק ללא טיפוח.
יש ידוע ולא ידוע.
אני יודעת שאני אוהבת אותו, כאיש ,כאדם, כבן זוג, כחבר, כמאהב אני יודעת איזה מהתכונות אני אוהבת בו ובאיזה אני מאבדת את העשתנות.
אני יודעת שאני לא צריכה אישור מהחברה הכללית, אלא רק אישור ממנו.
שהוא מאושר, שטוב לו.
שטוב להם.
ותמיד זוכרת שאני בוחרת בזה, להתמודד, לטפח, לאהוב, להיות שם בשבילו ולעמוד מאחוריו, להקל טיפה קצת על חיו ולהנעים אותם, עד כמה שאני יכולה.
תמיד זה מצליח לי? ממש לא.
אני עובדת קשה , לא ליפול שוב,
קשה לי עם הרגע שהוא אומר לי
" את מזכירה לי...."(משהו רע), "לא נעים לי".
יש לי לאן לשאוף, וכנראה שהשמיים הם לא באמת הגבול.
אז קחי לעצמך רק דקה.
ולזכור מי את.
לזכור שאתם לא לבד בעולם,
ואתם לא הדבר הכי חשוב.
אלא יש עוד מעבר, זה לא כל כך מורכב
אבל זה תהליך.
אז קחי עוד דקה, את תחליטי אם בדקה יש 60 שניות או קצת יותר.