"אז מה בדיוק הבעיה?" שאל החבר.
פליקס הביט מעבר לשולחן על חברו הטוב, מזעיף את מצחו. "זה משהו מטורף." אמר האדון השרירי. בזמן שדיבר, הוא ליטף בהיסח הדעת את ראשו של העבד השקט, הכורע בדיוק ליד כסאו. "חשבתי להרחיב את חדר המשחקים שלנו במרתף." הסביר פליקס, בקול האדון הנמוך והמרשים שלו. "אז עבדתי על הפרויקט, ומצאתי כמה קופסאות אחסון ישנות שם למטה. ובתוכן, גיליתי את אלה. אני לא יודע איך להסביר אותן". הוא החליק ערימה קטנה של תצלומים לעבר החבר.
החבר הרים את הצילומים ובחן אותם לעומק. "אני לא רואה את הבעיה. זה רק כמה תמונות שלך ושל העבד שלך באיזה סוג של סשן. הם צילומים מאוד נחמדים."
"הבעיה היא שאני לא זוכר שצילמתי אותם!" פליקס הסביר. "אני לא זוכר את סשן המשחק הזה. ותסתכל מקרוב. זה אני בתור העבד, בצווארון ובכלוב הצניעות, והעבד שלי כאן הוא המאסטר, הוא אפילו מחזיק ברצועה שלי, גורם לי ללקק את מגפיו, לסגוד לגופו. הוא אפילו מזיין אותי באחד מהם!"
"אתה בטוח שזה אתה?" החבר הרים את אחת התמונות אל פניו והציץ בה.
"כֵּן!" אמר פליקס. "הסתכלתי עליהן כל כך הרבה וזה בהחלט אני! אלה לגמרי הפנים והגוף שלי! אבל מעולם לא הייתי עבד של אף אחד! והוא..." הוא סימן לעבד העבד הכורע שלידו, שהיה עירום לחלוטין מלבד רצועת העור, הצווארון והברדס שלו. "הוא מעולם לא היה האדון שלי! מאז שנפגשנו, תמיד הייתי האדון שלו, והוא תמיד היה העבד שלי! אז מה לעזאזל הקטע עם התמונות האלה?!"
"הממ." היה כל מה שאמר החבר בתגובה, עדיין לומד את התמונות.
"ופתאום הבנתי שאני צריך לבקש עזרה להבין את זה, אז אני..." פליקס עצר לרגע, מבט של בלבול על פניו. "התקשרתי אליך. אחרי שהמספר שלך פשוט צץ לי לראש פתאום. ו... ו..." פליקס הבין פתאום משהו. "ואף פעם לא פגשתי אותך לפני כן." האדון השולט פליקס נעץ מבט זועם בחברו הטוב. "מי אתה?" הוא דרש. "למה פתאום ידעתי את המספר שלך? למה בטחתי בך והכנסתי אותך לביתי?"
"אוי יקירי." אמר החבר, והניח את התמונות על השולחן. "אני רואה שאתה מתפרק יותר ממה שציפיתי." הוא השעין את משקלו קדימה, רוכן מעט על השולחן שביניהם. "האמת היא שאני המהפנט שלך."
"מַה!?" התפרץ פליקס.
"הפנטתי אותך ואת העבד היקר שלך באופן קבוע." הסביר החבר.
"אבל גם מנעתי ממך לזכור משהו מזה. והשארתי אותך עם פקודה פוסט-היפנוטית עמוקה שאם התכנות ההיפנוטי שהכנסתי לראש שלך יתחיל לקרטע מסיבה כלשהי, תזכור את המספר שלי, תתקשר אליי ואז תסמוך עליי כשאגיע".
"זה מגוחך!" פליקס אמר. "למה שתעשה את זה?" "ובכן, בחלקו זה היה ניסוי, כדי לראות אם אני יכול בכלל לעשות את מה שעשיתי כאן." אמר החבר, וקולו לובש פתאום רצינות ועוצמה. "וגם, בגלל שאני שונא אדונים מתעללים...".
פליקס הטיח את כף רגלו על השולחן. "לך תזדיין! אף פעם לא התעללתי בשום עבד!"
"לא, אתה לא." הסכים החבר. הוא הצביע על העבד הכורע. "אבל הוא בהחלט כן."
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" פליקס אמר, מבולבל והמום מכל זה.
"זה פשוט. התמונות האלה אמיתיות." אמר החבר. "כשפגשתי את שניכם לראשונה באירוע BDSM לפני כמה שנים, אתה היית העבד והוא היה האדון." הוא ירה מבט של גועל בעבד הכורע. "והוא היה חתיכת חרא, התייחס אליך כל כך רע. ומאוחר יותר גיליתי שהוא התייחס אליך אפילו יותר גרוע בפרטיות." החבר נשען לאחור בכיסאו כשהסביר. "אז התערבתי. היפנטתי את שניכם. גיליתי שאתה מאוהב בו מדי, למרות אופיו האלים והמתעלל, מכדי לעזוב אותו. אז הייתי צריך לנסות משהו אחר. הפכתי את התפקידים שלכם במערכת היחסים".
האדון השולט פליקס בהה בו בהלם. הוא בקושי האמין שהוא שומע את זה.
"למעשה זה היה די מאתגר." החבר מלמל בחיוך עקום. "אבל עשיתי את זה די טוב, גם אם אני אומר זאת על עצמי. תחת היפנוזה עמוקה, גרמתי לשניכם לדמיין את התכונות וההתנהגות הנחוצים כדי להיות טובים בחלק השני של הדינמיקה של האדון/עבד, ואז גרמתי למוח שלכם לספוג את התכונות הללו, לדמיין את האישיות שלכם פשוט מתמלאת בתכונות האלו."
פליקס העיף מבט בעבד שלו לצדו, שהביט בו למעלה, מזועזע ומבולבל מכל זה בדיוק כמוהו.
החבר עדיין דיבר. "ואז הייתי צריך ששניכם תכתבו מחדש את הזיכרונות שלכם, תחליפו את התפקידים שלכם באופן כה מושלם, עד שתאמינו שתמיד הייתם כאלה."
מאסטר פליקס הקשיב רק למחצה, מנסה עדיין לעכל את מה שנאמר לו. אך החבר עדיין לא סיים את דבריו.
"אז זה היה רק עניין של לרקוח סיפור כיסוי בשבילך, שתוכל לספר לכל מי שעשוי לשאול על השינוי במערכת היחסים שלך, מלווה בפקודה פוסט-היפנוטית לשכוח שאי פעם שאלו אותך על זה לאחר מכן. וכמובן, הייתי צריך גם להיפטר מכל עדות פיזית לעבד שהיית פעם. ברור שפספסתי כמה. נו טוב, אף אחד לא מושלם".
"אז, מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל פליקס. "אני באמת לא יודע מה להרגיש לגבי כל זה. אני באמת אוהב את העבד שלי..." הוא הביט שוב בעבד שלו, שנראה שגם הוא מתקשה לקבל את מה ששמע, אבל לא אמר מילה מכיוון שהאדון פליקס לא נתן לו רשות לדבר. "אבל אתה אומר לי שהוא האדון שלי, או היה, או..." הוא הניד בראשו והביט בזעם בחבר.
"ואתה! מתעסק עם הראש שלנו, מפריע לנו בחיים...!!"
"כן, אני אידיוט יהיר ומתערב, אני מודע לזה היטב!" החבר צחק. "אבל תאמין לי, יותר טוב לך ככה. אתה לא רוצה לזכור חלק מהדברים שהאדון העלוב שלך שם נהג לעשות לך.
לגבי מה עכשיו..." הוא משך בכתפיו. "אני פשוט אעשה את זה שוב. פשוט אכניס את שניכם לטראנס עמוק שוב, אגרום לכם לשכוח את התמונות האלה, לשכוח שאני בכלל קיים ואת כל מה שסיפרתי לכם זה עתה."
פליקס עמד לנהום משהו במחאה, אבל החבר קטע אותו לפני שהצליח לחשוב בדיוק מה לצעוק לכיוונו...
"אחרי הכל." החבר חייך אליו. "זה בדיוק מה שעשיתי בכל הפעמים האחרות שבהן משהו שפספסתי גרם לתכנות ההיפנוטי שלך להתחיל להתפרק, מה שגרם לך להתקשר אליי גם אז..."
"מה אתה...?"
החבר הקיש באצבעותיו. "לִישׁוֹן." התודעה דעכה עבור מאסטר פליקס...
… האדון פליקס התעורר. הוא התיישב על הספה, מפהק ומתמתח. הוא הרגיש מבולבל לרגע; כל מחשבותיו היו מפוזרות. מה בדיוק הוא עשה? ואז זה חזר אליו. פינוי חלק מהמרתף להרחבת חדר המשחקים היה מעייף, אז הוא נשכב על הספה לתנומה קלה. זה הכל. שום דבר חריג לא קרה, הוא היה בטוח בכך. על הרצפה ליד הספה, מכורבל ועדיין ישן לרגליו היה עבדו האהוב, שכנראה הצטרף אליו לשנת צהריים. הוא הניח לו לישון, יושב שם, מלטף את ראשו בעדינות, ומהרהר עד כמה הוא אוהב את העבד שלו ועד כמה הוא אסיר תודה שזכה להיות האדון שלו...