עמית לא זז. השניות נמתחו ביניהם באיטיות בלתי נסבלת, כמו חוט שקוף שנמתח עוד ועוד לפני שהוא נקרע. רק שהפעם, אף אחד מהם לא באמת רצה שהוא ייקרע. האור הכחול מהמסך רקד על פניו של עמית, חושף כל שינוי קטן בהבעה שלו. רונן ראה את הדרך שבה האיש המבוגר ניסה להחזיק את עצמו יציב. את המאמץ הכמעט נואש להיראות רגוע. בשליטה.
אבל הגוף שלו כבר סיפר סיפור אחר לגמרי.
“זה לא נורמלי,” עמית מלמל לבסוף, כאילו הוא מדבר לעצמו יותר מאשר לרונן. “מה בדיוק?” שאל רונן ברכות. עמית צחק צחוק קצר ועצבני. “כל זה.” הוא סימן בידו על הדירה. “אני בקושי מכיר אותך. אני לא אמור להיות פה”. “אבל אתה כן פה.”
שוב שתיקה.
רונן אהב את השתיקות האלה. הן היו הרגעים שבהם אנשים התחילו להילחם בעצמם. והרגע שבו הם נלחמו בעצמם היה תמיד הרגע שבו הם התחילו להפסיד. עמית השעין את ראשו לאחור ועצם עיניים לרגע. “מאז אתמול אני לא מצליח לחשוב כמו שצריך.” רונן הרגיש חמימות נעימה מתפשטת בחזה שלו. “חלמת עליי?” הוא שאל בשקט.
העיניים של עמית נפתחו מיד.יותר מדי מהר. וזה היה כל מה שרונן היה צריך כדי לדעת את התשובה. חיוך קטן הופיע על שפתיו. עמית הבחין בו ונאנח בתסכול. “זה לא מצחיק.” “לא,” רונן הסכים ברוגע. “זה דווקא די חמוד.” “חמוד!?” עמית כמעט צחק שוב. “אני בן ארבעים ושתיים. יש לי בעל. חיים. עבודה. אני לא אמור לשבת פה באמצע היום ולחשוב על...”
הוא נקטע באמצע המשפט.
“על מה?” שאל רונן חרש. עמית לא ענה, אבל הוא שוב הביט בגוף של רונן. הפעם המבט שלו נשאר קצת יותר מדי זמן. רונן הרגיש את זה מיד. את המשיכה. את הרעב שלו. את הדרך שבה עמית כבר הפסיק לנסות באמת להסתיר אותו. על המסך הצורות התחילו שוב להסתובב באיטיות, כמו נשימה עמוקה של יצור ישן שחולם בחושך. רונן תהה כמה עמוק ההשפעה של האדון כבר חדרה אל השכן התמים והחתיך שלו. בדרך כלל זה לקח הרבה יותר זמן. אבל עמית... עמית מגיב אחרת, כך נראה. כאילו משהו בו כבר היה פתוח לקבל את כל זה לפני שרונן בכלל הכניס אותו לדירה.
“אתה ממשיך להסתכל על המסך,” אמר רונן. עמית מצמץ, כאילו רק עכשיו שם לב לזה בעצמו. “אני יודע.” “ואתה לא יודע למה?" "לא." ענה עמית בטון מופתע ומבולבל. רונן התקרב אליו עוד קצת. עכשיו הברכיים שלהם כבר נגעו קלות זו בזו. המגע הקטן הזה גרם לעמית לעצור את הנשימה. רונן חייך לעצמו. הוא אהב כמה קל היה לקרוא את עמית עכשיו. ההתנגדות עדיין הייתה שם, אבל היא כבר לא הייתה יציבה. כל רגע שלו בדירה הזאת פירק עוד שכבה ממנה.
“אני חושב,” אמר רונן לאט, “שאתה פשוט עייף מלהעמיד פנים.” עמית הרים אליו מבט חד. "ומה זה אמור להביע?". רונן משך בכתפיו "שכל החיים שלך אתה מנסה להיות האדם הנכון. בעל טוב. גבר יציב. מבוגר אחראי." הוא חייך קלות. “ואז הגעת לפה, ופתאום מישהו מסתכל עליך כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה אתה רוצה.” הלסת של עמית התהדקה. “אתה לא יודע עליי שום דבר.” "אני יודע שחזרת לכאן". ענה רונן, כמעט בלחישה. זה פגע. רונן ראה את זה מיד בפניו, והמשיך ללחוץ, לפני שעמית יוכל להתאושש. “אני יודע שלא סיפרת לבעל שלך שאתה פה.” עוד פגיעה. “אני יודע שכל הבוקר ניסית לשכנע את עצמך לא להגיע.” עמית בלע רוק, רגליו רועדות. “ואני יודע,” המשיך רונן בשקט כמעט אינטימי, “שבסוף התלבשת לאט יותר מהרגיל. שבחרת את החולצה הזאת בכוונה. ושבדרך לפה הלב שלך דפק כאילו אתה בדרך לעשות משהו אסור.”
החדר השתתק. אפילו הרעש של המזגן נשמע רחוק פתאום. עמית פשוט עמד שם ובהה בו. “איך לעזאזל...”. המילים יצאו מרונן לפני שחשב עליהן: “כי כולם אותו דבר בהתחלה.” זה היה הדבר הלא נכון להגיד. רונן הבין זאת שנייה אחרי שהמילים עזבו את שפתיו. המילים גרמו לשניהם לעצור. לרגע קצר, משהו מוזר חלף בתוך הראש של רונן. כמו צל של זיכרון. חדרים אחרים. אנשים אחרים. מבטים רעבים דומים.
האדון.
המחשבה לבדה שלחה גל חם לאורך עמוד השדרה שלו. עמית הבחין בשינוי הקטן בפניו. “מי הוא?” הוא שאל פתאום. רונן קפא. “מי זה מי?” “עמית התבונן בו, בוחן את פניו בזהירות. "האדם שאתה חושב עליו עכשיו.” רונן שתק. על המסך, אחת הצורות הסתובבה לאט יותר מהאחרות. עמית המשיך להביט בו, ועכשיו כבר היה משהו אחר בעיניים שלו. לא רק משיכה. סקרנות. דאגה. משהו כמעט אובססיבי. “זה קשור לדבר הזה?” הוא שאל והצביע אל המסך. רונן לא ענה מיד. הוא לא היה אמור לדבר על האדון, לא אמור אפילו להיות מסוגל לכך. אבל משום מה, ליד עמית, הגבולות הרגישו פחות יציבים.
“אתה מרגיש אותו, נכון?” שאל רונן לבסוף. עמית לא ענה, אבל הפנים שלו החווירו מעט, וזו כבר הייתה תשובה בפני עצמה. רונן חייך לאט. “חשבתי כך.” עמית נרתע מעט. “אני לא יודע על מה אתה מדבר.” “אתה משקר לי ולעצמך. אני רואה את זה עליך, במעשים, ולא במילים.” רונן נשען מעט קדימה. “אני מתכוון לתחושה הזו שממלאת אותך”. עמית שתק. “כאילו משהו מושך אותך לחזור. כאילו כשאתה רחוק מהדירה הזאת...” קולו של רונן נעשה רך יותר, עמוק יותר, “משהו בך מתחיל לרצות לחזור לפה.” עוד שתיקה. עמית עצם את עיניו, גופו רועד כעלה ברוח. וזה היה הרגע שבו רונן הבין שהוא כבר עמוק בפנים. עמוק מאד. כי אנשים שאינם מושפעים מכוחו של האדון מתווכחים, נלחמים, ואפילו עוזבים בזעם. עמית רק עמד שם ונשם. נשימות איטיות, כבדות, כאילו כל מילה של רונן החליקה פנימה, עמוק מתחת לעור שלו.
“זה לא אמיתי,” הוא לחש לבסוף, אבל אפילו הוא כבר לא נשמע משוכנע. רונן הביט בו כמה שניות ארוכות, ואז, בלי לחשוב יותר מדי, הוא הרים יד באיטיות ונגע בפניו של עמית, רק בקצות אצבעות, מגע קל ומלטף. אבל עמית רעד כאילו נגעו בו הרבה יותר עמוק מזה. העיניים שלהם נפגשו, ולרגע אחד ארוך מדי, אף אחד מהם לא זז. המסך המשיך לרצד מאחוריהם, בהתלהבות איטית, זדונית, והצורות עליו הסתובבו באיטיות מהפנטת - כמו שעון שסופר לאחור לקראת משהו ששניהם כבר לא באמת ניסו לעצור.
באיטיות מייסרת, כאילו בהילוך איטי, שניהם שקעו יחד את תוך המיטה של רונן. עינייהם נעולות אלו על אלו. מבלי להבין אפילו מה הם עושים, ידייהם התחילו לחקור את האחר, לקלף את שכבות הביגוד, לענג זה את זה. עמית נשכב על גבו, עיניו מרפרפות באופן מהיר, לא טבעי, בזמן שרונן פיזר נגיעות קטנות לאורך כל גופו, ידו השמאלית ננעלת סביב איברו הזקור והנואש, מתלפפת כמו נחש של עונג חשמלי טהור. רונן עבד על פי אינסטינקט, על פי תחושה, על פי מילים בלתי נראות שנסחפו לאורך חלל החדר, מטביע את עמית בעוד ועוד עונג בלתי מתפשר. הוא ידע, באיזשהוא מקום, שהוא איננו עצמו כרגע. הוא הכלי של האדון. הידיים שלו, הפה שלו, הנוכחות שלו מילאה את רונן בעודו מפורר את השרידים האחרונים של מחשבה בגופו המתפתל של עמית.
וכשעיניו של עמית נעצמו לבסוף באנחה מיואשת של אושר חסר מחשבה, רונן נשכב לצידו, ידו ממשיכה את ליטופיה האיטיים סביב העונג הזקור של עמית, והחל ללחוש בשקט לתוך אוזניו. רונן לא ידע מה הוא אומר. הוא לא הקשיב לעצמו. אך איפשהוא, אי שם בתוך תוכו, הוא ידע דבר אחד.
"עבודה טובה, יצור עלוב שלי".
האדון מרוצה ממנו.
וזה, בעבור רונן, היה הדבר היחיד שחשוב בעולמו המסוגר.