רוב שנות הילדות שלי היה לי רצון עז לאח קטן.
רצונות של ילד?.. בודאי. אבל גם משהו עמוק יותר.
לימים, יותר מ-20 שנה לאחר מכן, למדתי שבמקור אמור היה להיות לי אח תאום, אך הוא לא שרד את ההריון.
ייתכן שמשהו בי תמיד הרגיש חוסר בגלל זה.
ואולי אין קשר בין הדברים.
בכל אופן, כשגילינו שאמי בהריון, שמחנו עד לב השמיים. ובכינו נהר של דמעות כשהיא איבדה אותו.
כל הזמן הזה פשוט רציתי אח. חבר שהוא דם.
בגיל 12, חודש לפני בר-המצווה שלי, זכיתי סוף סוף לאח.
ההורים שלי אמרו שהוא כמו מתנה לבר מצווה (לא שהם מנעו ממני מתנה חומרית, כמובן).
אך הנה אירוניה בשבילכם: כשנתיים לאחר מכן, אובחן אחי כאוטיסט.
הוא לעולם לא יהיה "נורמלי", כמה שהמשמעות הזאת תקפה במדינה כמו שלנו.
שנות הטיפש-עשרה שלי נדדו בין כעס לאכזבה על כך שעד שכבר קיבלתי אח קטן, הוא הגיע מקולקל. פגום.
לעולם לא נוכל לדבר כמו שני גברים. כמו שני חברים. כמו שני אחים.
ועדיין, עם כל הכעס... הוא לא היה האשם בעיניי. ואהבתי אותו.
אולצתי לוותר על לא מעט מגיל ההתבגרות שלי.
כבר בגיל 15 היה עליי להתנהל בהרבה יותר בגרות, הבנה ואחריות ממה שמצפים מילדים בגילאים האלה.
ו-4 השנים הבאות אילצו אותי ללמוד איך להיות מיני-הורה. או הורה-חירום.
עשיתי דברים, כי לכך ציפו ממני. אבל עדיין כעסתי.
זה לא היה פייר.
ציפו ממני להיות שם בשבילו כאח ובעתיד, כהורה.
לא ביקשתי את זה, לא הסכמתי לזה. אף אחד לא שאל אותי - פשוט הניחו שכך זה יהיה.
במשך שנים התמרמרתי על כך.
היו לי תוכניות: בכלל רציתי לעזוב את הארץ, למישהו היה איכפת?
ואולי רציתי לעבור לגור במושב בצפון? למישהו הזיז?
ואז התחלתי לעצור ולחשוב: על מה אתה מתלונן, חתיכת אידיוט?
אחיך מודע. הוא לא מנותק ואתה רואה את זה על הפנים שלו.
הוא יודע שהוא לא כמו כולם ולעולם לא יהיה.
הוא יודע שהוא צריך כדורים וטיפות כדי להישאר רגוע ומפוקס.
הוא יודע שהמשפחה שהוא מכיר כיום תהיה המשפחה היחידה שלו.
הוא מתמודד עם הידיעה הזאת בכל יום. אז מי אני לעזאזל שאתלונן שקשה לי?
האם אני אוהב אותו? ברור שכן. אבל האם עד כדי כך שארצה להיות שם בשבילו על חשבון חלק לא מבוטל מחיי שלי?...
עברו 18 שנה מאז שאחי נולד.
ראיתי אותו הופך מעולל קטן לגבר שבגברים.
ראיתי אותו מתפתח ולומד ואפילו מתגייס לצה"ל.
אבל אני עדיין קורא לו "ילד שלי".
לפני חודשים לא רבים חתמתי על מסמכי אופוטרופסות. רשמית, אני ההורה השלישי שלו.
לא כי זה מה שמצפים ממני.
עכשיו.. בגלל שזו הבחירה שלי.
אני בוחר להיות האח שמגיע לילד הנפלא הזה.
החייכן, הבדחן, העוזר והבוגר.
ומעל להכל, לילד הזה שמתגבר בכל יום על מכשולים שרוב האנשים לא חושבים עליהם אפילו.
הוא חזק יותר מכל אחד אחר שאני מכיר.
והלוואי והוא יכול היה לדעת כמה אני גאה בו.
