כניעה אמיתית מתחילה בפנים

הם באמת לא היו צריכים אפילו להגיד כלום יותר. חיים, אדיר ואודי פשוט נשענו לאחור על הזכוכית של חדר המקלחת, ישבניהם המחוטבים נמרחים לעיגולים שטוחים בשלושה גוונים שונים של חום בהיר. גור גילה מהר מאד שהמאבקים שלו להתלבש דועכים לאיטם לתוך קסם חסר אונים. הוא מצא את עצמו משוטט חזרה לכיוון שלושת החתיכים העירומים, עיניו כבר מזוגגות, נעולות בחוסר מחשבה על הגופים הרטובים והחלקלקים שלפניו, והוא בסופו של דבר נכנס למקלחות המהבילות, כשחולצתו תלויה בצורה לא אחידה על כתף אחת חשופה. כתף מכוסה וגרב בודדת, זה כל מה שגור הצליח ללבוש לפני. הוא כבר לא לבש תחתונים. השלושה האחרים כבר דאגו לזה.

אודי העמיד פנים שהוא הופתע מכניסתו, וקרא, "היי גור מתוקי, מה אתה עושה כאן? שכחת משהו?" בעוד השניים האחרים סוגרים עליו משני צדדיו. אדיר וחיים הציפו את שחום השיער המבולבל והמטושטש בחיוכים רעבים. השימוש בשם חיית המחמד שלו הספיק כשלעצמו כדי למשוך את הרצועה ההיפנוטית בראשו של גור, והטראנס הקל שאליו הוא נכנס מאז שראה את חבריו לקבוצה בעירום העמיק לתוך מערבולת של תאווה וכניעה,  אותה תחושה עמוקה שהביאה את גור לחדר המקלחת כמעט לפני שהוא נהיה מודע לכך שהגוף שלו בכלל בתנועה. התחושה היחידה שחדרה לערפל במוחו הייתה תחושת המים החמימים שנספגים בגרב הבודדת שלו כשהוא דרך על המרצפות הרטובות, ולגור היה חשד לא נוח שהוא יקשר רגליים רטובות לזיכרון האירוטי הזה לשארית החיים הארורים שלו.

הם לא אמרו לו הרבה אחרי זה, רק משכו בשקט את החולצה מעל ראשו ומתוך שרוול אחד שאליו הוא הצליח להכניס יד, לפני שהשליכו את בגדיו על פני החדר, כדי לנחות ללא תשומת לב מתחת למי המקלחת הזורמים. הזין המרשים של גור נדרך מהמחשבה שיהיה עליו לעבור את כל הדרך על פני הקמפוס בחולצת טריקו רטובה, הבד השקוף נצמד לכל עיקול בגופו, חושף את שריריו המפוסלים לכל מי שרק יסתכל לכיוונו. ואם המוח שלו חשב שהרעיון מבהיל, הגוף של גור הצליח למצוא רק תחושת עוררות עמוקה בדימוי המנטלי שלו משוטט חצי עירום בקמפוס, וזה תמיד הכריע את הצד המודע של גור בהפרש ניכר בימים אלה. הוא היה כל כך מגורה עד שהוא יכל לשמוע את אצבעותיו של חיים נדחפות שוב ושוב לתוך פיו אפילו על פני קול השריקה של המים הזורמים.

"כזה ילד מתוק, גור," לחש אודי, כשגור התכופף כדי לפרוס את שפתיו על הזין המתוח שלו, בעוד אדיר ממשיך לדפוק אותו מאחור. חיים ליטף את גבו ובטנו של גור ואת חזהו המרשים והרגיש, בזמן שגור ליקק וינק את אודי בתאווה חסרת דעת, ממתין בסבלנות לתורו עם הכנוע המהופנט. גור יכל להרגיש את כל גופו מתכווץ באקסטזה לא מוסתרת תחת ליטופיהם של חבריו לקבוצה. זה הרגיש מנחם בצורה מוזרה בדרכו שלו - גור ידע שהם יכלו פשוט לגרום לו לשרת אותם בחוץ, בזה אחר זה עד ששלושתם יהיו מסופקים, וכל אחד אחר מהקבוצה שיכנס גם הוא במקרה, אבל באמת היה להם אכפת לגרום לו הנאה. זה היה... זה היה נחמד מצידם. גור ידע שזו התכנות שלו שמדבר, אבל הוא גם באמת האמין בזה.

הם דפקו אותו במשך שעה טובה, כשחיים עשה לישבן של גור רימינג עם לשונו הארוכה, בזמן שהכנוע המהופנט שתה את הגירוי המלוח של אדיר, ואודי אפילו היה אדיב מספיק בכדי להשאיל לגור חולצה פנויה, כדי שלא יצטרך ללכת בחזרה למעונות בבגדים רטובים. היא היתה קצת גדולה מדי על גור, והוא הרגיש מודע לעצמו באי נוחות מהאופן שבו החולצה תלתה ברפיון על גופו האתלטי, אבל זה לא מה שהעסיק אותו. הוא חשב רק על הרגע שבו הוא יצטרך לעצור בחדר של אודי כדי להחזיר אותה... וכל מה שכנראה יקרה לו שם, כשהוא יעשה זאת.

"הגיע הזמן לצלול עמוק יותר, מתוק." עידו כבר היה כה רגוע, וכמעט התעלף מרוב הנאה, אבל זה רק הפך את כל העסק ליותר יעיל, כשתום אחז בשערו השחור הארוך ומשך את ראשו מעלה מהמזרן כדי להביט אל המסך שמולו. עיניו החומות העמוקות ננעלו על הספירלה באופן אוטומטי, מקשרות באופן מיידי את מערבולת האורות והצבעים לבין ההנאה החמה והרטובה של הזין של תום שמטייל באיטיות פנימה והחוצה מהחור המתכווץ שלו. הוא כבר לא ניסה עוד להתנגד להיפנוזה העמוקה שבה היה. עידו הגיע לנקודה של פתיחות צייתנית מוחלטת, שבה הוא אפילו לא ידע עוד מה היא התנגדות. הוא רק בהה, רפה לסת ומזיל ריר, ונתן לעצמו להיות בבעלותה של הספירלה. תום, כמובן, ניצל באופן מיטבי את מצבו הנוכחי של הגבר הצעיר ממנו בעשרים שנה בערך. "המקום הטבעי של הזין שלי הוא בתוכך," הוא לחש, שומר על אותו קצב יציב בזמן שהוא נח על גבי גופו המהופנט של עידו, והתנדנד בעדינות קדימה ואחורה. "זה גורם לך להרגיש נשלט וצייתני, ואתה כל כך אוהב את זה. הכוס שלך צריך אותי, ובכל פעם שאנחנו לא מזדיינים אתה הולך לחלום בהקיץ על דרכים לשכנע אותי לדחוף את הזין שלי לתוך הכוס הרטוב שלך, כדי לתת לך את התחושה הזו שאתה משתוקק לה כל כך." הוא לא טרח להמתין לאישור. עידו היה כה עמוק ופתוח להצעות, שכל דבריו של תום פשוט שקעו במוחו כמו זרעים שנדחסו לתוך אדמה פורייה. הוא פשוט הודיע ​​לעידו על מחשבותיו ואמונותיו החדשות, ועידו קיבל אותן מיידית כאמת בלתי ניתנת לערעור, שתמיד הייתה כזו.

"ואם אתה לא יכול לקבל את הזין שלי בכוס שלך, אתה תרצה אותו בפה שלך במקום." הנדנוד המתמיד של גופו של תום כנגד זה של עידו גרם לאחיזה של תום בשערו ליצור תנועות נדנוד עדינות של ראשו, ושכנע את מוחו המבולבל של עידו לחשוב שהוא מסכים עם כל מה שהאיש המבוגר אמר. כל כוח הרצון וההגדרה העצמית שלו כבר נמוגו לערפל עוד על שפת הבריכה, כאשר המפגש המקרי שלהם הסתיים בפיתוי היפנוטי, שהיה כל כך איטי ומדורג, עד שהוא לא יכל אפילו לזהות את הרגע המדויק שבו הוא שקע לתוך מוחו שלו, מוקסם ונדהם מקולו הצרוד ושטוף הוויסקי של תום, ועיניו הכחולות הנוצצות. אבל תום ידע שהוא תמיד יכול להפוך את עידו לחלש וריק אף יותר, ומוכן יותר לקבל את התכנות ההיפנוטי שלו. והוא נהנה מהתהליך יותר מכל. הוא ידע שיהיה להם כל כך הרבה זמן לשטוף את המוח של עידו אפילו עמוק יותר. ספינת הקרוז יצאה מהנמל רק לפני שלושה ימים, ועידו הקטן, הצעיר והפגיע נמצא שם לבדו, בזכות הביטול של החברה שלו ברגע האחרון. לתום היו שמונה עשר ימים ולילות לעצב מחדש את מוחו לצייתנות מלאה, בתא קטן ופרטי, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, ומבלי שאף אחד ישאל שאלות או ישים לב שעידו מתנהג מוזר. ולא היה לו מה לעשות מלבד לזיין את שחור השיער היפיפה, עד שלא ישאר שום דבר בגוף ובנפש שלו מלבד ציות ותאווה. "בכל פעם שאנחנו לבד ככה, ילד יפה," הוא נהם, "בכל פעם שאתה ער ואני לא מזיין אותך באופן פעיל, אתה תרצה ללקק ולמצוץ ולנקות את הזין והביצים שלי. לגרום לי להרגיש מרוצה ומסופק, בידיעה שמצאת את מקומך ואת ייעודך כמחמם הזין שלי." שוב הוא לא טרח להמתין לאישור. עידו לא יכל אפילו להרים את ראשו, ואפילו פחות מכך, להבין או להסכים.

תום הספיק להחזיק מעמד עוד חמש עשרה דקות בתוך עידו, לפני שהשליטה העצמית שלו נטשה אותו והוא שפך זרם של זרע לתוך החור המתעוות, וכל אחת מהדקות האלה נוצלה למילוי ראשו הריק של עידו בהוראות. ותום שמח לראות את הזרעים שלו כבר מתחילים לצמוח, כשהוא עבר בתשישות של אחרי מהמיטה, כדי לשקוע בכיסא בצד השני של הסוויטה, ועידו התרומם מהמזרן עם הבעה זכוכיתית וריקה על פניו הסמוקות. הוא זחל אליו, חסר מחשבה לחלוטין, והחל ללקק בעדינות את שאריות הריח של ישבנו הצעיר והבתולי מעל מהזין והביצים של תום.

וכשהם יחזרו סופסוף ליבשה, תום ידע שעידו ישמח מאד להיפרד מהחברה שנטשה אותו ברגע האחרון, ולעבור לגור עם הגבר המקסים והמבוגר שהכיר על סיפון האוניה. ותום ידע גם כן, שזו אחת הפעולות האחרונות שעידו יעשה אי פעם כיצור תבוני, לפני שיסיים את הפיכתו לשואב הזרע המושלם שהוא (זה) תמיד נועד להיות.

לירן עדיין דיבר, אבל איכשהו שמעון לא הצליח להתמקד יותר במילים. היו לו כל כך הרבה דברים אחרים שהעסיקו את תשומת לבו, מהצבע החום העדין של עיני השקד של הגבר האחר ועד האצבעות המלטפות אל חזהו ובטנו ועד לתחושה האירוטית של הזין המיטלטל והרוטט שלו, כשהם התחילו מתקרבים זה לזה, והרגשת הגירוי האירוטית האמיתית שעטפה את כל החוויה. תוכן דבריו של לירן המשיך להתפוגג לתוך הרקע, עד שהבריטון המנחם שלו הפך לצליל רקע בלבד באוזניו של שמעון, בדיוק כפי שלירן הבטיח לו שיקרה. זה היה... זה היה כל כך נפלא, בכנות. שמעון הרגיש שהוא יכול להיסחף לתוך הצליל המרגיע הזה לנצח.

זה לא בדיוק מה שהוא ציפה כשהוא נענה להצעתו של לירן לבוא לדירתו ו"פשוט לשבת יחד". שניהם הרגישו את הניצוץ החשמלי של הכימיה המינית ביניהם כמעט מיד, ושמעון ידע שכל סוג של יציאה מאגודת הסטודנטים הצפופה למקום פרטי ואינטימי יותר תסתיים בכך ששניהם יהיו עירומים וישחקו זה עם גופו של זה, אבל שמעון מעולם לא תיאר לעצמו שלירן ירצה להתעסק גם עם מוחו של שמעון. אבל כשהם נכנסו פנימה, והזמן שלהם על הספה הפך בהדרגה לוהט יותר ואינטנסיבי יותר מבחינה אירוטית, עד שחולצת הטריקו של שמעון הרגישה צמודה ומכווצת מכדי להמשיך ללבוש אותה, ולירן הציע לו לנסות היפנוזה. ושמעון היה חרמן מספיק כדי לתת צ'אנס לכל דבר בשלב הזה.

אז הם נכנסו לחדר השינה והתפשטו, עירומים לגמרי, יושבים אחד בחיקו של האחר, כשרגליו של שמעון מונחות על לירן, וגופיהם מתחככים זה בזה בקדחתנות, ולירן הסביר לשמעון מה הוא מתכנן לעשות. הוא התכוון להביא אותו למצב של טראנס קל, תחושה של מיקוד מודרך ורגיעה שיעזרו לשמעון להיות מודע יותר לגופו ולאופן בו הוא הרגיש כשהם יתעלסו. שמעון עלול למצוא את עצמו מאבד את תשומת ליבו לכל מני דברים אחרים, אמר לירן, ומחשבותיו האחרות יאבדו בהדרגה חשיבות עד שהוא יפסיק לחשוב באמת, אבל הוא הבטיח ששמעון הולך לאהוב את הדרך שבה זה הפך את החוויה האינטימית שלו להרבה יותר אינטנסיבית וחזקה. הוא עמד לאהוב את האופן שבו גופו מעקצץ מתאווה בכל מגע. הוא עמד לאהוב את האופן שבו הפטמות שלו התקשו ונמתחו תחת הליטופים של לירן.

היה ללירן עוד הרבה מה לומר, הרבה הרבה יותר, אבל זו היתה בערך הנקודה שבה התחתית נפלה ממוחו של שמעון והוא מצא את עצמו עסוק לחלוטין בתחושת הידיים של לירן, הנוגעות כל נקודה בגופו. מאוחר יותר, הוא יתפלא באמת באיזו מהירות ובקלות הגבר המרשים הזה הביא אותו למצב כה עמוק של טראנס היפנוטי, אבל באותו זמן הוא הבחין רק בחיוך המסומם והמנומנם מתפשט על לחייו הוורודות והחלקות, ובזרם העדין שדלף מהזין הרוטט שלו בכל פעם שלירן מצא מקום חדש ללטף אותו. הוא מעולם לא היה כל כך דלוק כל כך, מחובר כל כך לגופו בכל חייו, ובכל זאת המחשבה על להרים יד כדי ללטף את עצמו הרגישה יותר מדי כמו מאמץ. שמעון כבר לא הרגיש שהוא יכול לזוז בכלל, רק לצוף באושר עצל. זה היה כל כך מושלם. מעניין אם ככה מרגיש להיות מסומם, הוא חשב בעצלתיים.

בסופו של דבר לירן הפך אותו על גבו על השטיח הרך, ושמעון הרגיש את עפעפיו מוותרים על הקרב המתיש, ופשוט נסגרים בחוזקה בזמן שהגבר השני נישק וליטף את דרכו במורד גופו הרגיש והמשותק של שמעון, בכדי להעניק לו לבסוף את תשומת הלב שהוא כל כך השתוקק לקבל לזין שלו. הקול המעורפל נפסק אז לזמן מה, פיו של לירן עסק בפעילויות אחרות, אבל שמעון היה מהופנט כל כך עד אז ששום דבר לא יכול היה להעיר אותו... וכל כך ממוקד בהנאה המפעמת בין רגליו שכל מה שהוא רצה זה עוד.

ולירן התכוון לתת לו עוד הרבה יותר, עד שערב יסתיים בכך שצורך חדש ועמוק ילבלב בנפשו של שמעון. צורך שהוא יישבע שתמיד היה שם, עוד מההתחלה. הצורך בלירן, בגוף שלו, בלבלות איתו זמן. בלהקשיב לקולו המלטף.

שמעון, מבלי לדעת זאת עדיין, מצא לעצמו את אדונו.

ניב כבר לא ממש הבין מה קורה סביבו. הוא ידע שמוטי... עשה משהו, לכוח המשיכה או למוח שלו, או אולי אפילו לשניהם. אבל בכל פעם שהוא ניסה לחשוב על זה, הוא הרגיש את כובד משקלם של הזין המסיבי והאשכים הכבדים שלו, שפשוט גוררים את המחשבות האלה למטה ולמטה ולמטה, עד שהן קרסו לתוך תאווה ועצלות, והוא פלט מין גניחה כבדה שנשמעה קצת יותר מדי כמו שור חרמן מכדי שהוא ירגיש אנושי לגמרי אחריה. העורלה שלו השאירה שביל של טיפות על הרצפה כשהוא זחל אל כיסא הנוח של מוטי, בתקווה שהוא יסביר לניב את הבלבול המוזר הזה שעוטף אותו. אבל מוטי רק ליטף את שערו הבלונדיני בחיבה והושיט יד כדי ללחוץ על אשכיו התלויים. וכשמוטי עשה זאת, עיניו של ניב נדלקו באושר מסומם, חסר מוח.

הוא קיבל את זה במובן מאליו, ניב הבין פתאום. אפילו לא כל כך במובן של התייחסות אליו כאל חפץ, למרות שבוודאי שמוטי אהב לעשות גם את זה, וניב גילה לחרדתו המעורפלת שגם הזין המטפטף שלו אוהב את זה... אבל לא, זה לא הכל. הוא הפך את ניב לחפץ,  גרם לו לאבד את זהותו כאדם ולהרגיש כמו צעצוע שמוטי יכול לשחק איתו לפי גחמתו. ואיכשהו, הוא גרם לזה להרגיש כל כך סקסי שזה מילא את ניב בגירוי כל שנייה של כל דקה בכל יום משפיל להפליא. ועוצמת התשוקה הזאת עיוותה את מחשבותיו כמו אבן הנחה על יריעת גומי. הכל קרס לתוך באר הכובד של הצורך הנואש של ניב שייתיחסו אליו כאל דבר, רק בכדי שהוא יוכל להרגיש את הגירוי הפיזי והנפשי שהתבטא במשקל האשכים המשתלשלים שלו, שכמעט גדל מיום ליום. הוא לא יכל יותר לעמוד וללכת כמו אדם עם הביצים הענקיות שלו, שגוררות  אותו למטה ככה. הוא היה חייב להיות דבר. חפץ. לא יותר אנושי מחתיכת בקר.

ובכל פעם שהוא נכנע לאמונה הזו, לאותה זהות חדשה, בוגדנית אך מושכת בצורה ערמומית, ניב יכל להרגיש את הזין שלו פשוט מתפרץ בפעימה אחר פעימה של עונג חלקלק כדי לתגמל אותו על השפלתו המתעצמת. כשהזין של ניב שפשף שוב את הרצפה, הוא הזכיר לו שניב הוא עכשיו זונה גדולה עם אשכים נמוכים, שלא יכל אפילו לזכור ללכת כמו בן אדם יותר, זה גרם לו להיות חרמן כל כך, שהוא נאלץ למצוא רהיט ולהשתפשף עליו בחרמנות וגירוי אינסופיים, עד שהמאמץ הוביל אותו לתשישות ואקסטזה. זמזום מתמיד של תאווה חמה וצייתנית שהטביע את רצונו של ניב, וגרם לו לחייך ללא מחשבה, באושר מפגר וחסר מוח. ניב לא הורשה לגמור יותר, ולמרות שהוא ידע שזה הופך אותו לעוד יותר קל לתמרון ולשליטה, הוא כבר לא באמת היה עוד הטיפוס שמקדיש שיקול דעת רציני לדברים כאלה. פשוט לא נשאר לו מספיק שכל כדי לחבר את הדברים האלו בראשו. הוא פשוט הציג את ישבנו הרעב בפני מוטי ונפנף בו נואשות עד שמוטי ליטף את אשכיו הנפוחים שוב, ולחץ עליהם קלות.

הזמנים הכי גרועים היו כשהוא באמת ניסה לחשוב. כשהוא נאבק נגד ההצעות ההיפנוטיות שמוטי טמן עמוק במוחו לאורך החודשים האחרונים, כשהוא סוף סוף הבין מספיק את ההתניה שהוא עובר בכדי להרגיש את הכיוון שכל זה תופס עמוק בתוך ראשו, והוא גילה שוב ושוב שהלחימה במוטי ובהצעותיו מרגישה בדיוק כמו להילחם בכוח המשיכה. לא משנה לאן ניב הלך, לא משנה מה הוא עשה, כוח הכבידה תמיד היה שם, אוניברסלי ובלתי נמנע, מושך אותו למטה ומביס את מאמציו להתרומם, לחשוב, להיות אנושי. וככל שניב נאבק יותר, כך הוא מיצה את עצמו במאמץ עקר ומעייף, והוא אף פעם לא התקרב אפילו ללעקור את המשקל שלחץ על מוחו. הלחימה רק הפכה אותו לחלש יותר. זה עייף את מחשבותיו והקל על מוטי לשלוט בו. וההבנה שזו היתה כנראה עוד אחת מההצעות של מוטי לא גרמה לזה להרגיש פחות נכון ואמיתי עבור ניב המותש. וכשהוא סוף סוף הניח להתרסה שלו להתנדף כמו ערפל מוקדם בבוקר, ניב חש תחושת הקלה כל כך מיידית על חזרתו למצב של שביעות הרצון והשלווה חסרת המוח שלו, עד שהוא מיד חזר אל בעליו, כדי לקבל עוד שבחים וחיזוקים, ולחיצה נוספת על אשכיו המלאים והנפוחים.

אור הזרקורים נדלק רק שניות לאחר שקלוד חזר להכרתו, והאור הבוהק גרם לעפעפיו הכבדים למצמץ לפתע אל מול האור הלבן העז ששטף את עורו החיוור ממילא, וחשף את גופו העירום לכל מי שעשוי היה להביט מהצללים. הוא לא יכל לדעת אם יש מישהו שם בחוץ - הניגוד בין החלק הקטן של הרצפה המוארת שהכילה את הכיסא שאליו נכבל קלוד לבין החושך העמוק מסביב היה כל כך מושלם ויסודי, שבאותה המידה יכל היה קלוד לצוף בחלל החיצון. כל מה שהוא יכל לעשות זה להתפתל ולהתפתל בניסיון עקר להשתחרר, וגם זה לבסוף הפך למעייף לאחר רגע או שניים.

בדיוק ברגע זה החל הצעצוע בין רגליו לזמזם. קלוד פלט יללה של הפתעה, המאבקים שלו קיבלו מימד אחר לגמרי, והוא החל לנסות לחמוק מהפלאג הרוטט והמעסה שהוא גילה לפתע ממוקם במעמקי ישבנו. אבל נראה שהמצב הקשה שלו תוכנן כך שממש לא היה לו שום מקום לתמרון, ושום דרך למשוך החוצה את הצעצוע הרוטט העמוק. עד מהרה הוא החל להתפתל ולגנוח בכבדות, כשהתפרץ באורגזמה שנסחטה ממנו בכפייה ממש, באמצעות גירוי פיזי בלבד. קלוד לא ידע היכן הוא נמצא, והוא לא זכר איך הוא הגיע לכאן, אבל הוא ידע שמישהו גורם לו לגמור, והתענוג שבידיעה הזו היה כל כך חזק ועוצמתי עד שזה הכריע לחלוטין את המבוכה שלו וגרם לו לרגע לשכוח ממצוקתו. בתוך מה שהרגיש כמו שניות בודדות בלבד, תוך סערת רגשות אנרגטית, אורגזמה שנייה הצטרפה לראשונה.

במרחק של אולי חמישה עשר מטרים משם, נדלק זרקור שני, וחשף גבר אחר קשור לכיסא אחר; הוא נראה דומה לקלוד, עם שיער ג'ינג'י ארוך וגוון עור חלבי, וגם הוא החל להתפתל, כאשר רטט זמזם עמוק בישבנו בעוצמה חסרת רחמים. שניהם לכדו זה את מבטו של זה, אבל איכשהו הדיבור הרגיש פשוט בלתי אפשרי - זה היה כאילו הכל בראשו של קלוד נבלע באקסטזה, ולא הותיר מקום לשום דבר מלבד גניחות חסרות בושה ויבבות רכות וחונקות, והמראה של מישהו אחר באותו מצב לא עורר בקלוד שום אהדה אלא רק תאווה מציצנית. זו לא הרגישה כמו תגובה טבעית, וחלק מקלוד תהה למה בדיוק הוא מתמודד עם מצבו המסוכן בגירוי בלתי מאופק? אבל בכל פעם שהוא התחיל לתהות בנושא, שיא נוסף תקף, מפורר את דאגותיו לאבק לפני שהן הספיקו להיווצר במלואן.

זרקור שלישי חשף עוד יופי עירום, אחר כך רביעי, ואז חמישי, וקלוד דמיין לעצמו שיש וודאי איזו מצלמה רגישה בתוך החשכה, המכוונת על כל אחד מהם, כדי לחשוף אותם לאור הזרקורים ברגע שבו הם חוזרים להכרה. האם הם היו שם כדי להופיע בפני איזה קהל בלתי נראה, המאבקים המייבבים שלהם מענגים קבוצה שלמה של דמויות צללים, ששאבו הנאה מצפיה בגברים חסרי ישע, כבולים, מגורים ומעונים באקסטזה לא נגמרת? או האם הם היו שם, מוצגים על הבמה המוארת, כדי להראות אחד לשני איך נראית כניעה מושלמת, חוסר האונים האינדיבידואלי שלהם משכנע אותם באופן קבוצתי להיכנע ולקבל לכל גורל שציפה להם? קלוד לא ידע, אך הפעימה הרוטטת בתוכו הקשתה מאד על המשך המחשבה ההגיונית. הוא רק רצה להמשיך לגמור, והוא רצה לראות את שאר העבדים גומרים בדיוק באותה צורה.

עכשיו, כמו אבן שנפלה לבאר העמוקה של מוחו,  היה זה הרגע שבו קלוד הרגיש פתאום את כובד המונח בראשו, 'עבדים'. האורגזמה שלו הפכה לנצחית לחלוטין, עונג רצוף ובלתי נפסק, כשקלוד הבין רק אז עד כמה חלק ממוחו כבר שייך לאדון מסתורי כלשהוא, אשר מילא אותו מתישהוא במחשבות ומושגים שאינם מוכרים לו מחייו הרגילים. אבל זה רק הפך את זה להרבה יותר מתוק, להיכנע למשעבד המסתורי שלהם, ועיניו של קלוד נצצו באושר מושלם, כשהוא לחץ את ישבנו חזק יותר אל הכיסא והפלאג הרוטט שבתוכו, ונכנע במלואו לאקסטזה של צייתנות למי שהפך אותו לעבד מיני צייתן וחסר שובע.

פתחת את עיניך. המהפנט שלך עמד לפניך, אבל לא יכולת להתמקד בו. לא כמו שצריך. במקום זאת מבטך ננעל על שתיים מאצבעותיו, המונפות ממש מול הפנים שלך. רצית אותן בתוך הפה שלך. הצורך רק גדל והתחזק ככל שהבטת בהן יותר זמן.

"אויש, מותק, אתה רוצה למצוץ, חיית מחמד קטנה שלי?" הוא שאל. ניסית להנהן, אוטומטית, אבל  פקודת הקיפאון שהוא ציווה עליך קודם לכן עדיין עמדה בתוקף. "נו?! אתה רוצה למצוץ לי את האצבעות או לא??" הוא נפנף את אצבעותיו קדימה ואחורה, במרחק מתגרה מחוץ להישג ידך, כשהתשוקה שבוערת בך רק הולכת גדלה. יבבה רכה ברחה מבין שפתייך.

לבסוף, הצלחת בקושי להסיט את את מבטך מאצבעותיו כדי להביט נואשות בעיניו היפיפיות והעמוקות, והוא הפסיק. הוא הסתכל עליך בחיוך שפשוט התנגן לו בזויות הפה, וראית שהוא מנסה בכוח להישאר רציני. "חיית מחמד כל כך טובה בשבילי. כל כך להוט. כל כך נזקק ונואש".

האצבעות שלו נלחצו אל השפתיים הנזקקות שלך. המוח שלך צרח עליך להישען קדימה, להחליק אותן פנימה, למצוץ אותן. אבל לא יכולת אפילו להתחיל לזוז. זה היה כאילו הוחזקת במקום על ידי שרשראות פלדה.

"וזה בדיוק איך שאני אוהב אותך. נואש, נשלט. נזקק, אבל צייתן. שֶׁלִי."

עינייך נפגשו בעיניו, כשהוא רכן לנשק את המצח שלך, המשותק וקודח מתשוקה אליו... אל גופו וקולו. הוא חייך אליך באהבה ורשעות שובבה, ולחש עמוק באוזנך, בקול שהתאמצת לשמוע.

"שֶׁלִי, לנצח."

"אני. אממ. זה." גיל יכול היה לשמוע את נימת הבלבול המנומנם בקול של עצמו, והוא ניסה להזהיר את עצמו, שהוא חייב להכניס את המוח המדומם שלו להילוך ראשון, אם הוא לא רוצה להוכיח שאסף צודק, ולהפוך את חברו הזחוח ליותר בלתי נסבל אפילו ממה שהוא כבר היה. אבל הקול הפנימי שלו נשמע חלש יותר ויותר, ולחשוב הפך למשהו שהוא התקשה יותר ויותר לעשות. וכשהוא דיבר שוב, בניסיון לגרום לעצמו להישמע פחות מטומטם ורדום, הוא רק חזר על דבריו של אסף בחזרה אליו. "זו אצבע חזקה מאוד," הוא הודה, עיניו מצטלבות לגמרי, תוך שהוא בוהה באצבעו של אסף, המרחפת במרחק של פחות מסנטימטר ממצחו.

זה כמובן היה בדיוק ההפך ממה שהוא התכוון לומר, ובתוך-תוכו, גיל כבר בעט בעצמו על שוויתר ככה על חלק כה חשוב בטיעון שלו. הוא ניסה להגיד לאסף שכמובן שאין לו יותר כוח היפנוטי באצבע אחת מאשר יש לגיל את היכולת להתנגד בכל המוח שלו, והנה הוא בוהה באצבע של אסף בעיניים מוצלבות כמו איזו בובה על חוטים. בתוכו, הוא נאלץ להודות ברוגז והסכמה מפוצצת ש... כן, זה היה חזק ומהפנט בדיוק כמו שאסף אמר שזה יהיה. "אבל, אה, זה - זה לא אומר שזה עובד," הוא השמיע מלמול לא מחייב, ובלע בחזרה את הרוק שלו, במאמץ נואש לפחות לעצור את עצמו מלהזיל ריר על החולצה של עצמו, בהתלהבות ריקה וחסרת מחשבה.

התגובה היחידה של אסף הייתה צחקוק ונגיעה רכה על גשר האף של גיל, המגע מכוון ממש על גשר האף,  ישירות בין עיניו. זה שלח את מבטו של גיל למעלה וקדימה בעוצמה כה רבה, פוזל למרכז אפו עד שהמאמץ פשוט התיש אותו לגמרי. הוא הרגיש את עפעפיו מרפרפים בכבדות, מוחו מתנודד עם החיבור האינסטינקטיבי בין התחושה הפיזית והעייפות הנפשית של טראנס מנומנם עמוק, ולקח לו כמעט שלושים שניות תמימות פשוט להחזיר את מבטו לשליטה, ולעצור את עצמו מלצנוח מיידית לטראנס עמוק, פשוט שם במקום. אבל כשהוא הצליח להתמקד מחדש, זה היה תמיד על האצבע של אסף, כל פעם מחדש, והוא ידע שההתנגדות שלו הולכת ומתפוררת.

אבל זה בדיוק מה שעשה את זה כל כך מדהים ומגרה, לא? גיל זכר בבהירות את מה שתמיד עלה בזכרונו בכל פעם שהוא ואסף נכנסו לאחד מהוויכוחים הקטנים והשובבים שלהם - הוא תמיד התנגד רק בגלל שזה הרגיש כל כך אירוטי כשההתנגדות שלו נכשלה, והוא נלחם בשליטה של ​​אסף כי זה היה כל כך מענג לגלות שהשליטה שלו על גיל היתה אמיתית ועוצמתית, בדיוק כמו כל הפנטזיות שהוא החזיק כל כך הרבה זמן עמוק בבטן. הלחיצה הבאה על האף שלחה את מחשבותיו עמוק עוד יותר, וגיל הרגיש ריק בצורה נפלאה, והקושי לפתוח מחדש את עיניו ולמקד מחדש את מוחו המפוזר רק גבר מרגע לרגע. הוא כבר יכל להרגיש את החום בין רגליו, פועם כמו פעימת לב שנייה כשהוא התחיל להיכנע לרצונו של אסף. הוא הצליח למלמל, "אני, אממ, אני, אממ, אני...." ואיכשהו, הקשקוש המפורק נשמע אפילו יותר סקסי מכל התנייה היפנוטית שהוא הצליח לחשוב עליה.

לחיצת שלישית, עמוקה וחזקה,  שלחה את ראשו לאחור לתוך ידו התומכת של אסף, האקסטזה של הטראנס גרמה לעיניו של גיל להתגלגל לאחור ולהשאיר עינים לבנות חלקות, כשאישוניו התגלגלו עמוק לתוך ראשו. והוא ידע שהוא הפסיד. גם אם הוא יצליח להתעורר מחדש מהמגע ההיפנוטי הזה, תמיד יהיה עוד אחד ממש אחריו, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שגיל ייפול חסר אונים לשליטתו וכוחו של אסף. האצבע, והטריגר שמאחוריה, תמיד יהיו חזקים יותר מכוחו של גיל... וזה הספיק כדי לגרום לו לפתוח את רגליו בתחינה חסרת מילים, כשההתנגדות שלו נשברה סופית, והוא לבסוף נכנע באושר, ונשמט לתוך החיבוק החם של בן זוגו האוהב, האדון השולט שלו.

קובי לא היה בטוח איזה רושם הוא שידר כשראה את שני הגברים הצעירים חולפים על פניו, אחד מהם מובל על ידי השני ברצועת עור עבה, כאילו הוא היה לא יותר מאשר כלבלב הולך על שתיים, אבל הוא כנראה שידר משהו יותר מסתם הלם והפתעה, כי החתיך המוביל שאחז ברצועה משך את חיית המחמד שלו לעצירה,  וכיבד את קובי במבט יודע. "אני דודו," הוא אמר בקול עמוק, צרוד וחונקני, שגרם אפילו לשמו להישמע כמו פיתוי, "והכלב שלי כאן הוא סמי. סמי הוא מוצץ זין מאומן היטב. היית רוצה שהוא ישאב אותך כאן, בחוץ? אני מבטיח שייקח לו רק כמה דקות לגרום לך לגמור." סמי לא אמר מילה, אבל הסומק האדום הבוהק שמילא את תווי פניו אמר רבות על הקלות הרגילה שבה הבעלים שלו הציע אותו לשימושם של זרים ברחוב.

קובי, מצידו, הרגיש את הדם זורם פתאומית לאיברו המתקשח, שהתחיל לפעום כמו תוף בס. הוא אף פעם לא באמת חשב על עצמו כסוטה במיוחד, אבל במבט לאחור גם מעולם לא היו לו הזדמנויות אמיתיות לחקור את הצד הזה של עצמו, לפחות לא עד שמישהו ניגש אליו עם הצעה גלויה וחצופה כמו זו... ופתאום קובי גילה בדיוק עד כמה הוא היה מעוניין לנסות את ההצעה של דודו. "אממ, כן, אה, בטח," הוא מלמל, לא מצליח למצוא דרך מגניבה ונונשלנטית להסכים לכל זה. "אז, אה, איפה אנחנו...?" דודו ציחקק, בזמן שסמי ירד על ברכיו, ורפרוף התאווה הפרוע בין רגליו של קובי התגבר מיד כשהבין מה הם מציעים.

"אל תדאג," דודו צחק, כשראה את עיניו של קובי מתרחבות. "אנחנו יכולים פשוט ללכת מעבר לפינה לכניסה הצדדית של המועדון. הם משאירים אותה נעולה באירועים ציבוריים גדולים כמו זה. פשוט בוא, תן ​​לסמי לזחול מאחוריך - הוא כבר קלט את הריח של הגירוי שלך עכשיו, זה סוג של גורם לו לשכוח שהוא בן אדם אחרי כמה שניות של גירוי - והנה, פשוט תן לו להוריד את המכנסיים שלך למשוך את התחתונים שלך עם השיניים, ופשוט... ללקק." קובי הרגיש כמעט כאילו הוא מרחף מחוץ לגוף שלו, כשהוא צפה בסמי עוקב בפעולותיו, מילה במילה, אחרי ההנחיות של דודו. ולמרות שזו לא הייתה הפעם הראשונה שקובי זכה בה למציצה, זו הייתה בהחלט הפעם הראשונה שבה גבר אחר עשה לו את זה. וקובי גילה להפתעתו ולשמחתו, שכל מה שאמרו על כישורי השפתיים של הגייז היה נכון לחלוטין.

תוך כמה רגעים, אצבעותיו של קובי הסתבכו בשיערו של סמי, ירכיו נסגרו בכוח אינסטינקטיבי סביב ראשו של בלונדיני המלקק, כשהלשון המוכשרת הזו שלחה את הגירוי של קובי להרקיע שחקים לתוך אושר אינסופי ומחניק. "הוא לא יפסיק עד שתגיד לו," מלמל דודו, עיניו צוננות ורעבות, בזמן שהוא מתבונן בשני הגברים מולו, המתמכרים להנאה הסאבית שלהם. "אימנתי אותו באופן היפנוטי, כך שהוא שוכח שכל דבר בעולם קיים חוץ מהזין שלך כרגע. הוא יכול לגרום לך לגמור כמה פעמים שתרצה... אלא אם כן אתה מפחד לזיין ככה בפומבי, כמובן. "

דודו חייך בשעשוע מרושע ומניפולטיבי. זה גרם לקובי לצמרמורת קרה, כמעט כמו הפה המוכשר של סמי, שעבר למציצות עמוקות, איטיות.

"ו... ו... אם הייתי מודאג מסקס בפומבי?" קובי הזדעזע מהאיכות המטושטשת והמעורפלת ששמע בקול של עצמו. הוא לא חשב שהוא מהופנט, למרות שהוא נאלץ להודות שהוא לא באמת יידע אם יהפנטו אותו, לאור הניסיון המצומצם שלו, אבל זה היה כל כך קשה לחשוב כשהלשון הזו, הפה הרך הזה מושכים ללא הרף את הזין המגורה כל כך שלו. הוא הרגיש כמעט שיכור מרוב הגירוי שהוא חווה כרגע. עיניו המשיכו להתגלגל לאחור בראשו, כשהוא התקרב יותר ויותר לשיא, שהוא ידע שדודו פשוט ישתה כמו יין משובח, והפטמות שלו נדלקו בהנאה האקסהיביציוניסטית של סקס מול קהל כזה. הלילה היה בהחלט מסע גילוי עבור קובי, והוא לא יכל עוד לחכות ולגלות לאן זה הוביל מכאן.

וזה היה הרמז של דודו לומר את המילים שקובי קיווה לשמוע. "אז אתה פשוט תצטרך לחזור איתנו לדירה שלנו," הוא לחש בקולו הצרוד, צליליו העמומים מלטפים את מוחו של קובי באותו אופן שבו לשונו של סמי ליטפה את הזין הרגיש והמיואש שלו. "כמובן, אני לא יכול להבטיח שלא תגמור את הערב עם קולר משלך עד שאסיים איתך. אבל אני מניח שפשוט תצטרך לקחת את הסיכון ולגלות, הממ?" קובי רצה להאמין שזה היה רק צירוף מקרים, שבדיוק באותו רגע בחר הזין שלו להתפרץ ולזלוג לאורגזמה. אבל, הוא חשד שעד סוף הערב הזה,  הוא יגלה עד הרבה דברים מעניינים על עצמו, באדיבות דודו וסמי, חבריו החדשים.

"אה, מותק, מה לא בסדר?" שאל בן הזוג שלך, תוך שהוא נעמד מאחוריך וכורך את זרועותיו סביבך. עיניך נותרו ממוקדות, בנחישות קבועה, באורות המתפתלים שהוקרנו על הקיר שלפניך. "שוב הולך לאיבוד בדפוסים היפים שלי? זה בסדר. זה בדיוק מה שרציתי שתעשה".

הנהנת בהיסח הדעת, המוח שלך מתקשה לחשוב, אבל הידיעה שמשהו שאתה עושה משמח את בן זוגך עשה אותך מסוחרר מרוב אושר, וגרם לך להנהן בהסכמה. "טוב מאד. תמשיך לבהות. תמשיך ללכת לאיבוד. אתה יודע, אתה פשוט הצעצוע הכי טוב שלי." הוא שתל כמה נשיקות על צווארך, לפני שהתקרב לצדך כדי להסתכל עליך. "אתה נראה כל כך טוב ככה, מתוק שלי"

האורות שינו את התבנית שלהם, ותשומת הלב שלך נמשכה עמוק יותר לתוך התנועות הצבעוניות, המתפתלות. שמעת את בן הזוג שלך מצחקק בשקט לצידך, אבל לא ממש הצלחת להתרכז בשום דבר אחר כרגע. "זהו זה מותק. תן ללסת שלך להשתחרר ולהרגיש רפויה. תן למוח שלך להיות ריק עבורי. תרגיש איך כל אחת ואחת מהמחשבות שלך פשוט נמשכות החוצה מהמוח הריק והצייתן שלך. אתה לא צריך אותן. לא כרגע. לא כשאני פה."

הוא התקרב אליך צעד אחד קטן. "אתה רק צריך לשקוע. אתה רק צריך להיות כלי המשחק הקטן והטוב שלי, הצייתן והריק ממחשבה. אני כבר אמלא אותך באהבה, בהוראות, בתיכנות" הוא כרך אותך בזרועותיו האוהבות ולחש בשקט באזנייך: "זמן ליפול בשבילי." הוא משך את גופך הקורס אל תוך זרועותיו. לא יכולת לעמוד בפני המשיכה שלו. לא נותר שום כוח בגופך המתפורר.

המוח שלך נסגר כשהוא אחז בך, מחזיק אותך בחוזקה ובחום. הגוף שלך התייצב באחיזתו, אבל המוח שלך המשיך לצנוח, עמוק יותר ויותר אל תוך אפלת הטראנס הכבדה שהקיפה את המודעות שלך, שבלעה כל רמז למודעות ותבונה. ההתחלפות המנצנצת של דפוסי האור על הקיר, שהמשיכו להבהב בראשך החלול. רק השליטה שלהם, רק הכוח שלהם, רק המילים שלהם והאורות. זה הרגיש כל כך טוב, להשאיר את הכל מאחור, ולתת לו את הכוח.

להיות אהוב בצורה המושלמת ביותר,  על ידי האדון שלך, שאתה אוהב אפילו יותר מאשר את מחשבותיך שלך.

תמיד עניין את דניאל לגלות בדיוק מה אתה יכול ומה אתה לא יכול לאמן עבד חדש להיות. כל מוח הציג את האתגרים הקטנים שלו, ולמרות שהתנגדות הייתה תמיד משהו שאפשר להתגבר עליו, הוא גילה היבטים מושרשים של אישיות בכל עבד שהוא שבר ושיעבד, שאפילו הם לא יכלו לשלוט בצד הזה של אישיותם, ואשר בסופו של דבר היו המרכיבים האחרונים שנשארו מהאישיות המקורית, לפני שטיפת המוח המוחלטת שדניאל העביר אותם בהדרגה. כאשר שליטתו מחקה לגמרי את רצונם החופשי, והשפעתו ההיפנוטית המיסה אותם לכדי כניעה מוחלטת וצייתנית. עבור צדוק, זה היה קושי להרפות את גרונו ולבלוע עד הסוף את הזין שלו או דילדו. עבור גלעד אלה היו הדמעות שעלו בעיניו כשהוא נמצא בשימוש של אדונו. ועבור לביא, העוזר החדש שלו, זו הייתה בעיה קטנה עם קולות לא רצויים,  שחייבה קצת אילתורים בכל פעם שהוא כופף את לביא על השולחן והשתמש בתחת היפה והגמיש שלו.

לדניאל לא היה אכפת, כמובן. אם כבר, הוא מצא את זה קצת מקסים שלא משנה כמה לביא ניסה, הוא פשוט לא יכל לעצור את עצמו מלנהום ולגנוח באקסטזה חסרת אונים בזמן שדניאל מחליק שתי אצבעות פנימה לתוך החור המתפתל שלו, ואז גם אצבע שלישית. אבל דניאל לא רצה להתחיל להפנט את כל עובדי המשרד והלקוחות המבקרים, רק כדי שיתעלמו מקולות ההנאה הנואשים המגיעים ממשרדו בארבע אחר הצהריים, ולביא פשוט לא הצליח לשלוט בגניחותיו, ביללות והיבבות שלו... לפחות , לא בשלב זה בהכשרתו. דניאל עבר את זה עם שלוש עוזרים קודמים, והוא ידע שעד שלביא יעזוב את עבודתו כדי לעבור לגור איתו במשרה מלאה, לביא כבר ישמח להפגין בפניו צדדים חדשים ונפלאים של כניעה. הם פשוט עוד לא הגיעו לנקודה הזו בשטיפת המוח שלו, עדיין.

אז הוא הרשה ללביא להמשיך ללבוש תחתונים לעבודה בכל יום, ובכל אחר צהריים כשהוא קרא לו למשרדו, רק כדי להזכיר לו להתכונן לפגישה שלו עם מר "תישן בשבילי", והטריגר פשוט שלח את לביא לתוך שכחה סגורת עיניים,  דניאל ציווה עליו לקלף את התחתונים שלו, החלקלקים מהזין המטפטף והנזקק שלו. בכנות, הוא החליט איפהשהוא לאורך הדרך להפוך את זה לחלק קבוע מהשגרה ההיפנוטית שלו מעתה ואילך; הוא תמיד הניח שהמודעות העדינה והמהבהבת שעלתה וירדה במוחם של עבדיו לכך שהם שוב שכחו את התחתונים שלהם בבית, גרמה להם להיות מודעים לשעבוד הבלתי נמנע שלהם. אבל, כשדניאל צפה בלביא מוותר על הבגד האינטימי ביותר שלו יום אחרי יום אחרי יום, רק כדי שהוא יוכל לדחוף אותו לתוך פיו כדי להשתיק את הצרחות העמומות שלו, נו, זה הותיר את דניאל משוכנע ביעילותו של המהלך הזה ככלי התניה. זה שכנע את לביא שהוא פשוט הזונה הנזקקת שלו, וזה הפך אותו להרבה יותר קל לשליטה.

בגבולות מסוימים, כמובן. דניאל יכול עדיין לשמוע את לביא מתאמץ כנגד הגבולות האלה עכשיו, למעשה, הוא משחרר גניחה אחר גניחה חנוקה למרות מאמציו הטובים ביותר לזכור את התכנות שלו ולהיות בשקט בעבור אדונו... אבל זה לא היה דבר רע. הכישלון רק הותיר את לביא הרבה יותר להוט לרצות, הרבה יותר נואש להשיג את התגמולים הנלווים לצייתנות. ודניאל ידע שהוא יוכל להשתמש בזה כדי לאמן אותו להיענות להתנהגויות המשמעותיות הרבה יותר שהוא ביקש להנחיל ללביא בהמשך. הוא כבר לא נאבק בדניאל, אפילו לא ניסה יותר לזכור את הפגישות שלהם, למשל. והוא נכנע בעליזות, בשמחה ממש, ישבנו המוצק נפתח בקלות משתוקקת לאצבעותיו הדוחפות של האדון. אבל כמו נגר טוב, שלא יהיה מרוצה עד שישייף כל קצה גס אחרון, דניאל ידע שהוא עדיין יכול לאמן אותו עוד יותר. הוא כבר לא יהיה ממש טוב כעוזר משרדי בנקודה ההיא, אבל דניאל ישמח למצוא לעצמו עוזר חדש, ולהתחיל את התהליך מהתחלה. ללביא כבר יהיו אז... שימושים אחרים.