באמצע היום, קורה שאני עוצר ומסתכל אחורה על תקופה לא רחוקה מידי.
תקופה פשוטה יותר ורגועה יותר.
אבל גם ריקה יותר.
זמנים פשוטים הם בדרך כלל נטולי משמעות אמיתית.
כששום דבר לא מרגש אותך לכאן או לכאן.
כשהרוטינה היומיומית הופכת כוס קפה ב2 בצהריים לשיא של היום שלך.
לא אשקר: נוח בתקופות כאלה. רגוע בתקופות כאלה. אפשר להתרגל אליהן.
אבל אז אני מתעורר למציאות המעט פחות רדומה שלי.
מציאות ה"יש ימים ויש ימים".
ובה אין רגע שהוא באמת רדום.
יש המון מתח והמון ציפייה. ויש בה לחצים ועומס ויש בה הנאות וחוויות. ויש בה כעס וזעם ואכזריות. אבל יש בה צחוק ומחילה ואהבה אינסופית.
כי במציאות הזאת הטוב תמיד מגיע עם הרע.
וכמו במשל על שני הזאבים שבנפשו של האדם, אני נהגתי להאכיל תמיד את הזאב הנושך, הנגוע בכלבת שהרס את כל מה שסביבו ואותי לקינוח. זאב היוהרה, העלבון והאגו.
אבל לא היום.
היום אני לא מוכן להזין אותו יותר. אני מסרב לתת לו כוח.
הפעם אני מבקש להאכיל את הזאב היפה והגאה, הנאמן והמגן.
זאב התקווה, השלום והאמת.
ואני יכול רק לקוות שאחרי תקופה כל כך ארוכה של הזנחה, הוא יסכים לתת לי להתקרב ולכפר על כל הזמן הזה.
