אני מניח שזו תהיה ירייה ברגל לעצמי בעיני הרבה מהחברים/חברות באתר.
אבל זה בסדר מצידי... אני לא מתיימר להיות משהו שאני לא. אני לא מת על עצמי, אבל אחרי 31 שנה, אני מסתדר איתי.
מישהי פעם אמרה לי שאני יכול להיות אדם מקסים וכריזמתי ואיכפתי וסבלני... עד שאני מגלה שהצד השני פיתח אליי רגש מסויים. מסיבה כלשהי, החל מאותו רגע, אני רק מחפש (לא במודע, כמובן) דרכים לחרב את הקשר שנוצר.
מסתבר, לדבריה, שעקב התיעוב העצמי שלי, אני מפתח טינה כלפי כל מי שלומד לרכוש לי חיבה. כי איכשהו, זה לא הגיוני לי שאדם בר דעת יאהב אותי.
זה הדהד לי בראש עוד שנים אחרי שהדברים האלה נאמרו... והגעתי למסקנה שהיא צדקה. אין שום דרך אחרת להסביר את הנטייה הלא מודעת שלי להרוס קשרים עם אנשים (ובעיקר נשים) שפיתחתי אליהם רגשות. אין שום הסבר אחר לכך שאני יודע מה צריך לעשות כדי לשמר את הקשר, ועדיין אני עושה את ההיפך.
זה איננו פוסט התמסכנות. לא מתקרבן. זהו יותר מעין וידוי... זה מי שאני - מפלצת רגשית שיודע לעשות בדיוק את הדברים הלא נכונים בזמנים המאוד נכונים, על מנת להרחיק אנשים שאני מעוניין בחברתם/ן.
ואולי... אולי אני בעצם מציל אותם ממני? לא חשבתי על זה עד עכשיו...
