A matter of discipline

המשלוח הגיע!
כי כשהשפנפנה ואני עושים דברים רעים... זה רק בסטייל ;-)

ולמי שפספס - נותן לעצמי להשוויץ קצת:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=511863&blog_id=42225

אני באמונה שהמעגל הזה הוא השלם ביותר בשלב הזה בחיי (וייתכן שלא רק בשלב זה):

רוב שנות הילדות שלי היה לי רצון עז לאח קטן.

רצונות של ילד?.. בודאי. אבל גם משהו עמוק יותר.

לימים, יותר מ-20 שנה לאחר מכן, למדתי שבמקור אמור היה להיות לי אח תאום, אך הוא לא שרד את ההריון.

ייתכן שמשהו בי תמיד הרגיש חוסר בגלל זה.

ואולי אין קשר בין הדברים.

בכל אופן, כשגילינו שאמי בהריון, שמחנו עד לב השמיים. ובכינו נהר של דמעות כשהיא איבדה אותו.

כל הזמן הזה פשוט רציתי אח. חבר שהוא דם.

בגיל 12, חודש לפני בר-המצווה שלי, זכיתי סוף סוף לאח.

ההורים שלי אמרו שהוא כמו מתנה לבר מצווה (לא שהם מנעו ממני מתנה חומרית, כמובן).

אך הנה אירוניה בשבילכם: כשנתיים לאחר מכן, אובחן אחי כאוטיסט.

הוא לעולם לא יהיה "נורמלי", כמה שהמשמעות הזאת תקפה במדינה כמו שלנו.

שנות הטיפש-עשרה שלי נדדו בין כעס לאכזבה על כך שעד שכבר קיבלתי אח קטן, הוא הגיע מקולקל. פגום.

לעולם לא נוכל לדבר כמו שני גברים. כמו שני חברים. כמו שני אחים.

ועדיין, עם כל הכעס... הוא לא היה האשם בעיניי. ואהבתי אותו.

אולצתי לוותר על לא מעט מגיל ההתבגרות שלי.

כבר בגיל 15 היה עליי להתנהל בהרבה יותר בגרות, הבנה ואחריות ממה שמצפים מילדים בגילאים האלה.

ו-4 השנים הבאות אילצו אותי ללמוד איך להיות מיני-הורה. או הורה-חירום.

עשיתי דברים, כי לכך ציפו ממני. אבל עדיין כעסתי.

זה לא היה פייר.

ציפו ממני להיות שם בשבילו כאח ובעתיד, כהורה.

לא ביקשתי את זה, לא הסכמתי לזה. אף אחד לא שאל אותי - פשוט הניחו שכך זה יהיה.

במשך שנים התמרמרתי על כך.

היו לי תוכניות: בכלל רציתי לעזוב את הארץ, למישהו היה איכפת?

ואולי רציתי לעבור לגור במושב בצפון? למישהו הזיז?

ואז התחלתי לעצור ולחשוב: על מה אתה מתלונן, חתיכת אידיוט?

אחיך מודע. הוא לא מנותק ואתה רואה את זה על הפנים שלו.

הוא יודע שהוא לא כמו כולם ולעולם לא יהיה.

הוא יודע שהוא צריך כדורים וטיפות כדי להישאר רגוע ומפוקס.

הוא יודע שהמשפחה שהוא מכיר כיום תהיה המשפחה היחידה שלו.

הוא מתמודד עם הידיעה הזאת בכל יום. אז מי אני לעזאזל שאתלונן שקשה לי?

האם אני אוהב אותו? ברור שכן. אבל האם עד כדי כך שארצה להיות שם בשבילו על חשבון חלק לא מבוטל מחיי שלי?...

עברו 18 שנה מאז שאחי נולד.

ראיתי אותו הופך מעולל קטן לגבר שבגברים.

ראיתי אותו מתפתח ולומד ואפילו מתגייס לצה"ל.

אבל אני עדיין קורא לו "ילד שלי".

לפני חודשים לא רבים חתמתי על מסמכי אופוטרופסות. רשמית, אני ההורה השלישי שלו.

לא כי זה מה שמצפים ממני.

עכשיו.. בגלל שזו הבחירה שלי.

אני בוחר להיות האח שמגיע לילד הנפלא הזה.

החייכן, הבדחן, העוזר והבוגר.

ומעל להכל, לילד הזה שמתגבר בכל יום על מכשולים שרוב האנשים לא חושבים עליהם אפילו.

הוא חזק יותר מכל אחד אחר שאני מכיר.

והלוואי והוא יכול היה לדעת כמה אני גאה בו.

באמצע היום, קורה שאני עוצר ומסתכל אחורה על תקופה לא רחוקה מידי.

תקופה פשוטה יותר ורגועה יותר.

אבל גם ריקה יותר.

זמנים פשוטים הם בדרך כלל נטולי משמעות אמיתית.

כששום דבר לא מרגש אותך לכאן או לכאן.

כשהרוטינה היומיומית הופכת כוס קפה ב2 בצהריים לשיא של היום שלך.

לא אשקר: נוח בתקופות כאלה. רגוע בתקופות כאלה. אפשר להתרגל אליהן.

אבל אז אני מתעורר למציאות המעט פחות רדומה שלי.

מציאות ה"יש ימים ויש ימים".

ובה אין רגע שהוא באמת רדום.

יש המון מתח והמון ציפייה. ויש בה לחצים ועומס ויש בה הנאות וחוויות. ויש בה כעס וזעם ואכזריות. אבל יש בה צחוק ומחילה ואהבה אינסופית.

כי במציאות הזאת הטוב תמיד מגיע עם הרע.

וכמו במשל על שני הזאבים שבנפשו של האדם, אני נהגתי להאכיל תמיד את הזאב הנושך, הנגוע בכלבת שהרס את כל מה שסביבו ואותי לקינוח. זאב היוהרה, העלבון והאגו.

אבל לא היום.

היום אני לא מוכן להזין אותו יותר. אני מסרב לתת לו כוח.

הפעם אני מבקש להאכיל את הזאב היפה והגאה, הנאמן והמגן.

זאב התקווה, השלום והאמת.

ואני יכול רק לקוות שאחרי תקופה כל כך ארוכה של הזנחה, הוא יסכים לתת לי להתקרב ולכפר על כל הזמן הזה.

לכבוד הולנטיין - מהשפנפנה שלי וממני אליכם ♥

https://thecage.co.il/coppermine/thumbnails.php?album=6311

כן, ולנטיין ושיט...

לא באמת שכחתי. אני פשוט עדיין שובר את הראש מה להביא לך.

בינתיים...

הם כמו צבועים, כמו תנים, כמו אוכלי נבלות...

יש את ה"שולטים" שיקפצו על מה שנראה להם טרף קל.

הם יחפשו את הפגועה, החלשה, השברירית.

זאת שנמצאת במצב רגיש ומעורער.

אבל בארצם של הטורפים, האריה לעולם אינו חושש מן התן.

כך שאני לא מודאג.

כי מה שאוכלי-הנבלות אינם יודעים, הוא שאת רחוקה מלהיות חלשה, שברירית ומעורערת.

את רגישה, בוודאי... אבל את גם פיקחת.

שפנפנה יפה ועדינה עדיין יכולה לנשוך...

(תאמינו לי, מניסיון מבורך)

אני אוהב אותך ♡

פעם קיוויתי שיום אחד אתעורר לצד מישהי שסתם תחייך אליי חצי מנומנמת ותתחיל לי את היום בדרך הכי יפה שיכולה להיות...

הבוקר לא הייתי צריך לקוות יותר.

אני אוהב להתעורר לצדך בכל בוקר מחדש... בין אם את כבר מעליי (תודה לאלים על זקפת בוקר) ובין אם את לצידי.

זרועותייך כרוכות סביב צווארי, והזיכרון המתוק של הערב הקודם עדיין מורגש על שפתייך, בין רגלייך ובעיקר בפי הטבעת שלך...

את הנשלטת שלי.

ואת גם בת הזוג שלי. החברה שלי. השותפה שלי.

את דואגת לי ואני שומר עלייך. 

את מלמדת אותי על חמלה ואדיבות ואני מלמד אותך על גאווה ואסרטיביות. 

את מלמדת אותי שצריך לסלוח ואני מלמד אותך שמותר גם לכעוס.

ביחד אנחנו חזקים יותר.

(עכשיו לפתוח רגליים ולסגור את הפה - Drake is working...)

בימים הקרובים, התחת שלך יעבוד שעות נוספות ;-)