למי מאיתנו יש זמן לבזבוזי זמן?
אנחנו לא נחייה לנצח. ואת החוויות שלנו אנחנו רוצים לחוות ולא רק לדבר על "אם, לו ואולי."
אז אנחנו יכולים לשבת מול המסך, לחקור ולשאול ולהתכתב שעות וימים ושבועות. ובסוף היום לדעת הכל אחד על השניה... ובסוף, כשנבין
שמיצינו את כל מה שיש למילים להציע, אנחנו ניפגש. וזה יהיה נטול מסתורין, נטול סכנה ונטול ריגוש. זה יהיה פשוט... תפל.
אדם חכם אמר פעם שהכל נעלם: אהבה, עצים, סלעים, מתכת פלסטיק... בני אדם. אף אחד לא שורד את החיים. אז אנחנו יכולים לחיות
בפראנויה ובחשש, לעבור יום אחר יום ולמלא אותם במילים ריקות ו"בכמעט" ו"באולי" ובסוף ב"אילו רק...", או שנוכל להיות אסירי תודה
על שכשהגוף שלנו פוגש בזה של אדם אחר, הוא מתפוצץ בהנאה כל כך עצומה שאנו שוכחים, אפילו אם לרגע, שאנחנו לא יותר מערימת עפר
מהלכת.
אם אנחנו חזקים, הידיעה הזאת תשחרר אותנו. אם אנחנו חלשים, אנחנו פשוט נהיה כמו כל השאר.
ואוסף החוויות שלנו יהיה הרבה יותר דל.
