כניעה אמיתית מתחילה בפנים

שליטה מוחית שלא רק שולטת במחשבות שלך, היא פשוט... המחשבות שלך. כתיבה מחדש מושלמת של הרצון שלך וכל מה שהוא מגלם. אין זכר להתנגדות, כי זה בדיוק מה שאתה רוצה. למה שתתנגד למחשבות שלך? למה שלא תסכים עם המניעים שלך, עם הרצונות שלך?

שליטה מוחית שלא מתנפצת ברגע שהיא נגמרת, היא פשוט נמוגה לתוך הרקע. אתה לא חוזר למודעות, כי מעולם לא איבדת מודעות. אתה בקושי שם לב שמשהו קרה בכלל. אתה פשוט ממשיך רגיל, כאילו כלום לא קרה. אולי, לרגע אחד, אתה מסתכל אחורה ומהרהר, כי כשאתה חושב על זה, אתה זוכר איך הלכת אחרי האיש הזה בשמחה אל מחוץ לעיר, ואתה זוכר מה עשית, אתה זוכר שרצית את זה... אבל זה מטורף.

למה חשבת שזה בסדר? למה בכלל רצית לעשות את זה?

או שאולי היית תחת שליטת המחשבות האלו כל כך הרבה זמן, שאפילו ברגע שזה נגמר אתה מסתכל אחורה ואומר, "אה, ברור שעשיתי את זה". מבחינתך, תמיד החזקת באמונות שאתה מאמין בהן עכשיו. תמיד רצית לעשות את הדברים האלה. אתה לא זוכר למה, אבל אף פעם לא היית צריך לחשוב על זה לעומק, וזה בכל מקרה לא משנה כשאתה תמיד כל כך בטוח שאתה צודק.

רק כשמישהו שהכיר אותך בעבר מתמודד מולך עם כל זה, ומזכיר לך שמעולם לא היית ככה, שהיית שונה בעבר, שמשהו השתנה, אתה סוף סוף מהסס. ואתה מנסה לחשוב מאיפה כל זה התחיל, מנסה להבין למה דברים השתנו - וכל מה שאתה באמת יכול לזכור זה זוג עיניים מרתק, והצעה עדינה, ואז את הפה שלך מגיב, "זה רעיון נהדר. בוא נלך".

ופתאום, אתה מבין שאין לך מושג כמה ממה שאתה, מה שהיית, ומה שהאמנת שתמיד היית הוא רק שקר. אתה לא יודע אם כל מחשבה שיש לך עכשיו היא באמת שלך, או סתם עוד הנחיה שאימצת מבלי להבין. אתה לא סומך יותר על הדחפים שלך, אתה לא סומך על התשוקות שלך, אתה בהחלט לא סומך על כושר השיפוט שלך.

אתה לא סומך על עצמך. ולעולם לא תוכל לעשות זאת שוב.

"ללכוד אותך?" אמר המהפנט שלך, רוכן קדימה בכיסאו. "אני לא צריך לצוד אותך, צעצוע. אתה בא אליי מרצון." הוא הושיט אלייך יד ואחז מתחת לסנטר שלך. "ברצון. מתחנן שאשבור אותך. שאמיס את מי שאתה ואתחיל לעצב אותך מחדש לכל צורה שארצה."

הוא חייך, החיוך המסוכן הזה, שהבטיח כל כך הרבה, ועדיין די הפחיד אותך. "אתה בא אליי, מתחנן שאעבוד אלייך, שאלכוד אותך. אבל האם הטורף עוקב אחרי הטרף שלו, כשהטרף פשוט פוסע כל כך ברישול ישירות לתוך המאורה שלו?" הוא עצר לרגע, לחץ מעט בכוח את הסנטר שלך, עיניו נראות משועממות, מביטות עמוק לתוך שלך. משהו עמוק בראשך החל לזהות סכנה. 

"לא. הטורף פשוט מכה. הוא מושך את הטרף למטה." הוא דחף את הסנטר שלך במשיכה חדה כלפי מטה, והמוח שלך מעד, השרירים שלך השתחררו. "ובדיוק ככה, הטרף נתפס. אתה שלי. כולך שלי, כלי משחק לעשות בו כרצוני. אבל עכשיו כשתפסתי אותך, יהיה לי כיף לגרום לך לרדת עמוק יותר, לאבד את עצמך יותר בכל דקה."

הוא הרים את הסנטר שלך מעט. "פקח את העיניים שלך צעצוע. תסתכל לתוך שלי." אתה נענית ללא היסוס. עינייך כלואות בתוך עיניו. "הנה אנחנו מתחילים, צעצוע. לא מסוגל להסיט את מבטך... חסר אונים וחסר שכל ונשלט, כל כך בקלות. כל כך ללא מאמץ. בוהה, ושוקע, ונכנע." המוח שלך התפורר, התפרק, קורס לחלוטין לתוך הקול העמוק של אדונך. 

"תן לרצון שלי לגבור על הרצון שלך. זה מה שרצית, נכון?" הוא הנהן בראשך למעלה ולמטה, ופתאום זו הייתה האמת שלך. "להיות נשלט, משועבד, שבור?" הוא המשיך לדחוף, מושך אותך עמוק יותר ויותר. "אני אצוד אותך מאוחר יותר, צעצוע. ראשית, אני הולך לעשות את זה הרבה יותר קל לתפוס אותך.

ואז, כשתהיה מוכן באמת להיכנע, אני אגרום לך לשכוח את כל הערב הזה. ואז, רק אז, נצא לרחובות. בשבילך זה יהיה לילה רגיל. בשבילי, רק אז, הצייד באמת יתחיל. "

שגב לא זיהה היכן הם נמצאים כשהאיש סוף סוף פתח את תא המטען כדי לתת לו קצת אוויר, אבל זה גם לא שינה לו יותר. הוא הצליח להתפתל ולהוריד את המכנסיים שלו עד לברכיו, ואת התחתונים יחד איתם, ומיד תפס תנוחה מלאת תחנונים ותקווה על ארבע, ישבנו החשוף קורץ לזר הנאה. הוא התנדנד קדימה ואחורה באוויר הריק, כבר שקוע בפנטזיות על זין גדול ועבה, ובהה בנוף הצחיח במין קסם חסר ראייה, כמין חלום בהקיץ שמילא את ראשו הריק. הוא יכול היה להיות בנגב או בערבה או אפילו בירדן למיטב ידיעתו. לא באמת היה לו אכפת.

גם הקולר סביב צווארו כבר לא הפריע לו עוד. הוא הרגיש עכשיו נוח ומוכר סביב גרונו, כמו חיבוק חם, ושגב ידע באופן אינסטינקטיבי שהוא היה עדיין משותק פיזית אם אלמלא היה כבר מרגיש כך. הוא לא באמת הבין את המנגנון שמאחורי המכשיר, ודופק חם של הנאה מינית מילא את מחשבותיו כשנזכר שהוא לא צריך להדאיג את ראשו הקטן והיפה בכל הדברים החכמים האלה. אבל הוא לפחות הבין במעורפל שככל שהוא יירגע וייכנע ללחץ המתמיד על מוחו ומחשבתו, כך יהיה לו קל יותר לנוע שוב בכוחות עצמו. היה זמן שבו שגב עוד רימה את עצמו לחשוב שהוא יוכל להשתמש בהבנה הזו כדי לעבוד על הזר ולברוח, אבל עכשיו שגב רק רצה למצוץ ולהזדיין ולרצות את הזר ולציית לו, והצורך בהונאות העצמיות האלה נעלם מראשו.

הרבה משגב נעלם עכשיו, למעשה, ואפילו שמו היה קשור רק באופן רופף לליבת הזהות החדשה שלו, שנבניתה והצטברה אט אט סביב פעימות ההנאה האינסופיות שהקולר המשוכלל סיפק. הוא כבר שכח את חבריו ומשפחתו. הוא זנח אפילו באופן תיאורטי את מושג ההתנגדות או הסירוב, וכמובן שפרטים קטנים כמו תחביביו ותחומי העניין שלו כבר קרסו לסדקים במוחו השבור ואבדו לנצח.

שגב באמת דאג רק לספק את הגירוד הנעים בין רגליו, ומוחו הרך והחלש היה מסוגל להבין (בקושי) שסיפוק הזר ייתן לו את מה שהוא נזקק לו נואשות. אולי. בסופו של דבר. אם הוא יהיה חפץ טוב. 

שגב רצה נואשות להיות חפץ טוב עכשיו. זה היה באמת הדבר היחיד שהוא השתוקק אליו עוד, ולמרות שהוא יילל חלושות כשהבעלים החדש שלו עזר לו לקום על רגליו במקום להשעין אותו על תא המטען ולזיין אותו בו במקום, הוא גם הרגיש גל של שביעות רצון צייתנית כשהזר הוביל אותו אל תוך מושב הנוסע. זה אמר שהוא הופך לחפץ טוב יותר עבורו, צייתני יותר ואמין יותר, והזר ידע ששגב לא ינסה להשתמש בחופש החדש שקיבל בכדי לברוח, כי הוא באמת רצה להיות העבד שטוף המוח שלו עכשיו. זה גרם לשגב להיות כל כך נואש וחרמן, שהוא יכל להרגיש את איברו הרוטט דולף על המושב שמתחתיו, אבל למרבה המזל הזר הניח שם מגבת בדיוק מסיבה זו.

הכל נראה מחושב היטב, למעשה, ושגב אכן תהה לרגע כמה פעמים אותו הזר התגנב מאחורי גבר צעיר שיצא לריצה היומית שלו, ונעל במהירות את הקולר המחוכם סביב גרונו החשוף, לפני שגרר אותו בכוח לתא המטען של מכוניתו. אבל לפני שמוחו האיטי הספיק לחשוב על זה יותר מדי, הזר הגיש לו דילדו מרשים בכדי לשחק איתו, ושגב איבד כל עניין או מחשבה מלבד לאבד את עצמו באוננות נואשת, דחופה וחסרת אונים. כל דחיפה של הדילדו המשומן לחור הנואש שלו עזרה לתכנות של הקולר לחלחל עמוק יותר... והוא כבר היה עמוק מספיק תחת שליטתו של הזר, עד שהוא מצא עצמו עוזר לו בלהיטות לדחוף את הצעצוע עמוק יותר לתוך ישבנו ומוחו.

בדיוק כמו שחפץ טוב צריך לעשות. 

לא היה אירוע אחד שדני יכל להצביע עליו כנקודת האל-חזור.

למען האמת, הירידה שלו לשעבוד מוחלט הייתה כל כך חלקה, נעימה וללא מאמץ לחלוטין, שהוא לא באמת חשב על התנגדות כמשהו הכרחי, עד להיום, שבו אלי החזיר אותו למצב שבו היה כשהם נפגשו לראשונה, ונתן לו לצפות בסרטון של עצמו, כורע על ברכיו, שואב בתאווה את הזרע שלו.

זה היה הרגע שבו זה סוף סוף זעזע אותו, כשהוא פתאום קלט עד כמה מהזהות הבסיסית שלו הוא איבד. עד כמה הוא נכנע לשליטתו ההיפנוטית של אלי. אבל הוא גם ידע שעכשיו זה כבר היה מאוחר מדי בשביל שהידיעה הזו תעזור לו במשהו.

כי אלוהים, הגבר בסרטון פשוט נראה כל כך מאושר. היה חיוך רחב על פניו כשהטיפות הראשונות של זרע ניתזו על מצחו, כאילו שהוא לא יכל לחשוב על משהו יותר מענג מאשר שירססו אותו בזרע עד שהזין של אלי לא יכול היה להוציא אפילו טיפה אחת יותר. ואז האיש בסרטון זחל קדימה, לגמוע ולמצוץ את הטיפות האחרונות מהקצה הפועם.

דני זכר איך זה להרגיש ככה, לדעת שההשפלה האקראית שלו משמחת את אדונו, ושאין דבר שהוא רוצה יותר בעולם מאשר להיות השרמוטה השימושית שלו. והתחושה הזו הייתה כל כך חזקה, יותר חזקה מכל הלם וזעם שדני ניסה לגייס, עד שהוא ידע שהוא מובס עוד לפני שבכלל התחיל לנסות להילחם.

זה לא היה הדבר היחיד שהוא שם לב אליו - האיש שדני היה פעם (ושוב, כעת) זיהה גם את התלבושת הזנותית והסקסית שלבש בסרטון, שנועדה - כמו כל התלבושות האחרות שאלי בחר עבורו - להפוך אותו לחפץ דקורטיבי, שמטרתו היחידה הייתה להקשיח את איבר מינו של האדון.

הדבר המצחיק היה, שאפילו עם הבנה זו שבאה מראייה לאחור, דני לא הצליח לזהות בדיוק מתי הוא צלל כל כך עמוק לתוך שעבוד מהופנט לרצונו של אדונו.

אלי פשוט שיבח את חוש האופנה שלו בכל פעם שדני לבש משהו קצת יותר חושפני, קצת יותר נועז וקצת יותר ארוטי באופן גלוי, ותחושת הסיפוק החם שדני הרגיש בכל פעם שקיבל את אישורו שחקה אט אט את יכולתו לבחור כל פריט לבוש שאלי לא רצה.

שם בסופו של דבר הכל התחיל, הוא הבין, גם אם פרטי הכניעה שלו התמזגו יחד לכדי גלישה איטית והדרגתית במורד מדרון משומן, כשרק אובייקטיביזציה מוחלטת מחכה לו בתחתית. כשהוא היה רק החבר של אלי, והיפנוזה הייתה עוד צעצוע שהם שיחקו איתו בחדר השינה להנאתם ההדדית. כבר אז אלי עבד על ניסוחים ערמומיים ועדינים, שגרמו לדני לחוש אושר כשהוא זרם עם מה ששימח את אלי. זה היה פתוח, מתירני, שום דבר שהוא היה מזהה ומתנגד לו כניסיון גלוי לשלוט במוחו, אבל זה פשוט... זה גרם לו להרגיש טוב, כשהוא הביא את אלי לסיפוק. ודני מעולם לא באמת שם לב איך זה עבד, שוחק אותו לאט לאט, כדי לשנות בהדרגה את כל הטון של הדינמיקה שלהם יחד.

אבל עכשיו היא קלט זאת. עכשיו, כשמוחו היה צלול לחלוטין בפעם הראשונה מזה כמעט חמש שנים, הוא יכל לראות את שיערו המחומצן באגרסיביות, ולהבין מה אלי עשה ממנו באמת - תוצר של התניה היפנוטית, מעוצב ומהונדס לכדי השרמוטה המושלמת, כורע על ברכיו מול האדון הכל יכול, שהפך את דני לטיפש המתחנן לזין בכל הזדמנות.

אלי סוף סוף הראה לו למי הוא הפך להיות... ודני הבין שהוא עושה את זה רק כדי לשבור אותו עוד יותר. הוא הציע לו את ההזדמנות לחזור להיות. דני הישן דווקא כיוון שאלי ידע שהוא לא יוכל לוותר על תענוג הציות, לאחר שטעם חמש שנים של התמכרות.

ודני חווה סוג של חדש של ייאוש מעודן,  כשהוא הבין שאלי צדק לחלוטין. בשקט, בתבוסה, דני זחל אל בין רגליו של אדונו הממתין, וחיכך את פניו בבליטה התופחת במכנסי העור של האדון.

דני הקודם נאנח בעדינות בפעם האחרונה, ואז וויתר לנצח על כוח רצונו לטובת דני, השרמוטה של האדון. 

מתי ידע שגופו מרומה. הוא יכל לחוש את צורתו של הדבר בראשו, את ההנאה הבלתי פוסקת מהדילדו המודבק לקיר, חודר שוב ושוב לתוך החור הרעב שלו, מעורבב בתחושת הסיפוק העמוק והכניעה הגוברת שקיבל בכל פעם שהוא בלע את הזין של האדון שלו עד לבסיס.

התחושות היו כל כך מעורבות למעשה, עד שמתי לא הצליח להבדיל ביניהן יותר. הוא הבין שזה סוג של התניה היפנוטית, שמשכנעת את המוח שלו ליצור מסלולים עצביים חדשים שיקשרו בין גרונו עמוק, המתמלא בזין של אדונו לבין עוררות מינית, עד שהוא יגיע למצב בו למצוץ את הכלי הבשרי של אדונו ירגיש כאילו שהוא גם מזיין אותו פיזית.

אבל לדעת מה קורה לו ולהתנגד לזה היו שני דברים שונים לגמרי, כך הוא גילה. 

או אולי 'התנגדות' לא הייתה המילה הנכונה. מתי אכן רצה להתאמן אחרי הכל; הוא רצה להיות מהופנט, כה שטוף מוח ומשועבד כל כך עד שהוא כבר לא יזכור שאי פעם היה לו זכות להחליט בעצמו. התחושה המטושטשת שהוא קיבל ה בכל פעם שהתיישב על הדילדו והרגיש אותו חודר עמוק לישבנו הדולף רמז לו שהוא מתקרבת למצב המבורך הזה עם כל יום שעובר.

אבל זה היה כאילו... זה היה כמו להיות במופע קסמים. ידעת שמה שאתה רואה הוא טריק, אבל חצי מהכיף היה הניסיון להערים כמיטב יכולתך על הקוסם ולזהות את הדלת הסודית או את התא הנסתר או את תנועת היד העדינה ולגלות שבסופו של דבר הוא פשוט היה מהיר מדי בשבילך. חכם מדי לעומתך.

מתי אהב את זה כשאדונו סיפר לו איך הוא מתכנת ומתחמן אותו, והוא נפל במילותיו הממולכדת והמתוקות בכל מקרה.

זה עשה את זה יותר לוהט, לדעת שכשהוא התנדנד קדימה ואחורה בין הזין מאחוריו לבין הזין שלפניו, המוח שלו בחר לקבל תענוג רפאים ספונטני, למרות שהתחת והפה שלו לא היו קשורים זה לזה בשום צורה.

זה הפך את זה לסקסי יותר להבין, בצורה המבולבלת והמנומנמת הזאת שבה מתי הבין את הדברים כשהוא שקע עמוק בהזיה המהופנטת של אדונו, שאין לו באמת זין בשרני בגרונו, למרות הלחישות הרכות של אדונו באוזניו, ששיכנעו אותו שהוא בהחלט משופד כעת משני צדדיו.

זה עשה אותו כל כך הרבה יותר מגורה, לדעת שלמרות שהוא ידע את כל הדברים האלה, הם התקרבו במהירות לנקודה שבה הוא יגמור רק בגלל שאדונו יזיין לו את הפנים. והוא כבר לא יכול היה למנוע מזה לקרות.

סוג זה של תכנות גרם למתי להרגיש חלש להפליא, והחולשה הפכה אותו לפגיעה יותר, מגורה יותר, נזקק יותר. וכשהוא היה כל כך שקוע, רגיש ופתוח לקולו של האדון, הוא שמע את זין הסיליקון מתכווץ ומשתולל בתוך החור החלקלק והמרושל שלו, וזה רק הפך את הכל לאמיתי יותר.

יותר ויותר הוא איבד את עצמו באורגיה עצמית של תאווה וכניעה, בזמן שהוא ינק את איבר הרפאים בגרונו, חולם בהקיץ על הרגע הזה שבו הזין של אדונו יזלוג מחמאות מלוחות ולוהטות במורד גרונו הרעב, רק כדי למשוך אותו מצעצוע הסיליקון בכדי לזיין את פניו עם אותו הדילדו המשומש והנוטף, שהוא פשוט התבלבל עוד יותר, ושקע לתוך הריח החזק של שלולית הזרע הנוטפת בין רגליו המפושקות.

והדבר החם מכולם בפנטזיה ההיא, פנטזיה שמתי ידע שעומדת להתגשם רק בעוד כמה דקות קצרות מעכשיו, היה שכאשר האדון ידחף את הזין השחור המזויף אל בין שפתיו, והוא יטעם עליו את החור הרעב שלו עצמו, הוא פתאום יקבל את האקסטזה הנשגבת ביותר עמוק בתוך מוחו המתמכר. ואולי הפעם... אבל אם לא הפעם, אז בפעם הבאה, או אולי בפעם שאחריה... אדונו ייתן לו את הגמירה שהוא השתוקק אליה כל כך הרבה זמן, כשסוף סוף הוא ירשה לו להיכנע סופית, ולקרוא לעצמו "עבד".

ועמוק עמוק בתוכו, מתי כבר התפלל שזה יהיה בקרוב. 

"אל תהיה כל כך טיפשי, אהובי. אני לא יוצר בראשך התניות בטעות, אני מתנה אותך בכוונה," אמר המהפנט שלך. הוא הקיש באצבעותיו, וגרם לגוף ולנפש שלך לרעוד מרוב הנאה. "אני רק מניח כאן פיתיון כדי שתבלע אותו." עוד נקישה צלצלה באוויר.

"כל פרצי ההנאה הקטנים האלה שמקלים עליך כל כך ללכת אחריי ולציית לי." הוא אמר, מחייך חיוך ערמומי, ושוב מקיש באצבעו. הפעם פלטת גניחה, כשההנאה פעמה במוחך, שטפה את גופך. זה גרם לך לרצות לגעת. לשפשף.

"וכשאתה מכניס את פיסות ההנאה האלה לתוכך, אתה מגלה שאתה משתנה, מתעצב מחדש." הוא שוב הקיש. ירכיך התכווצות צמרמורת עונג, והוא התחיל לצחוק. "זהו זה. אתה מתעצב מחדש לפי הגחמות שלי. כל נקישה באצבעותיי היא עוד פרץ של אושר שגורר אותך עוד יותר לתוך שליטתי."

הוא הרים את אצבעותיו מול עיניך לרגע, פיך היה פעור, ברעבתנות, בצורך עמוק ופועם. רצית שהוא יקיש באצבעותיו שוב. היית צריך שהוא יקיש בהן. הוא פשוט חייך חיוך ערמומי. "ובקרוב, אתה תגלה שאתה רוצה עוד, ועוד, ועוד מזה."

מבלי לשים לב, פלטת יבבה של צורך נואש. "אתה תלך מכאן היום, ותגלה שאתה זקוק לשמוע אותי מקיש באצבעותיי. שאתה צריך את זה. חולם על זה. וכשזה יקרה, אני מצפה לשמוע אותך מתחנן. אבל לעת עתה, פשוט תמשיך להתמקד, פשוט תמשיך להקשיב, ולחכות ל..." הוא נקש שוב באצבעותיו, וכול עולמך נמס לתוך העונג העמוק, הבלתי נתפס, המסוכן.

העונג, שכבר עכשיו התחיל לבלוע את העצמאות שלך. את כוח רצונך. ועמוק בתוך האושר שהטביע את מחשבותיך לחלוטין, ידעת שלא תוכל לעצור את עצמך מלמסור לו עוד ועוד, עד שהכוח יהיה בידיו בלבד. לצמיתות. 

רוס הציב את המסכים בעמדת ההאזנה, ברשת של 3x2 וחיבר כל מסך למצלמה משלו כדי לאפשר ניטור מתמיד, לפני שלבסוף הרשה לעצמו לפשוט את בגדיו הדביקים ולהתחיל ללטף את עצמו. מכנסיו היו זרוקים בפינת החדר, תחתון הספורטאים של האדוןעדיין תחוב בכיסם. ככל שהוא חשב על כך יותר, כך רוס הרגיש טיפש בצורה מבלבלת יותר. הוא ידע שהאדון ישים לב. הוא סיכן על הכל רק כדי לשרת את תשוקותיו המעוותות. הפנטזיות האלה של להתגלות, להיתפס ולהיחקר בעצמו הפכו כרגע להרבה יותר מציאותיות.

למה לעזאזל זה היה כל כך לוהט? זה היה הרבה יותר גרוע מלמסור את הדוחות השקריים והחלקיים שלו לסוכנות, יותר גרוע מאשר "לבגוד" בסוכנות בדרכים קטנות. זו הייתה בגידה אמיתית, בערכים שלו ובניסיונו, וזה היה הדבר הכי לוהט ומטריף שהוא עשה אי פעם.

רוס קם, הזין שלו דולף ומטפטף לפניו, כשהוא מועד כמו זומבי לעבר האוצר שהוחבא בכיס מכנסיו. ברגע שהוא שלף אותו, הוא שמע קול של רכב מתקרב, והוא זינק אל החלון כדי לראות את רכב השטח השחור נכנס למוסך הפתוח.

הוא רץ חזרה לעמדתו, משך את האוזניות לאוזניו וצפה במצלמות עם פרפרים בבטן, התחתון המשומש של האדון מהודק באגרופו. הדלת נפתחה, והוא נשף דרך אפו כשתמונות ראשונות ברזולוציית HD וקצב פריימים גבוה של האדון מילאו כל מסך. כל זווית כאילו גרמה לו להיראות גדול יותר מהקודמת, והתמונה הייתה חדה מספיק כדי לראות שהדוברמן הקטן שתלוי על זרועו רעד מציפייה בדיוק כמו רוס.

הכלב נדחף למושב ונאזק , והאדון הקיף את החדר, מחפש משהו. אחיזתו של רוס בתחתון התהדקה. "המממ. אני חושב שמישהו שוב היה שובב," הוא נהם בקולו העמוק והמודגש.

רוס ראה את הדוברמן מנענע את ראשו, עיניו ריקות ובלתי ממוקדות. הוא נראה כאילו היה מסומם או משהו, לגמרי מנותק, אך עדיין עוקב אחר תנועותיו של האדון במלוא תשומת ליבו.

"הקפד על הנימוסים שלך." גם רוס וגם העבד רעדו, התפתלו במושביהם כשגבם התיישר.

"לא, אדון," ענה לו העבד כראוי.

"כן, אדון," ייבב רוס מעליו, ליבו הלם מעוררות.

"לא? לא גנבת ממני? הקפד על הנימוסים שלך."

"כן, אדון, גנבתי..." הודה רוס בחדר הריק, קולו מתגבר לחלוטין על תגובת העבד.

"אתה צריך להיות סוטה מאוד. כנוע מאוד, כדי לגנוב ממני דבר כזה, נכון, עבד?"

"כן, אדון..." רוס והעבד מילמלו יחד.

הבעת פניו של הדוברמן הייתה פתטית לחלוטין, עיניים ריקות ופה פעור, מזיל ריר, הוא שקע בכיסאו בעוד האדון מתנשא מעליו מאחור.

"...עבד טוב. אתה סוף סוף מוכן."

האדון משך זוג משקפי מגן על עיניו, קבע אותם מאחורי ראשו בלחיצה לפני ששלף שלט זעיר מכיסו.

"אל תסיט את מבטך. תתבונן."

כל פאנל בחדר התמלא לפתע באור, והציף את כל ששת המסכים בדפוסים ספירליים והבזקים בהירים. רוס קפא, חושיו מוצפים, הוא מצא את עצמו מוצף רק בעוד ועוד דפוסים ואורות בכל מקום אליו הסתכל. צליל זמזום חזק והולם מילא את אוזניו, משתק אותו בכיסאו כשהאורות הציפו את הכל מלבד את צללית אדונו והעבד.

ידו רעדה, והוא הושיט יד להנמיך את הרעש המתפרץ באוזניותיו לפני שהמחשבה על כך נמחקה מראשו על ידי הרעש החוזר ונשנה והאור המסתחרר. ידו צנחה בחזרה אל צידו, חסרת תועלת.

"רק תבהה ותקשיב," ציווה קולו של האדון. "המוח שלך מתפורר. הרצון החופשי שלך נמס, ומטפטף החוצה מקצה איבר המין שלך, כשאתה בוהה ומקשיב."

"זהו הסוף של האדם שהיית קודם, ותחילת העצמי האמיתי שלך כעבד שלי. אולי לפני הרגע הזה, יכולת לנסות ולברוח. בעזרת חודשים של שיקום פסיכולוגי, אולי אפילו היית משתקם. היית שוב גבר עצמאי. אחרי הרגע הזה, זה יהפוך לבלתי אפשרי. לא יישאר בך שום חלק מהנפש הישנה שלך. רק העבד שטיפחתי בתוכך יישאר."

רוס יילל וידיו התנופפו בפראות באוויר, אך הוא עדיין שמר את ידיו הרחק מאיברו הפועם והמרייר. הוא צפה בתמונה המהבהבת של האייל פותח את מכנסי הדגמ"ח שלו על המסך בהבזק אחר הבזק, איבר מינו מופיע בארבעה צגים, מתכופף ופועם מעבר לכתפו של העבד.

זרועו של רוס זזה ללא מחשבה, דוחסת בכוח את תחתוני ממשומשים של האדון מעל אפו, תוך שהוא נושם נשימות עמוקות, כשהדפוסים המסתחררים חרטו את עצמם במוחו.

"תמסור לי הכל. תנטוש את הכל. תן לי את כל כולך, את עצמך, כפי שתמיד נועדת להיות. כפי שתמיד התכוונת לעשות. הראה לי כמה אתה להוט לשרת, עבד."

הוא כבר היה קרוב לגמור. כל נשימה של ריחו של האדון, כל הבזק של האורות, כל מילה בקולו של האדון הייתה בעלת השפעה אדירה, קבועה ומרסקת. כבר היה מאוחר מדי לחזור אחורה. הוא יכול היה רק להתקדם, להשליך את עצמו לתוכך האורות, להיכנע לתוצאה הבלתי נמנעת.

"פתח."

פיו של רוס נפתח לרווחה, דוחף את התחתון המצחין ללועו והחל מוצץ אותו ללא בושה בעוד האדון מכניס את איבר מינו לפיו הפתוח של העבד.

"היכנע לי. תן לי את הכל, עבד."

המצלמה התחתונה הציגה תצוגה מדהימה של הביצים הכבדות של האדון, מתנדנדות תחתיו עם כל דחיפה לפיו של עבדו. רוס יכל לשמוע אותן, לראות אותן, להריח אותן ולטעום אותן, וכל הבזק של האורות גרם לו לכופף את ירכיו בתזמון מושלם עם הדחיפות של האדון.

"די להעמיד פנים, עבד. תגמור, תשפריץ החוצה את שארית האני הישן שלך. שלוש, שתיים, אחת..."

הוא הרגיש כיצד הכל מתהדק, ראייתו מצטמצמת רק לאורות ולאדון, מוחו נשחק והכיל רק את הוראה פשוטה אחת.

האדון דרך בעוצמה במגפו הכבד.

"תגמור עכשיו."

הרעש הרם לבדו הספיק כדי לגרום לרוס לקפוץ בכיסאו כשכל גופו הוכה באורגזמה החזקה ביותר בחייו. היה לו עוד ועוד לתת, פרץ אחר פרץ מבוזבז על הרצפה מולו כשהאור  מהמסכים בער במוחו.

העבד על המסך היה בדיוק אותו הדבר, מתפתל ובועט חלשות כשהוא איבד לחלוטין את השליטה באיבריו, בגופו. האדון לא האט את הקצב, עדיין מזיין את פניו בקצב קבוע ויציב.

ציותו של העבד, ההנאה הבלתי נתפסת של העבד, הם לא שינו דבר. הם היו צפויים. פשוט חלק מלהיות עבד של האדון.

האדון הרים את מגפו והנחית אותו שוב בעוצמה.

"שוב, כלבלב."

אורגזמה נוספת קרעה דרכם, הפעם ללא היבנות או ציפייה כלל, פשוט כמו לחיצה על כפתור.

עוד דריכה מהדהדת.

"שוב."

העבד אפילו לא היה צריך לגעת בעצמו. הוא יילל אל תוך התחתונים שבפיו, לא מסוגל להסיר את עיניו מהמסך, כשגופו נכנע שוב ושוב. העונג שבכניעה המוחלטת גבר על הכל, מטביע את המונולוג הפנימי שלו. רק את הרצון לציית הציף את מוחו שוב ושוב, עד שלא יכול היה לחשוב עוד על שום דבר אחר.

זרע נשפך משפתיו של העבד, זורם ונוטף מסנטרו אל איבר מינו, מסמן אותו כאילו היה מטובע על ידי האדון. הוא גמר שוב, ללא הנחיה, מה שרק הוסיף לגל ההנאה, האשמה והבגידה המושחתת שבערו ורתחו בו.

"טוב," אמר האדון בפשטות, צועד אחורנית כדי לשלוף את איבר מינו המותש מפיו המרייר של העבד.

איברו המרשים זרח מזרע ורוק, מחזיר את האורות הרוקדים סביבו, ומגביר אותם עוד יותר.

"כלב טוב. עכשיו, תודה לי על ששברתי ושיעבדתי אותך לנצח."

"תודה לך, אדון," הוא מלמל לתוך התחתונים, שעדיין היו תחובים עמוק בפיו.

"הקפד על הנימוסים שלך. בלי מלמולים."

"תודה לך, אדון!" הוא ילל בעוצמה רבה ככל שיכול היה לגייס.

"כלב טוב. עבד טוב."

הוא הקיף את הכלבלב המרייר, כל צעד רועם של מגפיו הכבדים שולח טלטלה של עונג במעלה עמוד השדרה של העבד.

"עכשיו נוכל להתחיל את האימון שלך. את האישיות החדשה שלך. את המטרה החדשה שלך. את הנאמנות החדשה שלך."

"כן, אדון."

"ואז, אני הולך להרים את הזנב שלך, ולזיין אותך עד שלעולם לא תוכל להרגיש עונג מבלי שאני עמוק בתוכך שוב."

יללה ארוכה נוספת נמלטה ממנו. הוא הרגיש את עצמו נופל קדימה לתוך המסכים, נופל אל תוך דפוסי האור המדהימים, לא מסוגל להימלט מכוח המשיכה שלהם.

גופו היה חסר תגובה, שמוט במושבו כמו שק חול, מאלץ אותו לבהות ישר קדימה אל תוך האור. הוא ינק את התחתונים בפיו, עיניו מתרוצצות מזווית אחת של איבר מינו של האדון לאחרת, כל אחת ממוסגרת על ידי קירות אור מנצנצים.

הצבי המתנשא לגובה בלתי אפשרי חלף על פני עבדו, אל עבר הדלת שהתמזגה בצורה חלקה לתוך דפוסי האור.

פתיחתה יצרה חור מלבני שחור ובלתי אפשרי בכיסוי החדר, אך זה לא שינה לזמן רב. החבטה הכבדה כשהדלת נסגר מאחוריו גרמה לעבד להירתע, אך לא הוציאה אותו ממצב הטראנס העמוק והנורא שלו.

האורות נשארו דולקים, פועמים בסחרור סביבו, ומוחקים בן רגע אפילו את הדחף הקל ביותר להימלט. העבד שקע בעייפות אל תוך האורות, לנצח. 

***

הסוכן קולין ווטרס ישב, מנדנד את רגלו בחוסר סבלנות, עד שתפס את עצמו ואילץ אותה להישאר דוממת. היו לו את כל הסיבות להיות עצבני, כמובן, אבל הוא לא יכול היה להראות את זה מול המנהל. הוא ידע שהוא ממתין לו. נראה שהוא נבדק כדי לראות אם הוא יכול להתמודד עם הלחץ.

מכל מה שראה עד כה, זו לא הייתה משימה רגילה. זו כנראה משימה חשובה שיכולה לבנות או להרוס את הקריירה שלו. הוא שלף חיוך קל לעבר הכלב הדני הגדול הנאה שהשתקף במראה שלפניו.

החליפה שלו נראתה טוב, פניו נראו רגועות. דוגמן מושלם של סוכן המוכן לכל משימה. לבסוף, הדלת נפתחה, והמנהל הראשי, דיוויד מייסון בעל השיער הפרוע נכנס, ובה בו לרגע במבט ריק ובלתי קריא.

"זה הולך להיות הרבה." הוא רטן. "אני מציע שתקשיב היטב. אני לא ארשום את זה."

הסוף. 

"בוקר טוב, סוכן," בירך אותו המנהל מייסון מעבר לקו המאובטח.

"בוקר טוב, אדו...." ענה רוס, בקושי עוצר את עצמו בזמן.

"אהה, כן, הגיע הזמן לדוח שלי?"

"נכון."

"אני- אני חושב שאנחנו צריכים מעקב מוגבר באתר," אמר רוס, מיישר את יציבתו ומנסה להיראות רציני ומקצועי ככל האפשר, למרות שמתחת לשדה הראייה של המצלמה הוא היה עירום ופועם מעוררות.

"אה? עוד סוכן שייקח את המשמרת השנייה?"

ליבו של רוס עצר לרגע.

"לא, לא, זה מסוכן מדי. אני מסתדר מצוין לבד. אני רק צריך ציוד טוב יותר. אני, אממ, למדתי שה- המטרה, הוא נוסע לכמה ימים, איזשהו בדיקה. יהיה לי זמן להתקין מכשירים חדשים בלי ידיעתו."

"בסדר גמור. אתה צריך עוד מיקרופונים?""

מצלמות," התעקש רוס.

"אדאג שיורידו אותן כמה רחובות צפונית אליך בעוד שעה. היזהר, הסוכן רוס."

"תודה לך, אדוני!"

"עכשיו, אחרי שזה טופל, יש לך משהו לדווח עליו?"

נשימתו נעתקה, והוא הידק את ירכיו סביב איבר מינו החם והקשה. "שום דבר משמעותי," הוא אמר, עם חיוך קל, שלא ניתן לעמוד בפניו.

"אני מקווה שהמצלמות יהפכו את הדברים להרבה יותר ברורים."

"אני מבין. תמשיך בעבודה הטובה, סוכן. נתראה בעוד שלושה ימים."

הקו התנתק, ורוס מיד הושיט את ידו והתחיל ללטף את עצמו שוב, מתחרמן לאור בגידתו. הוא קיבל תשלום מהסוכנות והוא גם עומד להשתמש בציוד של הסוכנות רק כדי להקשיב - ובקרוב לצפות - באדון מזיין סוכן אחר עד לכניעה מאושרת. הוא גמר כמעט מיד בגלל המחשבה הזו, לכד את זרע המטפטף בידו, לפני שהרים אותו כדי ללקק אותו מתוך כף ידו, מדמיין לעצמו כי האייל מאלץ אותו לעשות זאת. לעזאזל, הוא לא יכל לחכות שהמצלמות האלה יגיעו.

**

אור השמש בחוץ סנוור אותו, אבל רוס המשיך להתקדם לאתר ההנחתה, שאליו הסיעו אותו במקור בתחילת משימה זו. הבגדים שלו היו קשיחים במקצת, בשל כמויות הזרע היבש שנספגו בהם, אך רוס לא הבחין בכך כלל. לאחר מספר דקות של הליכה, ניידת משלוחים עקפה את הפינה ועצרה באיטיות. רוס אפילו לא הסתכל על הנהג. הוא בעט חבילה מהדלת אל המדרכה, ואז לחץ על דוושת הגז וחזר לרחוב. ספרי לימוד.

רוס הרים את הציוד החדש על כתפו והחל לצעוד שוב לעבר המאחז, כשהוא מכריח את עצמו להישאר רך במכנסיו למרות המחשבות על העתיד הקרוב. עד מהרה הוא יראה את פנים עמדת המטרה, את החדרים במחסן האויב. המחשבה לבדה גרמה לו להאיץ את צעדיו, להגביר את קצב התנועה.

הוא היה צריך לעצור בחזרה בעמדתו שלו כדי לפרוק את האספקה, שהייתה ממוינת מראש בנוחות למארז אחד עבורו ואחד עבור האדון. הצד שלו יכול היה לחכות.

לראשונה, הוא השתמש בדלת הגלילה הפונה לכיוון בניין המטרה. הבניין האפור התנשא מעליו מהזווית הזו, בלוק בטון חיוור וחסר חלונות.

הוא חצה את הסמטה וניגש לדלת, אותה פרץ בעזרת אקדח פריצת המנעולים שלו תוך שניות. ואז, בנשימה עמוקה, הוא פתח את הדלת. היה חשוך בפנים.

לרגע הוא פנטז על מארב. האדון מחכה לו, מושך אותו פנימה בגרונו, נוהם באוזנו שזמן העבדות שלו הגיע. עוטף את עיניו, אוזק אותו, גורר אותו לחדר החקירות, כדי להקשיב לו מזיין את העבד באופן אישי עד שירוויח את תורו.

לא היה מארב כזה.

הוא גישש אחר מתג אור והדליק אותו, מאיר אזור מטבח קטן עם שולחן עגול בפינה אחת. עיצוב הפנים היה טיפוסי למשהו שנבנה בשנות ה-80, אורות בז' ופלורסנט משעממים למראה.

לשעשועו של רוס, זה באמת דמה למטבח של כנסייה ישנה. מקום קדוש בהחלט, הוא צחקק לעצמו.

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת מאחוריו. ישר לפניו הייתה דלת שידע כי היא מובילה לחדר החקירות. הוא ייכנס לשם אחרון, הבטיח לעצמו.

החדרים האחרים היו פשוטים באותה מידה. מוסך בטון, חדר זעיר עם מיטת זוגית גדולה, הסדינים שלה מופשטים, דחוסים באלכסון. רוס לקח רגע כדי להתפעל מבדיוק עד כמה ענק באמת היה האדון במציאות. הוא אפילו לא טרח לפתוח את מארז המצלמות עדיין.

לבסוף, הוא הרגיש את עצמו נמשך לדלת חדר החקירות. זו הייתה דלת מתכת צנועה בצבע כחול כהה גרגירי, אבל ההילה שהיא הקרינה גרמה לליבו לפעום כשהניח את אצבעותיו על הידית. הוא עצם את עיניו, מכריח את עצמו להישאר רגוע, מקווה שהתנועות במכנסיו יירגעו.

בנשימה חדה פנימה, הוא פתח את החדר, מתאמץ קלות כנגד משקל הדלת, וחשף את חדר החקירות המואר היטב ואת תכולתו: מושב מתכת יחיד המחובר למרכז הרצפה, פונה הרחק מהדלת.

מבנה החדר היה מוזר. זה היה החלק היחיד בעמדה שנבנה באופן בהתאמה אישית. כל משטח, כולל פנים הדלת, היה מכוסה באריחים מיוחדים וענקיים בעלי מרקם אפרפר, מחוספסים מספיק כדי להשמיע צליל ציוץ כשרוס העביר טופר אצבע על אחד מהם. אלה שעל הגג כאילו פעלו כתאורה, זורחים על החדר בכיסוי אחיד של אור לבן. האם הפאנלים עצמם היו מקור האור הזה, או פשוט העבירו אור מבחוץ, מלמעלה, הוא לא יכול היה לדעת.

אחרי כל הזמן הזה, הוא סוף סוף היה כאן. הוא נשם את האוויר, קולט רק רמז קלוש לריח מושק וגברי. זה לבדו היה יותר ממספיק כדי למלא את מכנסיו לחלוטין, למרות שהוא טפח עליהם כדי לעצור את הזקפה הטורדנית.

הוא עשה את צעדיו הראשונים אל תוך החדר, ספג את האווירה וניסה לקלוט עוד מהריח הזה, אך נרתע כשצעדו השני דרך על משהו קטן ורך. סבך של גומי וכותנה נח על מגפו, בלתי ניתן לזיהוי בשניות הראשונות שרוס בהה בו.

בן רגע, הצורה המבלבלת התכווצה לצורה מוכרת, ליבו פרפר ודהר עוד יותר כשהבין שהוא מזהה את החפץ הזה. הוא התכופף, ובאצבע אחת בידו הפנויה, תפס מתחת לתחתוני האתלטים המלוכלכים והרים אוץ התחתון המשומש לגובה עיניו. הריח היה משכר. מה שזיהה לראשונה רק כניחוח קל היה יותר ממספיק כדי לגרום לליבו לפעום, אבל כשהריח היה כה מרוכז ונלקח היישר מהמקור, הוא גרם לברכיו לרעוד, ולזין שלו להזדקר כל כך חזק שהוא חשב שהוא עלול לגמור במקום.

למה זה נשאר כאן? כל השאר נוקה, אפילו לא  נותרו סדינים על המיטה. האם זה יכול להיות סוג של אזעקה או מלכודת? כמו פיסת עיפרון מוסתרת בציר של דלת, כדי לאותת לאדון שמישהו נכנס לחדר הזה? לא, זה היה טיפשי. זה יגיד לו משהו רק אם זה ייעלם, ואיזה סוג של פורץ מלבדו שוקל ברצינות לגנוב זוג תחתונים שנזרקו?

הוא בלע רוק כשהבין עד כמה הוא רוצה לקחת את התחתון איתו. זה יהיה טיפשי לחלוטין, הזכיר לו החלק שבו שעדיין היה אכפת לו מהמשימה שלו. האדון בהחלט ישים לב אם זה ייעלם.

אבל מצד שני, רוס השיב כשהניח את נרתיק המצלמה והתחיל ללטף את איבר מינו דרך בגדיו, אולי הוא השאיר אותו בטעות? פשוט הפיל אותו בזמן האריזה? הוא עדיין ישים לב, הוא ענה לעצמו במהירות. לקחת את הדבר הזה יהיה טיפשי לחלוטין. זה יסכן את ביטחונו. זה יסכן את משימתו, רק כדי שיוכל לשאוף את המושק המשכר של האדון בזמן שהוא צופה ומקשיב לו מזיין את העבד שלו, יום אחר יום.

רוס משך את הבגד אל פניו ולקח נשימה עמוקה. עיניו התגלגלו, אצבעות רגליו התכווצו במגפיו, זנבו התנופף ללא בושה מאחוריו כשהריח הצית זיקוקים בנוירונים שלו. לעזאזל. הוא לא יכול היה לעצור את עצמו.

הוא דחף את פיסת הבד לכיסו ומצמץ בקושי מתוך התרדמה השיכורה שאליה נקלע, לפני שפתח סוף סוף את מארז המצלמה והחל לעבוד. הסתרת מצלמות בחדר הזה תהיה מאתגרת, אבל הגאדג'טים של הסוכנות היו חדישים. הרווחים הזעירים בין הפאנלים היו די והותר מקום עבורו להבריג את המכשירים הזעירים מבלי להפריע להם כלל. אפילו בחדר אחיד כמו זה, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי היה לאתר אותן. הוא התחיל בהתקנתן זו מול זו, כדי להבטיח כיסוי של החדר. את השאר, הוא יכול היה למקם במקום אחר במחסן.

הוא הקיף את החדר עוד כמה פעמים, מתפעל מכיסא החקירה. הוא יכול היה לדמיין היכן ידיו יהיו אזוקות מאחורי גבו, לדמיין היכן האדון עומד בזמן שהעבד עובד על איבר מינו. הוא היה רחב מספיק כדי לכופף אותו מעליו לאחר מכן. האם הוא שמע את האדון מזיין את העבד כמו שצריך כבר? בוודאי שהבדל הגודל היה גדול מדי עבור עבד רגיל. אבל אולי, עם אימון...?

הוא היסס שוב. החדרים האחרים היו בקושי רלוונטיים עד כה. אולי עדיף למקסם את הכיסוי בחדר הזה במקום זאת?

לאחר שהתקין עוד שתי מצלמות על הקירות הנותרים, עדיין נותרו לו שתיים. איבר מינו רעד, כשהבין שהוא יכול להתקין אותן ישירות מעל ומתחת למושב עצמו, רק כדי לראות את האובייקט סופג לתוך גרונו את איבר מינו של האדון, ולצפות בביצים שלו מתנדנדות. הוא לא עמד בפיתוי. הוא אפילו לא באמת ניסה, מזיל ריר מהרעיון כשהוא סיים להתקין את כל המצלמות בחדר הזה בלבד.

הוא ארז את המקדחה והשתמש בשואב אבק ידני כדי לנקות כל גרגר אבק מעבודתו, כדי להבטיח שהאדון לא יהיה מודע לקהל החדש שלו, ואז הבין שהגיע הזמן לעזוב.

מסיבה כלשהי, זה היה קשה, עד שהוא נזכר שבקרוב הוא יצפה בשידור חי באדון ובאובייקט. בלחץ להתקין את הכל גם אצלו בעמדה ולהתחיל לעבוד הספיק כדי לאלץ אותו לצאת מחדר החקירות בחזרה אל אור השמש המסנוור, ולנעול את הדלת מאחוריו. עבודה מושלמת, אלמלא כדור התחתונים שדחף לכיסו.

בקרוב, הוא יראה סוף סוף את האדון. כל גופו רעד בהתרגשות, תוך שצעד בחזרה אל עמדת התצפית, פירורים קטנים של זרע מיובש נושרים ממנו תוך כדי הליכה. 

סיום יבוא..... 

"בוקר טוב, עבד."

"בוקר טוב, אדון," ענה העבד בקול צרוד.

בשל מהירות תשובתו, רוס הניח שהוא היה ער כבר זמן מה, ממתין בקוצר רוח לשובו של האייל.

"בוקר טוב, אדון," לחש רוס אחריו, מעביר אצבע אחת על הבליטה במכנסיו.

רק שמיעת קולו של האייל הספיקה כדי לסחוט ממנו תגובה כזו כעת. ביומיים שחלפו מאז התקשורת האחרונה שלו עם המפקח, הוא הקשיב לשניהם במהלך בעשרות מעשים שהוא יכול היה רק לדמיין מהצלילים שהם השמיעו. הוא צדק כשהמשיך להקשיב, למרות הכל.

לאחר שעות של סטירות רטובות עם הזין של האייל על פניו של האובייקט ובליעה של ליטרים של זרע סמיך, האובייקט שפך עוד מידע לאדונו, כולל הכתובת לעמדת האזנה סמוכה, שלמרבה המזל, לא הייתה זו שרוס ישב בה כרגע.

כגמול, האדון פינק אותו בעוד לפחות שתי אורגזמות נוספות, והזכיר לו כל הזמן איזה עבד צייתן ומנומס הוא הפך להיות תוך ימים ספורים בלבד. עד כמה טוב היה לו להיכנע עוד ועוד, עד שלא נותר לו מה לתת, ואדונו יהפוך לבעלים המלא והמוחלט שלו.

רוס לא ספר את האורגזמות שלו. אף אחד לעולם לא יידע עליהן, הוא הבטיח לעצמו, שומר את הזרע שנשפך בתוך מכנסיו או בתחתוניו, שייזרקו לאשפה מאוחר יותר.

"כלבלב זנותי. אתה לא יכול לחכות לחשוף בפני עוד סודות, נכון?" גרגר קולו של המטרה באוזניו, גורם לרוס לרעוד בכיסאו וללטף את איבר מינו עוד כמה פעמים.

"בבקשה, אדון," ייבב האובייקט.

"מתחנן לבגוד בבעלי בריתך לשעבר. מתחנן שאקח ממך הכל. עבד פתטי. עבד טוב."

רוס נשך את שפתו ויילל בסנכרון מושלם עם העבד. ברגעים כאלה, מחשבותיו נראו תמיד כאילו הן נודדות לאיזה מידע הוא יכול היה להדליף, אם הוא היה אזוק בחדר הזה. הוא עצם את עיניו, מקשיב לנשימתו של האייל, איבר מינו קופץ במכנסיו, תוך שהוא חושב על שמות וכתובות שהוא יכול למכור. הוא יכול למכור לאדון את מנהל התפעול בסוכנות.

הוא דמיין את דמותו הפרועה של דיוויד מייסון עצמו, המפקח העליון, כפוף מעל שולחן, ישבנו נחבט שוב ושוב על ידי האדון, ואצבעותיו נעות במהירות אל הבליטה הרטובה במכנסיו. נשיקות רטובות ורשלניות ממלאות את אוזניו, והוא שוקע בפנטזיה שלו עצמו כורע ברך מתחת לאייל, מכין את הבוס לשעבר שלו להיטחן על ידי האדון, ומחמם את האדון על ידי מציצה ונשיקה של הביצים האדירות ההן.

הוא רק ייחל שהיו לו עוד סודות לחשוף. אילו רק המשימה הזו הייתה מגיעה קצת יותר מאוחר בקריירה שלו, עם עוד סודות ובני ברית שהוא יכל היה למכור תמורת עוד טעימה אחת מהזין הזה. לא הייתה שום דרך שלשרמוטה מעבר לרחוב היה עוד מידע רב לתת, בקצב שבו הוא הודה בדברים עכשיו. לפעמים, רוס פנטז על הווידוי הסופי של הזונה הקטנה, שיהיה המיקום של עמדת ההאזנה שלו, ממש מעבר לרחוב.

הוא לעולם לא יוכל לברוח בזמן. הוא יהיה מוקף, הוא ייגרר לאותו חדר, יהיה נתון לאותן טכניקות. אם זה יקרה מיד אחרי שהוא יסיים דיווח עם מייסון, הם אפילו לא ישימו לב שהוא נעדר לעוד שלושה ימים. מספיק זמן בשביל שהאדון ישבור אותו לגמרי. הצלילים באוזניו עברו לצליל של הכלב שמצץ את זין, והוא ליטף את עצמו מהר יותר, מדמיין את הזין הזה ממלא את כל פיו.

תקתוק השעון חזר היום, מה שהיה פחות נפוץ בימים האחרונים של ההאזנה. תגובתו המותנית של לחץ חרד בחזהו התחלפה כמעט מיד על ידי תחושת עוררות ומיקוד רגועה.

הוא יכל לשמוע את השינוי בקצב של העבד, הופך מהיר וחלק יותר ונוח יותר עם הזין הזה בגרון. רוס כבר היה קרוב, כל כך קרוב, שהוא היה צריך להוריד את ידיו לרגע ופשוט לפעום בקצב השעון לזמן מה, עד ששמע את הנהמה הגרונית הייחודית של האדון המתקרב לאורגזמה. רק אז הוא חזר ללטף את עצמו במהירות ובהתלהבות, מתזמן את האורגזמה שלו להגיע מיד לאחר ששמע את העבד מתחיל לבלוע.

הוא עצם את עיניו, בולע רוק, מדמיין את הטעם של הזרע של האדון ממלא את פיו ואת החום נשפך במורד גרונו, או נורה מעל חוטמו בחבלים עבים ומשפילים של כניעה.

הוא צנח במושבו, רק מקשיב לפעימות ליבו, לנשימתו, לנשימותיהם המתנשפות של האדון והעבד, ולתקתוק המתמיד של השעון. זו הייתה סימפוניה של רגיעה הוללת שגרמה לו לעצום את עיניו ולהאט את נשימתו יחד איתן.

"עבד טוב. נפלת כל כך רחוק בזמן כה קצר. אתה כמעט מוכן לקבל את חייך החדשים."

"אני- אני מוכן, אדון. אני מוכן-" ניסה העבד להתעקש, לפני שדבריו נקטעו על ידי משהו שנדחף אל מול שפתיו, אותו החל מיידי למצוץ ולנשק.

רוס חרק שיניים ודחף את ידיו אל מצחו בפרץ ביזארי של תסכול וחרדה. עד כמה עמוק יותר באמת יכול העבד ליפול? ומה הוא יעשה כשזה ייגמר?

"זה ייגמר כשאני אגיד," אמר האדון, ושלח צמרמורת דרך עמוד השדרה של רוס.

אותם רגעים קטנים של צירוף מקרים, שבהם נראה כאילו האדון מדבר אליו ישירות הפכו נפוצים יותר לאחרונה, ובכל פעם, הם גרמו לגרונו להתכווץ ולפרפרים בבטנו להשתולל. האדון צדק. לא היה לו מה לעשות בעניין, ולא היה לו מה לדאוג. הוא נרגע שוב, מלטף בעצלתיים את גופו המכוסה כולו בזרע קשה למחצה.

"אנחנו יוצאים לטיול בקרוב, עבד."

"אדון?"

רוס קפא באמצע הליטוף.

"שום דבר קבוע. לפחות לא עדיין." הקלה הציפה אותו, והוא חזר ללטף את עצמו באנחה. "רק צריך לצאת לכמה שעות לבדיקה שגרתית," הסביר האדון. "גם אתה תצטרף אלי. אבל אז אנחנו חוזרים."

"כן, אדון," אמרו רוס והעבד יחד.

המשך יבוא.... 

הוא חזר על זה שוב בראשו. המטרה החזיק בשבי את הסוכן ג'וזף ביילי מה-ISA ועסק בלחקור אותו. הוא לא עובד לבד. טקטיקות החקירה שלו כוללות עינויים מיניים, בהיעדר מונח טוב יותר. הוא מזיין את האמת ישר מתוך העבד שלו - שלו - לעזאזל.

הוא סירק שוב כמה אצבעות בשערו ונאנח. האסיר שלו. האסיר שלו. האסיר שלו. הוא דופק את האמת ישר מהאסיר שלו.

להמליץ על התערבות מיידית כדי לאבטח את האסיר לפני שהוא יגלה מידע נוסף. ולפני שאני אאבד את שפיותי. הוא בדק את שעונו ומיד פתח את המחשב הנייד הקטן והפעיל אותו. הדיווח הבא שלו היה צריך להתבצע בשקט, על גבי חיבור מוצפן, כדי לא לחשוף את מיקומו. לקח דקה עד שהמכשיר אימת סופית שהחיבור מאובטח לפני שבפתאומיות הופיעו על המסך פניו של מנהל התפעול ב-ISA. רוס נמתח בכיסאו, והתיישב זקוף יותר.

"המנהל מייסון. כאן הסוכן ברנדון רוס, מדווח," הוא אמר בצרידות, לקח לו כמה מילים כדי למצוא את קולו שוב, אחרי שלא דיבר עם איש במשך שבוע. "בוקר טוב, הסוכן רוס."

"בוקר טוב, אדוני."

"בוא נשמור על זה קצר. מה המצב?"

"אני- אני עוקב אחר סוכן אויב, אני מאמין, אדוני."

"הממ." זו לא הייתה התגובה שציפה לה. דבריו הואטו, לא בטוח במה הוא עומד לומר, לפני שהמשיך.

"אני, אה. הוא ביצע חקירה על סוכן של ה-ISA בשם ג'וזף ביילי."

"אתה בטוח בזה או שאתה פשוט מאמין בזה?"

"אני בטוח בזה. הוא הזדהה תחת החקירה."

"עוד משהו?"

רוס הרגיש את דבריו נתקעים בגרונו. הוא היה צריך לספר למישהו מה קורה כאן בחוץ. לעזאזל, זו הייתה כל המטרה של להיות כאן בחוץ! הוא היה צריך לספר למנהל הכל.

ובכל זאת, הוא הרגיש את האינסטינקט המציק לו לא לעשות זאת. לשמור את מציאות המצב לעצמו. הסוד הקטן שלו. גופו התקשח מתחת למכנסיו כשגל של עוררות אשמה שטף אותו.

כשידיו מחוץ לטווח המצלמה, הוא הושיט יד ונתן לעצמו ליטוף אחד דרך מכנסיו, ובלע רוק בכוח.

רק בגידה אחת קטנה. לא לחלוק את הכל. לשמור את האמת האמיתית של מה שקורה כאן לעצמו. לשמור את זה בינו לבין המטרה מעבר לרחוב. לעזאזל. גופו רעד כשזין שלו קפץ לאור המחשבה הזאת. האם הוא באמת עושה את זה?

"ל-שום דבר אחר," הוא לחש, מלטף את עצמו יותר בחוזקה דרך מכנסיו תוך כדי.

המנהל הנהן, ורוס נשך את שפתו מהפרץ הפתאומי של האדרנלין והגירוי שחש.

"גם אין לך מה לדווח על המצב שלך?"

מה?  לדווח למנהל שהוא הרגיש כאילו הוא מאבד את שפיותו, מקשיב לקול עוצמתי אחד בלבד יום אחרי יום? לדווח לו שהוא, מסיבה כלשהי, חשב שהגשת הדו"ח החלקי בכוונה שלו דרך המחשב הייתה החוויה הכי ארוטית בחייו? ...זה לא היה העניין.

רוס ידע את זה. זה לא היה קשור למאמץ. זה הכל היה קשור לבגידה. הוא השאיר את הסוכנות בחושך כי התחושה של הטעייתם הייתה גירוי כל כך חזק, עד שזה גרם לו להתנשף בשקט בכיסאו.

איזו זונה מלוכלכת הוא היה. בחר להקשיב לקול הזה באוזניות במקום לאחראים עליו. הוא היטעה אותם ברצון כי זה הרגיש כל כך, כל כך לא נכון. הוא חרק שיניים, ליטף את עצמו מהר יותר, לפני שנזכר שהוא עדיין בשיחה ווידאו. הוא מצמץ וניער את ראשו, בלע פעמיים לפני שלבסוף הצליח לדבר שוב.

"לא-לא, לא. הכל טוב," הוא ילל, עדיין מענג את איבר מינו ביד אחת כשהוא רועד מהנאה אסורה.

"בסדר. נתראה בעוד שלושה ימים. הבדיקה הבאה תהיה באותו הזמן."

הוא עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה. שלושה ימים. הפגישה כבר מסתיימת. האם הוא בכלל יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? הוא הרגיש כאילו הוא כבר כל כך רחוק מהכלל, מהסוכנות, מהחיים שלו.

איך ייראה הדיווח הבא שלו בכלל? האם הוא ישקר לגבי הכל רק כדי להדליק את עצמו? האם הוא בכלל יופיע? הוא התנשף ונהם כשעונג זרם בכל גופו. זרע חם ורטוב הציף את רגלו, עד כדי כך שהוא חלחל דרך מכנסיו לחלוטין. הוא גנח ברכות כשהוא גמר שוב, ופקח את עיניו כדי לראות את המפקח הראשי, עדיין על המסך, מביט במבט ריק אל מעבר למצלמה, כנראה על צג אחר מאחוריה.

"'קיבלתי, המפקח. נתראה בעוד שלושה ימים," נשם רוס, עדיין רועד מהאורגזמה המתפרצת שלו.

"כן, שלושה ימים," אמר המפקח, מבלי להביט בו בחזרה.

הוא ניתק את החיבור, טרק את המחשב הנייד, וסוף סוף נתן לעצמו לנשום לרווחה, תוך שהוא שחזר את מה שעשה זה עתה בראשו. לעזאזל, זה היה כל כך לוהט. למה זה היה כל כך לוהט?

הוא התכרבל, אוחז בראשו בשתי ידיו, בהה ברצפה כשהבושה מכה בו קשה מתמיד. קשר התפתל בבטנו כשהוא תהה אם תגובותיו השקטות והמאופקות של המנהל נובעות באמת מכך שהבין מעל לכל ספק שרוס אינו כשיר לתפקיד. אולי הוא היה מוסח על ידי חיפוש מחליף וקביעת תור להערכה פסיכיאטרית. אולי זה יהיה בסדר. הוא בדק את שעונו. לרוע המזל, אזל לו הזמן להסתחרר בחרדה. עדיין הייתה לו עבודה לעשות, אחת כזו שלא יכלה לחכות עד שיסתדר לו הראש.

התנועות של רוס היו אוטומטיות, מתוך הרגל. הכל, החל מתנוחתו, ועד לסדר שבו הפעיל את המתגים, הנשימה העמוקה ששאף לפני שהחליק את האוזניות על אוזניו. הכל חלק משגרת חייו. מחשבותיו המשיכו לנדוד חזרה לאורגזמה שלו בזמן שחיכה שהמטרה יתחיל את השגרה שלו. בעצלתיים, הוא העביר את אצבעותיו על הבליטה שנוצרה במכנסיו, ועל הנקודה הלחה.

"בוקר טוב."

הקול היה כל כך חזק שהוא קפץ בכיסאו.

"בוקר טוב," הוא ענה בקול רם, כמעט מבלי לחשוב. עצם הדיבור בקול רם עם אדם אחר נראה כאילו העלה את עוצמת הקול הכוללת שלו.

"בוקר טוב, אדון," ענה האובייקט בענווה.

"אני במצב רוח טוב היום, עבד. גם אתה אמור להיות. אנחנו סוף סוף יכולים להתחיל עם ה"אני" החדש שלך. שב זקוף."

"כן, אדון." תשובתו הייתה ביישנית, מתנשמת. רוס ידע שהמטרה לא תסבול את זה ברגע ששמע את זה.

"הקפד על הנימוסים שלך. בלי לחישות."

"כן, אדון," ענה העבד בקול רם יותר.

זה היה טיפשי, אבל אפילו משהו קטן כמו זה עזר להחזיר לרוס קצת מהביטחון שלו. הוא עדיין היה חוקר מיומן. הוא עדיין יכל לקרוא אנשים ולחזות אותם. הוא לא איבד את שפיותו.

"אחחח! ההחחח..." הוא שמע את העבד נחנק, כשנהמה מרוצה מילאה את אוזניו. בור האימה בבטנו חזר. הוא הרגיש את עצמו מתכרבל, טומן את פניו בכפות ידיו כשהצלילים נמשכים, גוברים בקצב ובעוצמה.

לעזאזל, הוא לא היה צריך להקשיב לזה. זה היה לא בסדר בכל כך הרבה מובנים. מה שהוא באמת צריך לעשות זה להוריד את האוזניות, להישען לאחור, לתת להם כמה דקות, ולחזור כשהחקירה תתחדש. ובכל זאת, הוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות דבר מלבד לשבת ולהקשיב לכלב מיילל ומייבב ונאבק לרצות את איבר מינו של אדונו.

הוא עצם את עיניו, מדמיין את האייל עומד בחוץ על רציף הטעינה, בלי בגדיו, הבליטה הענקית שלו מוחלפת בזין חצי קשה של 30 ס"מ התלוי בין ירכיו השריריות. הוא התחיל להתקשות שוב. תקוותיו שהאוננות מוקדם יותר תעזור לדכא את הרגשות הלא רצויים הללו דעכו במהירות, כשדמיונו התמקד בעד כמה קשה יהיה לרצות מישהו בגודל כזה.

הוא שמע כיצד כל דחיפה מלווה בנשימה חדה ואז בגניחה קטנה, כמעט בלתי נשמעת. כמו בכל פעם שהאייל התנפל על האובייקט, העבד היה צריך להתאמץ כדי לספוג את מלוא אורכו. רוס הביט למטה אל מכנסיו המתוחים והרטובים, ותהה בשקט אם אולי מעט אוננות נוספת תעזור להשתיק את הרגשות הללו.

זה לא ממש עזר. ובלילה, רוס חלם על האייל, על הזין שלו, ועל הקול של מגפיו הכבדים והשעון. 

המשך יבוא.....