לפני 6 חודשים. יום שלישי, 29 ביולי 2025 בשעה 7:22
תקתוק שעון קיר היה הצליל היחיד בחדר. הסוכן ברנדון רוס ישב, גבו זקוף, ידיו שלובות בקפידה על השולחן, עיניו קדימה, ממתין בסבלנות, זנבו בין רגליו. המפקח העליון, דיוויד מייסון, כמעט ולא איחר, ומעולם לא באיחור כזה. למען האמת, לא הפריע לו. משימות חדשות בדרך כלל לא היו בעלות תיאטרליות כמו זו. בדרך כלל זה היה רק אימייל עם רשימת תיק להוסיף לערימה. עדיין, רוס שמר את ראשו זקוף, הוא העיף מבט במראה משמאלו. הכלב הסקוטי בהה לרגע בתווי פניו הפרוותיים, כאילו בוחן את עצמו. למען האמת, הוא תהה אם הוא מוקלט ברגע זה. עיניו חזרו במהירות קדימה שוב. אם זה היה המצב, הוא היה נחוש להרשים. כאילו לפי סימן, הדלת נפתחה בקליק רך, ומייסון צעד באיטיות פנימה. הוא עצר בפתח, והביט למטה בסוכן הממתין, הבעתו הייתה תערובת מעורפלת של אישור ומשהו שנראה באופן מטריד כמו תחושה סטואית של אימה. הכלב המבוגר רק צפה בו במשך כמה שניות, ואז נשם נשימה עמוקה. "זה הולך להיות הרבה." הוא אמר, בקולו העמוק והצרוד הייחודי. "אני מציע שתקשיב היטב. אני לא ארשום את זה."
**
רוס עבר שוב על הערוצים, נהנה מרגע ההתנגדות הקצר שכל מתג נתן כשהוא הקליק אותם למעלה ולמטה, סופר אותם אחד אחד, כשהוא מכוון לכל ערוץ הקלטה בזה אחר זה, וקולט רק רעשים סטטיים בכל אחד מהם. נדרש לו כוח רצון רב כדי לא לתת לאצבעותיו העצומות להניע את מתג הפלסטיק ביניהם למעלה ולמטה, שוב ושוב, רק כדי להרגיש את הקליק המספק של הציוד ולשמוע את הרעש הסטטי השקט באוזניותיו נפסק לרגעים קצרים, ואז חוזר, זהה בכל צורה.
הוא בדק את רשימותיו, שלמרבה הצער, כללו רק רשימה אנכית של המספרים מאחד עד ארבע. הוא קימט את מצחו, ודפדף שוב בין הערוצים, בזהירות רבה יותר, מתאמץ לשמוע אפילו את ההבדל הקלוש ביותר ביניהם, שלא לדבר על כל סוג של אינדיקציה למקום שבו כל מיקרופון היה ממוקם. זה היה חסר טעם - הוא לא התכוון לזהות חדר חדר במיקום החשוד רק על סמך איך הוא נשמע כשהוא ריק.
אז הוא יחכה. הם לא יהיו ריקים לאורך זמן, אם להאמין למידע המודיעיני המוגבל שקיבל. הוא הציץ ברשימת הבדיקה שלו, שבראשה היה "לאמת ציוד". כיצד בדיוק הוא היה אמור לוודא שכל הציוד תקין, כאשר, להבנתו, כולו הותקן לפני חודשים ומעולם לא נעשה בו שימוש, היה בגדר תעלומה. הוא שקל ברצינות לקחת סיכון ולהתגנב למחסן הסמוך, אך עם כל כך מעט מידע, הוא הטיל ספק אם בכלל יצליח למצוא את המיקרופונים המוסתרים, ולא לעשות בלגן במקום. לחפש אותם פשוט לא בא בחשבון. הוא עלול להיחשף. הוא הרים את המשקפת שלו וקם מהשולחן בעמדת ההאזנה שלו, מציץ מהחלון הזעיר אל בניין הבטון המאיים מעבר לרחוב, מולבן מאור השמש ונראה ריק וצנוע אלמלא ההקשר שקיבל מהסוכנות. . זה היה מוצב.
מוצב אויב.
בלב העיר שלהם. שלו.
רכב שטח שחור שבר את האפור והלבן המונוטוני של הסצנה, התגלגל אל תוך שדה הראייה ונסע באיטיות לתוך דלת המוסך כשהמחסן נפתח. רוס צפה בו בדממה, מנסה להשיג מספר לוחית רישוי כשדלת המוסך העשויה מתכת התגלגלה מאחוריו באותה מהירות שבה נפתחה. הוא רשם את מה שתפס ממנו על פנקס בחיקו, ואז הלך ברוגע ככל שיכול חזרה לתחנת המעקב שלו. למרות ניסיונו והכשרתו, הידיעה שסביר מאוד שסוכן אויב נמצא ממש מעבר לרחוב ממנו גרמה לליבו לפעום במהירות. הייתה רמה של עוצמה עמומה בכל זה, אותה תחושת חרדה שאולי הייתה לו כשצפה בצרעה דופקת כנגד החלון מבחוץ. הוא שם את האוזניות שלו על הראש ועבר בין הערוצים. הוא לחש קללה מתחת לנשימתו כשהבין שהמנוע כבר כבוי, או לפחות, אף אחד מהמיקרופונים הנסתרים לא יכול היה לשמוע אותו. הוא לחץ שוב, סופר כל אחד מהם כדי לעקוב, עד שלבסוף שמע צליל. מגפיים, צועדים על רצפה קשה. הוא התמקד בצליל, טיפה של קלט חושי בים הדומם, מנסה לשמוע אם הם מתקרבים או מתרחקים.
מתרחקים, בהחלט. הוא לחץ על שני ערוצים עד שמצא אותם שוב. הם המשיכו כמה צעדים, ועצרו. הוא הקשיב בתשומת לב, בקושי קולט את קול הבד המתפתל, ואז גניחה שקטה. האם המטרה מניחה שקיות? רוס הרים שוב את העט שלו, ושרבב בפנקס "חדר שינה" עבור מיקרופון 4. הוא הביט למטה בנייר, עיניו נעוצות במילה, נאבק בחוסר ודאות הולך וגובר. הוא נאנח והעביר יד דרך פרוותו, ואז הוסיף סימן שאלה. המגפיים עזבו את החדר.
***
שלושה ימים חלפו, ללא אירועים מיוחדים. רוס גילה שהדבר שהוא הכי מתגעגע אליו היה קפה - מסיבה כלשהי, הוא לא קיבל מכונת קפה כחלק מביתו החדש הרחק מהבית. משהו שקשור לרעש שיוצר סכנה ביטחונית, אם היה חייב לנחש. הוא בילה את רוב הימים האחרונים שקוע מנומנם בכיסאו, מקשיב בתקווה לקלוט משהו ראוי לציון. עיניו הציצו שוב בפנקס. הוא הסיק שמיקרופון 2 הוא אזור מטבח לאחר ששמע כיור וסיר מתכת בשימוש בדממה מוחלטת. מיקרופון 3, הוא עדיין לא היה בטוח. כנראה אזור מגורים. זה יכול להיות המוסך. זה יכול להיות כל דבר, באמת. ההערה שלו למיקרופון 4 נמחקה מזמן. אחרי היום הראשון הזה, הוא לא תפס אפילו צליל מורגש אחד. כל מיקרופון השתתק כמעט לחלוטין, אבל 4 בפרט היה דומם. הוא תהה אם הוא התגלה איכשהו. אם כן, למה שהמיקרופונים האחרים עדיין יהיו מחוברים?
הוא היה חייב לסמוך על כך שכולם עדיין דלוקים, כולם עדיין מקשיבים, כשהוא מדפדף ביניהם, אחד אחרי השני בקצב אוטומטי ומיומן, סוקר אחר כל רמז לרעש. "בוקר טוב-" הוא שמע, בדיוק כשהחליף ערוץ, מה שגרם לו לחזור בבהלה לאזור שממנו הגיעו, מיקרופון 4. הכל היה כל כך שקט עד עכשיו, שנשימתו שלו הייתה מחרישת אוזניים בעיניו. הוא נאבק לשמור על עוצמה נמוכה ועדיין להקשיב למילה נוספת. ...האם ייתכן שטעה? האם פשוט דמיין את המילים, אחרי ימים של האזנה ללא כלום?
הוא עצר את נשימתו, מתאמץ לשמוע אפילו את הרעש הקל ביותר. אולי הוא היה על הערוץ הלא נכון? אבל המעבר עכשיו היה כרוך בהחמצת תשובה, אם כזו בכלל תגיע. האינסטינקטים שלו התלבטו בנושא, עברו באיטיות מ"הישאר" ל"החלף" בעוד הדממה נמשכה, עד שהרים יד מחיקו והושיט יד לעבר המתג, ו- "...שקט." הוא שמע, בשקט, בקול עם מבטא. הוא פלט אנחה חרדה והרים את עטו כדי לתמלל את מה שיכול. "בחור קשוח. זה בסדר." המשיך הקול. "אתה רוצה קודם כל לעשות הצגה. יש לך את הגאווה שלך. אתה לא יכול לוותר כרגע. אבל אתה שומע את זה?" שוב דממה. רוס נמתח, מקשיב להיעדר עוצמת הקול, מחפש כל דבר שהוא עלול לפספס. האם זה הוא קולו של המטרה שלו? של האויב?
הוא שמע את זה. רק לרגע, כאילו הצליל היה קרוב מספיק למיקרופון לשנייה או שתיים לפני שנמשך משם. זה נשמע כמו... תקתוק. "אין לנו כלום מלבד זמן," גרגר הקול, בעונג מרושע. "לא תקבל ממני כלום," נהם קול חדש, בקושי נשמע. "אתה מדבר. כבר שיפור," ענה הקול בעל המבטא בצחקוק. "אבל, למרבה הצער, אתה צודק. אתה עדיין לא מוכן לתת לי את מה שיש לך, ואין לי שום עניין להתמקח איתך על כל הודאה קטנה." הייתה שתיקה. "אני רוצה את כולך," אמר הקול, בתקיפות, סופית. "אז בבקשה, תמשיך ככה. בחור חזק ושקט קשוח. אבל אני מצפה שתקשיב היטב, ותראה לי שאתה שם לב. רק תהנהן לי "כן" . אתה יכול לעשות את זה, נכון?"
רוס לחץ את עטו בחוזקה עד שחשב כי הוא עלול להישבר. הוא חרט באיטיות את המילים "חדר עינויים" על פנקס הרשימות שלו, כששמע גניחה קלה מהאסיר. "רק תנהן," הזכיר לו הקול. "אתה מקשיב היטב עכשיו? אתה מבין מה אני אומר? אולי אני צריך לדבר... קצת יותר לאט?" הוא אמר, מאט בהדרגה את דיבורו ומוריד את קולו תוך כדי שהוא ממשיך. "הנה. ככה עדיף. תשומת הלב שלך ממוקדת במה שחשוב לך ביותר כרגע. אני הדבר הכי חשוב בחייך ברגע זה, נכון?" קולו הפך לזרם תודעה נמוך, קשוח ומונוטוני, שנקטע רק על ידי הפסקות ארוכות בין המשפטים שבהן רוס יכול היה רק לשער שהוא מחכה להנהון. "אתה עדיין יכול לשמוע את השעון שלי, נכון?" הוא אמר. "אבל רק כשאני שותק. רק כשאתה מהנהן. אחרת, הקול שלי הוא הדבר היחיד שאתה שומע. נכון?" שתיקה, מלווה בקצב של תקתוק שקט של שעון. רוס ספר את השניות מתחת לנשימתו.
"עולמך הוא הקול שלי והשעון שלי. אתה תורשה לראות אותי כשתהיה מוכן. אבל עד שאחליט, תוכל רק לשמוע אותי ולהנהן. האם זה נכון?"
שתיקה מתקתקת.
רוס רשם במהירות שהאובייקט היה כנראה מכוסה עיניים. "אתה יכול להנהן טוב יותר מזה, נכון?" הקול איתגר. "כל מה שאמרתי לך עד כה הוא האמת. אתה רק צריך להקשיב ולהסכים. להנהן בראשך."
טיק. טיק. טיק.
"נמוך יותר. לא רק איזו עווית קטנה זו של הסנטר. כל מה שאני מבקש ממך לעשות זה להקשיב ולהסכים. אתה יכול להנהן עמוק יותר מזה, נכון? אני לא מבקש הרבה."
טיק. טיק. טיק.
"הנה. הנהון והסכמה. הקשבה מעמיקה. תחשוב על כל מילה שאני אומר. תעבד אותן. זכור אותן בעל פה." הייתה שתיקה ארוכה, דממה מלבד תקתוק השעון ונשימתו המתוחה של רוס. "מה שמך?" קולו של האובייקט נהם, בשקט.
טיק. טיק. טיק.
"ה-אא. ל-לא..." ענה לבסוף הקול השני, מתנשף ושקט. רוס שחרר נשימה ארוכה שלא הבין שהוא מחזיק. ראשו הסתחרר, מגורה יתר על המידה ממידע, פרוש על פני יותר מדי נקודות מכדי לרשום. הוא הציץ שוב בפנקס שלו, עיניו מתמקדות במילותיו המקושקשות לאחר שהביט בחלל ריק למשך מה שהרגיש כמו נצח. המטרה הוא חוקר, הוא הוסיף לרשימותיו. הוא דיבר אל האובייקט שלו. נראה היה שהוא מעדיף הפחדה על פני שיטות ישירות יותר, למרבה המזל. רוס לא היה בטוח אם יוכל לסבול את ההקשבה לחקירה מסורתית יותר כל יום עד למועד סיום המשימה שלו. "אתה בחור קשוח. אמיץ מאוד," שיבח אותו קולו של המטרה, החיוך על פניו נשמע רק בנימת קולו. "נמשיך את זה מחר. תגיד 'תודה לך, אדוני'."
דממה.
לאחר מספר שניות, רוס שמע את צעדי מגפיו הכבדים של המטרה כשהוא יוצא מהחדר, והוא דיפדף במהירות בין המתגים כדי ללכת אחריו, מדפדף לעמוד אחר בפנקס שלו בידו השנייה כדי לצייר את פריסת החדרים כמיטב יכולתו.
מחשבותיו עדיין היו מוקדשות לחקירה. הוא עבר הכשרה משלו על חקירות, הן בניהולן והן בהתנגדות להן, אך אף אחד ממדריכיו לא היה ץ בעל נוכחות כה מלאה בכוח... ב... נוכחות. הוא יכול היה רק לדמיין איך זה להיות בחדר עם המטרה, לשמוע אותו מקרוב ולא דרך אוזניות. חלק ממנו רצה ללעוג לזה - ההדרכה שלו כללה שמירה על שקט, לתת לאדם הנחקר להרגיש את הדחף לדבר כדי למלא את האוויר. המטרה נתנה לנבדק שלו להגיב, אבל אז הוא פשוט המשיך לדבר. זה היה מוזר. הוא היסס לקרוא לזה "לא נכון". אבל, אם כבר, המבנה הבלתי צפוי של החקירה עד כה הקשה על יישום אימוני ההתנגדות של סוכנות. הוא שמע צליל של סיר מקרקש . המטרה הכין לעצמו ארוחת ערב. רוס רשם לעצמו את השעה.
המשך יבוא....
