רוס הציב את המסכים בעמדת ההאזנה, ברשת של 3x2 וחיבר כל מסך למצלמה משלו כדי לאפשר ניטור מתמיד, לפני שלבסוף הרשה לעצמו לפשוט את בגדיו הדביקים ולהתחיל ללטף את עצמו. מכנסיו היו זרוקים בפינת החדר, תחתון הספורטאים של האדוןעדיין תחוב בכיסם. ככל שהוא חשב על כך יותר, כך רוס הרגיש טיפש בצורה מבלבלת יותר. הוא ידע שהאדון ישים לב. הוא סיכן על הכל רק כדי לשרת את תשוקותיו המעוותות. הפנטזיות האלה של להתגלות, להיתפס ולהיחקר בעצמו הפכו כרגע להרבה יותר מציאותיות.
למה לעזאזל זה היה כל כך לוהט? זה היה הרבה יותר גרוע מלמסור את הדוחות השקריים והחלקיים שלו לסוכנות, יותר גרוע מאשר "לבגוד" בסוכנות בדרכים קטנות. זו הייתה בגידה אמיתית, בערכים שלו ובניסיונו, וזה היה הדבר הכי לוהט ומטריף שהוא עשה אי פעם.
רוס קם, הזין שלו דולף ומטפטף לפניו, כשהוא מועד כמו זומבי לעבר האוצר שהוחבא בכיס מכנסיו. ברגע שהוא שלף אותו, הוא שמע קול של רכב מתקרב, והוא זינק אל החלון כדי לראות את רכב השטח השחור נכנס למוסך הפתוח.
הוא רץ חזרה לעמדתו, משך את האוזניות לאוזניו וצפה במצלמות עם פרפרים בבטן, התחתון המשומש של האדון מהודק באגרופו. הדלת נפתחה, והוא נשף דרך אפו כשתמונות ראשונות ברזולוציית HD וקצב פריימים גבוה של האדון מילאו כל מסך. כל זווית כאילו גרמה לו להיראות גדול יותר מהקודמת, והתמונה הייתה חדה מספיק כדי לראות שהדוברמן הקטן שתלוי על זרועו רעד מציפייה בדיוק כמו רוס.
הכלב נדחף למושב ונאזק , והאדון הקיף את החדר, מחפש משהו. אחיזתו של רוס בתחתון התהדקה. "המממ. אני חושב שמישהו שוב היה שובב," הוא נהם בקולו העמוק והמודגש.
רוס ראה את הדוברמן מנענע את ראשו, עיניו ריקות ובלתי ממוקדות. הוא נראה כאילו היה מסומם או משהו, לגמרי מנותק, אך עדיין עוקב אחר תנועותיו של האדון במלוא תשומת ליבו.
"הקפד על הנימוסים שלך." גם רוס וגם העבד רעדו, התפתלו במושביהם כשגבם התיישר.
"לא, אדון," ענה לו העבד כראוי.
"כן, אדון," ייבב רוס מעליו, ליבו הלם מעוררות.
"לא? לא גנבת ממני? הקפד על הנימוסים שלך."
"כן, אדון, גנבתי..." הודה רוס בחדר הריק, קולו מתגבר לחלוטין על תגובת העבד.
"אתה צריך להיות סוטה מאוד. כנוע מאוד, כדי לגנוב ממני דבר כזה, נכון, עבד?"
"כן, אדון..." רוס והעבד מילמלו יחד.
הבעת פניו של הדוברמן הייתה פתטית לחלוטין, עיניים ריקות ופה פעור, מזיל ריר, הוא שקע בכיסאו בעוד האדון מתנשא מעליו מאחור.
"...עבד טוב. אתה סוף סוף מוכן."
האדון משך זוג משקפי מגן על עיניו, קבע אותם מאחורי ראשו בלחיצה לפני ששלף שלט זעיר מכיסו.
"אל תסיט את מבטך. תתבונן."
כל פאנל בחדר התמלא לפתע באור, והציף את כל ששת המסכים בדפוסים ספירליים והבזקים בהירים. רוס קפא, חושיו מוצפים, הוא מצא את עצמו מוצף רק בעוד ועוד דפוסים ואורות בכל מקום אליו הסתכל. צליל זמזום חזק והולם מילא את אוזניו, משתק אותו בכיסאו כשהאורות הציפו את הכל מלבד את צללית אדונו והעבד.
ידו רעדה, והוא הושיט יד להנמיך את הרעש המתפרץ באוזניותיו לפני שהמחשבה על כך נמחקה מראשו על ידי הרעש החוזר ונשנה והאור המסתחרר. ידו צנחה בחזרה אל צידו, חסרת תועלת.
"רק תבהה ותקשיב," ציווה קולו של האדון. "המוח שלך מתפורר. הרצון החופשי שלך נמס, ומטפטף החוצה מקצה איבר המין שלך, כשאתה בוהה ומקשיב."
"זהו הסוף של האדם שהיית קודם, ותחילת העצמי האמיתי שלך כעבד שלי. אולי לפני הרגע הזה, יכולת לנסות ולברוח. בעזרת חודשים של שיקום פסיכולוגי, אולי אפילו היית משתקם. היית שוב גבר עצמאי. אחרי הרגע הזה, זה יהפוך לבלתי אפשרי. לא יישאר בך שום חלק מהנפש הישנה שלך. רק העבד שטיפחתי בתוכך יישאר."
רוס יילל וידיו התנופפו בפראות באוויר, אך הוא עדיין שמר את ידיו הרחק מאיברו הפועם והמרייר. הוא צפה בתמונה המהבהבת של האייל פותח את מכנסי הדגמ"ח שלו על המסך בהבזק אחר הבזק, איבר מינו מופיע בארבעה צגים, מתכופף ופועם מעבר לכתפו של העבד.
זרועו של רוס זזה ללא מחשבה, דוחסת בכוח את תחתוני ממשומשים של האדון מעל אפו, תוך שהוא נושם נשימות עמוקות, כשהדפוסים המסתחררים חרטו את עצמם במוחו.
"תמסור לי הכל. תנטוש את הכל. תן לי את כל כולך, את עצמך, כפי שתמיד נועדת להיות. כפי שתמיד התכוונת לעשות. הראה לי כמה אתה להוט לשרת, עבד."
הוא כבר היה קרוב לגמור. כל נשימה של ריחו של האדון, כל הבזק של האורות, כל מילה בקולו של האדון הייתה בעלת השפעה אדירה, קבועה ומרסקת. כבר היה מאוחר מדי לחזור אחורה. הוא יכול היה רק להתקדם, להשליך את עצמו לתוכך האורות, להיכנע לתוצאה הבלתי נמנעת.
"פתח."
פיו של רוס נפתח לרווחה, דוחף את התחתון המצחין ללועו והחל מוצץ אותו ללא בושה בעוד האדון מכניס את איבר מינו לפיו הפתוח של העבד.
"היכנע לי. תן לי את הכל, עבד."
המצלמה התחתונה הציגה תצוגה מדהימה של הביצים הכבדות של האדון, מתנדנדות תחתיו עם כל דחיפה לפיו של עבדו. רוס יכל לשמוע אותן, לראות אותן, להריח אותן ולטעום אותן, וכל הבזק של האורות גרם לו לכופף את ירכיו בתזמון מושלם עם הדחיפות של האדון.
"די להעמיד פנים, עבד. תגמור, תשפריץ החוצה את שארית האני הישן שלך. שלוש, שתיים, אחת..."
הוא הרגיש כיצד הכל מתהדק, ראייתו מצטמצמת רק לאורות ולאדון, מוחו נשחק והכיל רק את הוראה פשוטה אחת.
האדון דרך בעוצמה במגפו הכבד.
"תגמור עכשיו."
הרעש הרם לבדו הספיק כדי לגרום לרוס לקפוץ בכיסאו כשכל גופו הוכה באורגזמה החזקה ביותר בחייו. היה לו עוד ועוד לתת, פרץ אחר פרץ מבוזבז על הרצפה מולו כשהאור מהמסכים בער במוחו.
העבד על המסך היה בדיוק אותו הדבר, מתפתל ובועט חלשות כשהוא איבד לחלוטין את השליטה באיבריו, בגופו. האדון לא האט את הקצב, עדיין מזיין את פניו בקצב קבוע ויציב.
ציותו של העבד, ההנאה הבלתי נתפסת של העבד, הם לא שינו דבר. הם היו צפויים. פשוט חלק מלהיות עבד של האדון.
האדון הרים את מגפו והנחית אותו שוב בעוצמה.
"שוב, כלבלב."
אורגזמה נוספת קרעה דרכם, הפעם ללא היבנות או ציפייה כלל, פשוט כמו לחיצה על כפתור.
עוד דריכה מהדהדת.
"שוב."
העבד אפילו לא היה צריך לגעת בעצמו. הוא יילל אל תוך התחתונים שבפיו, לא מסוגל להסיר את עיניו מהמסך, כשגופו נכנע שוב ושוב. העונג שבכניעה המוחלטת גבר על הכל, מטביע את המונולוג הפנימי שלו. רק את הרצון לציית הציף את מוחו שוב ושוב, עד שלא יכול היה לחשוב עוד על שום דבר אחר.
זרע נשפך משפתיו של העבד, זורם ונוטף מסנטרו אל איבר מינו, מסמן אותו כאילו היה מטובע על ידי האדון. הוא גמר שוב, ללא הנחיה, מה שרק הוסיף לגל ההנאה, האשמה והבגידה המושחתת שבערו ורתחו בו.
"טוב," אמר האדון בפשטות, צועד אחורנית כדי לשלוף את איבר מינו המותש מפיו המרייר של העבד.
איברו המרשים זרח מזרע ורוק, מחזיר את האורות הרוקדים סביבו, ומגביר אותם עוד יותר.
"כלב טוב. עכשיו, תודה לי על ששברתי ושיעבדתי אותך לנצח."
"תודה לך, אדון," הוא מלמל לתוך התחתונים, שעדיין היו תחובים עמוק בפיו.
"הקפד על הנימוסים שלך. בלי מלמולים."
"תודה לך, אדון!" הוא ילל בעוצמה רבה ככל שיכול היה לגייס.
"כלב טוב. עבד טוב."
הוא הקיף את הכלבלב המרייר, כל צעד רועם של מגפיו הכבדים שולח טלטלה של עונג במעלה עמוד השדרה של העבד.
"עכשיו נוכל להתחיל את האימון שלך. את האישיות החדשה שלך. את המטרה החדשה שלך. את הנאמנות החדשה שלך."
"כן, אדון."
"ואז, אני הולך להרים את הזנב שלך, ולזיין אותך עד שלעולם לא תוכל להרגיש עונג מבלי שאני עמוק בתוכך שוב."
יללה ארוכה נוספת נמלטה ממנו. הוא הרגיש את עצמו נופל קדימה לתוך המסכים, נופל אל תוך דפוסי האור המדהימים, לא מסוגל להימלט מכוח המשיכה שלהם.
גופו היה חסר תגובה, שמוט במושבו כמו שק חול, מאלץ אותו לבהות ישר קדימה אל תוך האור. הוא ינק את התחתונים בפיו, עיניו מתרוצצות מזווית אחת של איבר מינו של האדון לאחרת, כל אחת ממוסגרת על ידי קירות אור מנצנצים.
הצבי המתנשא לגובה בלתי אפשרי חלף על פני עבדו, אל עבר הדלת שהתמזגה בצורה חלקה לתוך דפוסי האור.
פתיחתה יצרה חור מלבני שחור ובלתי אפשרי בכיסוי החדר, אך זה לא שינה לזמן רב. החבטה הכבדה כשהדלת נסגר מאחוריו גרמה לעבד להירתע, אך לא הוציאה אותו ממצב הטראנס העמוק והנורא שלו.
האורות נשארו דולקים, פועמים בסחרור סביבו, ומוחקים בן רגע אפילו את הדחף הקל ביותר להימלט. העבד שקע בעייפות אל תוך האורות, לנצח.
***
הסוכן קולין ווטרס ישב, מנדנד את רגלו בחוסר סבלנות, עד שתפס את עצמו ואילץ אותה להישאר דוממת. היו לו את כל הסיבות להיות עצבני, כמובן, אבל הוא לא יכול היה להראות את זה מול המנהל. הוא ידע שהוא ממתין לו. נראה שהוא נבדק כדי לראות אם הוא יכול להתמודד עם הלחץ.
מכל מה שראה עד כה, זו לא הייתה משימה רגילה. זו כנראה משימה חשובה שיכולה לבנות או להרוס את הקריירה שלו. הוא שלף חיוך קל לעבר הכלב הדני הגדול הנאה שהשתקף במראה שלפניו.
החליפה שלו נראתה טוב, פניו נראו רגועות. דוגמן מושלם של סוכן המוכן לכל משימה. לבסוף, הדלת נפתחה, והמנהל הראשי, דיוויד מייסון בעל השיער הפרוע נכנס, ובה בו לרגע במבט ריק ובלתי קריא.
"זה הולך להיות הרבה." הוא רטן. "אני מציע שתקשיב היטב. אני לא ארשום את זה."
הסוף.