כניעה אמיתית מתחילה בפנים

החדר היה חשוך, מואר רק באור הכחלחל של המוניטור. ישבתי על הכיסא שלי, אוזניות מהודקות היטב, מבודדות אותי מהעולם שבחוץ. על המסך, חלון הצ'אט היה פתוח, אבל הסאונד היה העיקר. הקול של האדון... עמוק, יציב, עם חספוס קל שגרם לבטן שלי להתמלא בפרפרים. הקול הזה שתמיד ממלא את החלל שבין אוזניי.
"תנשום עמוק" הדהד הקול. "אתה מרגיש איך המשקל של היום פשוט נושר ממך? איך הגוף שלך הופך כבד... ובו זמנית, חסר משקל?"

פשוט לעצום עיניים. אני כבר מכיר את הטקס הזה. זה מתחיל תמיד בהרפיה, אבל היה לי מאד ברור לאן זה הולך. האדון איננו סתם קול מהאינטרנט, הוא היד הווירטואלית שפורטת על העצבים שלי בדיוק מרהיב.

"עכשיו, אני רוצה שתתמקד בנקודה שבין הגבות שלך," הוא המשיך, טונו הופך ללחישה סמכותית. "בכל פעם שאני אומר את המילה 'עמוק', אתה תרגיש גל של חום מתפשט מהמרכז שלך, יורד למטה, אל המקומות שאתה מנסה להסתיר."

אלוהים אדירים. למה זו חייבת להיות לחישה? איך שהוא זה תמיד יותר גרוע כשזאת לחישה.

"עמוק," הוא לחש.
הרגשתי את זה. כיווץ בלתי רצוני בירכיים. את הבד של המכנסיים מתהדק סביבי, יוצר חיכוך שדורש תשומת לב.

"הידיים שלך מונחות על השולחן, נכון? אל תזיז אותן. הן לא שייכות לך עכשיו. הן שייכות למילים שלי. אתה מרגיש את המתח נבנה? זה מתח טוב. זה רעב."

הקצב שלו השתנה, כמעט מבלי ששמתי לב. הפך ליותר מקוטע, יותר אינטימי. הוא התחיל לתאר לי סצנה. לא בפרטים גרפיים, אלא בתחושות. המגע של עור בעור, הריח של גבר אחר בחדר, התחושה של אצבעות חזקות שנסגרות על העורף שלי ומכריחות אותי להסתכל למעלה.

"תדמיין שאני שם. מאחוריך. אתה יכול להרגיש את החום של הגוף שלי? את הנשימה שלי על האוזן שלך? אני לא צריך לגעת בך כדי שתדע בדיוק מה אני רוצה שתעשה."

לא התכוונתי לשחרר אנחה. זה פשוט קרה לבד. העיניים שלי היו עצומות חזק, אבל מאחורי העפעפיים ראיתי רק צבעים עזים ודמות סמכותית, מושלמת כמו שרק הדימיון יודע לייצר.
הרגשתי לכוד בתוך רשת של פקודות עדינות, חלקן כנראה בנות שבועות רבים.

"עכשיו," אמר האדון, וקולו נשמע קרוב מתמיד, "בספירה עד שלוש, אתה תפקח עיניים. אתה תהיה ער לחלוטין, אבל הגוף שלך ימשיך לבעור. אתה תעשה בדיוק את מה שסיכמנו עליו... ואתה תהנה מכל רגע של כניעה."

אחת. החום מתגבר.

שתיים. הלב דופק כנגד הצלעות שלי.

שלוש.

פקחתי את העיניים. המסך היה שם, אבל האדון לא. הוא התנתק. אבל התחושה של הציפייה, והרצון להיכנע עוד יותר הייתה חקוקה בכל שריר בגוף שלי, מחכה להמשך הלילה, בוערת בלי רחמים.

האיש הזה פשוט מענה אותי מבלי רחמים. אני עדיין שוקל אם לכתוב לו, ולהתחנן שיחזור. שימשיך. שייקח יותר ממני.

ואני יודע בדיוק מה זה אומר, אם אכנע הדחף הזה

הספירלה היא מה שתפס אותך. איבדת את הקשר עם כמה זמן כבר רצת, נמנע מרחפנים, ממצלמות. בורח מייד עם סימן ראשון לרעש. הם לא יחזירו אותך בחזרה למכון. לא משנה מה, אתה לא חוזר לשם. 

הסתכלת לאחור, מנסה לזהות את מקור הרעש, ענף נשבר, כמה עלים שרשרשו כשעברת את הפינה. וכש הסתובבת בחזרה לעבר קרחת היער, לא הצלחת להימנע מהסתכלות עליה. אותה הספירלה המוכרת לך היטב. 

ירוק על שחור, מסתובבת באיטיות, קודחת ישירות לתוך תודעתך המתורגלת היטב. נאבקת למשך כמה רגעים, אך הצורך העז והנואשת שלך להימלט הלך והתנדף יחד עם מחשבותיך. כל מה שיכולת לעשות היה לבהות, לשקוע, ולשחרר את תודעתך לאוויר העולם.

וזה מה שאפשר למטפלים להדביק את הפער. המטפל האישי שלך בפרט נראה עצבני ומשועשע. אחיזתו החזקה יותר מהנדרש בכתפך הימנית אמרה למוחך המהופנט את מה שהיית אמור כבר לדעת. אתה לא עומד להימלט הפעם. "זה נגמר, אובייקט 32. אין יותר לאן לברוח."

כשהם משכו אותך הרחק מהספירלה, הרגשת כמה ניצוצות של מחשבה מתחילים לחזור באיטיות למוחך המרוקן. הם החלו לצחוק כשראו את ההבזק הקטן של התרסה בעיניך. "חושב על לרוץ שוב? אתה יכול לנסות. אבל אתה לא תברח. אף אחד לא בורח, אובייקט 32. אתה יודע את זה."

ניסית לגרום לגוף שלך להתחיל לרוץ שוב, אבל הוא היה... מרדני, כבד, או... בעצם צייתן. המטפל שלך התחיל להוביל אותך בחזרה, עדיין מדבר איתך בטון מתנשא. "אנחנו נותנים לכל אובייקט הזדמנות. חלק לא מנצלים אותה. אבל אחרים, כמוך, כן. זה נחמד לתת לך תקווה."

הוא עצר לרגע, צופה בך, פשוט צועד בדממה. לבסוף, הוא המשיך לדבר, חיוכו הלבן מהווה ניגוד מושלם לחשכה שסביבכם. "רק כדי שנוכל למעוך את כל מי שאתה, את החלומות והתקוות שלך לחלוטין. הכל מתוכנן, אובייקט. כל רגע. ידענו שהספירלה תתפוס אותך. זו הסיבה שהסחות הדעת האלה היו מותקנות במקום שבו הן היו. ידענו מה עובד עליך הכי טוב."

לבסוף, ניתקת את קשר העין המתריס, ושמעת את האמת בדבריו. "לא יכולנו באמת לתת לאף אובייקט לברוח. הלקוחות שלנו השקיעו יותר מדי מכדי שנוכל לתת למוצר פשוט ללכת באמצע תכנית האימונים. היי, תסתכל על הצד החיובי, עכשיו אתה יודע שאתה לא יכול לברוח, ותוכל פשוט תוותר. קבל את חייך החדשים, אובייקט. לפחות עד שנסיים לתכנת למוחך את כל מה שהבעלים שלך ביקש. אבל אל תדאג. בשלב הזה כבר לא יהיה לך באמת אכפת. ומי יודע, אולי אפילו תאהב את זה.

לא שאנחנו דורשים זאת ממך, אובייקט."

הערפל שהקיף את תודעתך הלך ונמוג מעט. במקום להיות מסנוור, מעוור, הוא פשוט היה... נוכח. מצמצת, מנסה להתיישב. התאורה החמה והנעימה גרמה להכל להיראות כל כך מזמין. צליל של צעדים רכים מאחוריך נשמע, ולאחר רגע סובבת את ראשך באיטיות, בכדי לראות את המטפל שלך נכנס לחדר. 

"שלום לך סובייקט, האם היתה לך תנומה נעימה?" הוא שאל, מחזיק בידיו לוח כתיבה.

פתחת את פיך כדי להגיב, לפני שנזכרת במסך שהופיע בחצר שלך, תקוע בדשא. ספירלה, לוכדת את תשומת לבך, מוחקת את ההתנגדות שלך בזמן שהמטפל גרר אותך לתוך רכבו, ומשם לחדר הזה, שנמצא מי יודע היכן. ניצוץ של פחד התערבב בתקווה שלך. חשבת על לא לענות לו. 

זה היה הדבר היחיד שנותר לך. הקול שלך. הוא לא יכול להכריח.... 

"דבר, סובייקט." הוא לחץ על קליקר, והצליל הדהד במוחך, מנער ומפורר את מחשבותיך המתריסות.

"כן, מטפל, התנומה שלי הייתה נפלאה." אמרת, לא מסוגל להתאפק.

הוא חייך ורשם הערה בלוח הכתיבה שלו, לפני שפגש את מבטך. "ובכן, אני שמח לראות שאתה מגיב כל כך טוב לטריגרים שלך. למרות שלא הגבת עד שהתבקשת לעשות זאת. אולי כדאי שנקבע עוד שטיפת מוח להיום אחר הצהריים. זה נשמע לך טוב?"

"הייתי שמח מאד, מטפל! בבקשה, תשטוף לי את המוח כמה שאתה צריך." לא יכולת לשלוט בפה שלך. חלק קטן ממך נכנס לפאניקה. אבל זה היה חלק קטן מאוד ממך, וההבנה הזו רק גרמה לך להיכנס לפאניקה עוד יותר. אתה צריך לתכנן את הבריחה שלך, לא להתחנן לעוד טיפולי שיעבוד.

אבל רוב המוח שלך לא ממש הקשיב לחלק הקטן והלא משמעותי הזה שבך. "אה, אני אדאג לזה, אל חשש, טיפש קטן שלי", אמר המטפל שלך בחיוך חם ואוהב. "כל עוד אתה עדיין שם בפנים... לא. אתה עדיין לא מוכן לתכנות מחדש של כל מבנה האישיות שלך. נצטרך לשבור את כל ההתנגדות שנותרה לך, לפני שנתחיל לעסוק בזה ברצינות ."

שליטה מוחית שלא רק שולטת במחשבות שלך, היא פשוט... המחשבות שלך. כתיבה מחדש מושלמת של הרצון שלך וכל מה שהוא מגלם. אין זכר להתנגדות, כי זה בדיוק מה שאתה רוצה. למה שתתנגד למחשבות שלך? למה שלא תסכים עם המניעים שלך, עם הרצונות שלך?

שליטה מוחית שלא מתנפצת ברגע שהיא נגמרת, היא פשוט נמוגה לתוך הרקע. אתה לא חוזר למודעות, כי מעולם לא איבדת מודעות. אתה בקושי שם לב שמשהו קרה בכלל. אתה פשוט ממשיך רגיל, כאילו כלום לא קרה. אולי, לרגע אחד, אתה מסתכל אחורה ומהרהר, כי כשאתה חושב על זה, אתה זוכר איך הלכת אחרי האיש הזה בשמחה אל מחוץ לעיר, ואתה זוכר מה עשית, אתה זוכר שרצית את זה... אבל זה מטורף.

למה חשבת שזה בסדר? למה בכלל רצית לעשות את זה?

או שאולי היית תחת שליטת המחשבות האלו כל כך הרבה זמן, שאפילו ברגע שזה נגמר אתה מסתכל אחורה ואומר, "אה, ברור שעשיתי את זה". מבחינתך, תמיד החזקת באמונות שאתה מאמין בהן עכשיו. תמיד רצית לעשות את הדברים האלה. אתה לא זוכר למה, אבל אף פעם לא היית צריך לחשוב על זה לעומק, וזה בכל מקרה לא משנה כשאתה תמיד כל כך בטוח שאתה צודק.

רק כשמישהו שהכיר אותך בעבר מתמודד מולך עם כל זה, ומזכיר לך שמעולם לא היית ככה, שהיית שונה בעבר, שמשהו השתנה, אתה סוף סוף מהסס. ואתה מנסה לחשוב מאיפה כל זה התחיל, מנסה להבין למה דברים השתנו - וכל מה שאתה באמת יכול לזכור זה זוג עיניים מרתק, והצעה עדינה, ואז את הפה שלך מגיב, "זה רעיון נהדר. בוא נלך".

ופתאום, אתה מבין שאין לך מושג כמה ממה שאתה, מה שהיית, ומה שהאמנת שתמיד היית הוא רק שקר. אתה לא יודע אם כל מחשבה שיש לך עכשיו היא באמת שלך, או סתם עוד הנחיה שאימצת מבלי להבין. אתה לא סומך יותר על הדחפים שלך, אתה לא סומך על התשוקות שלך, אתה בהחלט לא סומך על כושר השיפוט שלך.

אתה לא סומך על עצמך. ולעולם לא תוכל לעשות זאת שוב.

"ללכוד אותך?" אמר המהפנט שלך, רוכן קדימה בכיסאו. "אני לא צריך לצוד אותך, צעצוע. אתה בא אליי מרצון." הוא הושיט אלייך יד ואחז מתחת לסנטר שלך. "ברצון. מתחנן שאשבור אותך. שאמיס את מי שאתה ואתחיל לעצב אותך מחדש לכל צורה שארצה."

הוא חייך, החיוך המסוכן הזה, שהבטיח כל כך הרבה, ועדיין די הפחיד אותך. "אתה בא אליי, מתחנן שאעבוד אלייך, שאלכוד אותך. אבל האם הטורף עוקב אחרי הטרף שלו, כשהטרף פשוט פוסע כל כך ברישול ישירות לתוך המאורה שלו?" הוא עצר לרגע, לחץ מעט בכוח את הסנטר שלך, עיניו נראות משועממות, מביטות עמוק לתוך שלך. משהו עמוק בראשך החל לזהות סכנה. 

"לא. הטורף פשוט מכה. הוא מושך את הטרף למטה." הוא דחף את הסנטר שלך במשיכה חדה כלפי מטה, והמוח שלך מעד, השרירים שלך השתחררו. "ובדיוק ככה, הטרף נתפס. אתה שלי. כולך שלי, כלי משחק לעשות בו כרצוני. אבל עכשיו כשתפסתי אותך, יהיה לי כיף לגרום לך לרדת עמוק יותר, לאבד את עצמך יותר בכל דקה."

הוא הרים את הסנטר שלך מעט. "פקח את העיניים שלך צעצוע. תסתכל לתוך שלי." אתה נענית ללא היסוס. עינייך כלואות בתוך עיניו. "הנה אנחנו מתחילים, צעצוע. לא מסוגל להסיט את מבטך... חסר אונים וחסר שכל ונשלט, כל כך בקלות. כל כך ללא מאמץ. בוהה, ושוקע, ונכנע." המוח שלך התפורר, התפרק, קורס לחלוטין לתוך הקול העמוק של אדונך. 

"תן לרצון שלי לגבור על הרצון שלך. זה מה שרצית, נכון?" הוא הנהן בראשך למעלה ולמטה, ופתאום זו הייתה האמת שלך. "להיות נשלט, משועבד, שבור?" הוא המשיך לדחוף, מושך אותך עמוק יותר ויותר. "אני אצוד אותך מאוחר יותר, צעצוע. ראשית, אני הולך לעשות את זה הרבה יותר קל לתפוס אותך.

ואז, כשתהיה מוכן באמת להיכנע, אני אגרום לך לשכוח את כל הערב הזה. ואז, רק אז, נצא לרחובות. בשבילך זה יהיה לילה רגיל. בשבילי, רק אז, הצייד באמת יתחיל. "

שגב לא זיהה היכן הם נמצאים כשהאיש סוף סוף פתח את תא המטען כדי לתת לו קצת אוויר, אבל זה גם לא שינה לו יותר. הוא הצליח להתפתל ולהוריד את המכנסיים שלו עד לברכיו, ואת התחתונים יחד איתם, ומיד תפס תנוחה מלאת תחנונים ותקווה על ארבע, ישבנו החשוף קורץ לזר הנאה. הוא התנדנד קדימה ואחורה באוויר הריק, כבר שקוע בפנטזיות על זין גדול ועבה, ובהה בנוף הצחיח במין קסם חסר ראייה, כמין חלום בהקיץ שמילא את ראשו הריק. הוא יכול היה להיות בנגב או בערבה או אפילו בירדן למיטב ידיעתו. לא באמת היה לו אכפת.

גם הקולר סביב צווארו כבר לא הפריע לו עוד. הוא הרגיש עכשיו נוח ומוכר סביב גרונו, כמו חיבוק חם, ושגב ידע באופן אינסטינקטיבי שהוא היה עדיין משותק פיזית אם אלמלא היה כבר מרגיש כך. הוא לא באמת הבין את המנגנון שמאחורי המכשיר, ודופק חם של הנאה מינית מילא את מחשבותיו כשנזכר שהוא לא צריך להדאיג את ראשו הקטן והיפה בכל הדברים החכמים האלה. אבל הוא לפחות הבין במעורפל שככל שהוא יירגע וייכנע ללחץ המתמיד על מוחו ומחשבתו, כך יהיה לו קל יותר לנוע שוב בכוחות עצמו. היה זמן שבו שגב עוד רימה את עצמו לחשוב שהוא יוכל להשתמש בהבנה הזו כדי לעבוד על הזר ולברוח, אבל עכשיו שגב רק רצה למצוץ ולהזדיין ולרצות את הזר ולציית לו, והצורך בהונאות העצמיות האלה נעלם מראשו.

הרבה משגב נעלם עכשיו, למעשה, ואפילו שמו היה קשור רק באופן רופף לליבת הזהות החדשה שלו, שנבניתה והצטברה אט אט סביב פעימות ההנאה האינסופיות שהקולר המשוכלל סיפק. הוא כבר שכח את חבריו ומשפחתו. הוא זנח אפילו באופן תיאורטי את מושג ההתנגדות או הסירוב, וכמובן שפרטים קטנים כמו תחביביו ותחומי העניין שלו כבר קרסו לסדקים במוחו השבור ואבדו לנצח.

שגב באמת דאג רק לספק את הגירוד הנעים בין רגליו, ומוחו הרך והחלש היה מסוגל להבין (בקושי) שסיפוק הזר ייתן לו את מה שהוא נזקק לו נואשות. אולי. בסופו של דבר. אם הוא יהיה חפץ טוב. 

שגב רצה נואשות להיות חפץ טוב עכשיו. זה היה באמת הדבר היחיד שהוא השתוקק אליו עוד, ולמרות שהוא יילל חלושות כשהבעלים החדש שלו עזר לו לקום על רגליו במקום להשעין אותו על תא המטען ולזיין אותו בו במקום, הוא גם הרגיש גל של שביעות רצון צייתנית כשהזר הוביל אותו אל תוך מושב הנוסע. זה אמר שהוא הופך לחפץ טוב יותר עבורו, צייתני יותר ואמין יותר, והזר ידע ששגב לא ינסה להשתמש בחופש החדש שקיבל בכדי לברוח, כי הוא באמת רצה להיות העבד שטוף המוח שלו עכשיו. זה גרם לשגב להיות כל כך נואש וחרמן, שהוא יכל להרגיש את איברו הרוטט דולף על המושב שמתחתיו, אבל למרבה המזל הזר הניח שם מגבת בדיוק מסיבה זו.

הכל נראה מחושב היטב, למעשה, ושגב אכן תהה לרגע כמה פעמים אותו הזר התגנב מאחורי גבר צעיר שיצא לריצה היומית שלו, ונעל במהירות את הקולר המחוכם סביב גרונו החשוף, לפני שגרר אותו בכוח לתא המטען של מכוניתו. אבל לפני שמוחו האיטי הספיק לחשוב על זה יותר מדי, הזר הגיש לו דילדו מרשים בכדי לשחק איתו, ושגב איבד כל עניין או מחשבה מלבד לאבד את עצמו באוננות נואשת, דחופה וחסרת אונים. כל דחיפה של הדילדו המשומן לחור הנואש שלו עזרה לתכנות של הקולר לחלחל עמוק יותר... והוא כבר היה עמוק מספיק תחת שליטתו של הזר, עד שהוא מצא עצמו עוזר לו בלהיטות לדחוף את הצעצוע עמוק יותר לתוך ישבנו ומוחו.

בדיוק כמו שחפץ טוב צריך לעשות. 

לא היה אירוע אחד שדני יכל להצביע עליו כנקודת האל-חזור.

למען האמת, הירידה שלו לשעבוד מוחלט הייתה כל כך חלקה, נעימה וללא מאמץ לחלוטין, שהוא לא באמת חשב על התנגדות כמשהו הכרחי, עד להיום, שבו אלי החזיר אותו למצב שבו היה כשהם נפגשו לראשונה, ונתן לו לצפות בסרטון של עצמו, כורע על ברכיו, שואב בתאווה את הזרע שלו.

זה היה הרגע שבו זה סוף סוף זעזע אותו, כשהוא פתאום קלט עד כמה מהזהות הבסיסית שלו הוא איבד. עד כמה הוא נכנע לשליטתו ההיפנוטית של אלי. אבל הוא גם ידע שעכשיו זה כבר היה מאוחר מדי בשביל שהידיעה הזו תעזור לו במשהו.

כי אלוהים, הגבר בסרטון פשוט נראה כל כך מאושר. היה חיוך רחב על פניו כשהטיפות הראשונות של זרע ניתזו על מצחו, כאילו שהוא לא יכל לחשוב על משהו יותר מענג מאשר שירססו אותו בזרע עד שהזין של אלי לא יכול היה להוציא אפילו טיפה אחת יותר. ואז האיש בסרטון זחל קדימה, לגמוע ולמצוץ את הטיפות האחרונות מהקצה הפועם.

דני זכר איך זה להרגיש ככה, לדעת שההשפלה האקראית שלו משמחת את אדונו, ושאין דבר שהוא רוצה יותר בעולם מאשר להיות השרמוטה השימושית שלו. והתחושה הזו הייתה כל כך חזקה, יותר חזקה מכל הלם וזעם שדני ניסה לגייס, עד שהוא ידע שהוא מובס עוד לפני שבכלל התחיל לנסות להילחם.

זה לא היה הדבר היחיד שהוא שם לב אליו - האיש שדני היה פעם (ושוב, כעת) זיהה גם את התלבושת הזנותית והסקסית שלבש בסרטון, שנועדה - כמו כל התלבושות האחרות שאלי בחר עבורו - להפוך אותו לחפץ דקורטיבי, שמטרתו היחידה הייתה להקשיח את איבר מינו של האדון.

הדבר המצחיק היה, שאפילו עם הבנה זו שבאה מראייה לאחור, דני לא הצליח לזהות בדיוק מתי הוא צלל כל כך עמוק לתוך שעבוד מהופנט לרצונו של אדונו.

אלי פשוט שיבח את חוש האופנה שלו בכל פעם שדני לבש משהו קצת יותר חושפני, קצת יותר נועז וקצת יותר ארוטי באופן גלוי, ותחושת הסיפוק החם שדני הרגיש בכל פעם שקיבל את אישורו שחקה אט אט את יכולתו לבחור כל פריט לבוש שאלי לא רצה.

שם בסופו של דבר הכל התחיל, הוא הבין, גם אם פרטי הכניעה שלו התמזגו יחד לכדי גלישה איטית והדרגתית במורד מדרון משומן, כשרק אובייקטיביזציה מוחלטת מחכה לו בתחתית. כשהוא היה רק החבר של אלי, והיפנוזה הייתה עוד צעצוע שהם שיחקו איתו בחדר השינה להנאתם ההדדית. כבר אז אלי עבד על ניסוחים ערמומיים ועדינים, שגרמו לדני לחוש אושר כשהוא זרם עם מה ששימח את אלי. זה היה פתוח, מתירני, שום דבר שהוא היה מזהה ומתנגד לו כניסיון גלוי לשלוט במוחו, אבל זה פשוט... זה גרם לו להרגיש טוב, כשהוא הביא את אלי לסיפוק. ודני מעולם לא באמת שם לב איך זה עבד, שוחק אותו לאט לאט, כדי לשנות בהדרגה את כל הטון של הדינמיקה שלהם יחד.

אבל עכשיו היא קלט זאת. עכשיו, כשמוחו היה צלול לחלוטין בפעם הראשונה מזה כמעט חמש שנים, הוא יכל לראות את שיערו המחומצן באגרסיביות, ולהבין מה אלי עשה ממנו באמת - תוצר של התניה היפנוטית, מעוצב ומהונדס לכדי השרמוטה המושלמת, כורע על ברכיו מול האדון הכל יכול, שהפך את דני לטיפש המתחנן לזין בכל הזדמנות.

אלי סוף סוף הראה לו למי הוא הפך להיות... ודני הבין שהוא עושה את זה רק כדי לשבור אותו עוד יותר. הוא הציע לו את ההזדמנות לחזור להיות. דני הישן דווקא כיוון שאלי ידע שהוא לא יוכל לוותר על תענוג הציות, לאחר שטעם חמש שנים של התמכרות.

ודני חווה סוג של חדש של ייאוש מעודן,  כשהוא הבין שאלי צדק לחלוטין. בשקט, בתבוסה, דני זחל אל בין רגליו של אדונו הממתין, וחיכך את פניו בבליטה התופחת במכנסי העור של האדון.

דני הקודם נאנח בעדינות בפעם האחרונה, ואז וויתר לנצח על כוח רצונו לטובת דני, השרמוטה של האדון. 

מתי ידע שגופו מרומה. הוא יכל לחוש את צורתו של הדבר בראשו, את ההנאה הבלתי פוסקת מהדילדו המודבק לקיר, חודר שוב ושוב לתוך החור הרעב שלו, מעורבב בתחושת הסיפוק העמוק והכניעה הגוברת שקיבל בכל פעם שהוא בלע את הזין של האדון שלו עד לבסיס.

התחושות היו כל כך מעורבות למעשה, עד שמתי לא הצליח להבדיל ביניהן יותר. הוא הבין שזה סוג של התניה היפנוטית, שמשכנעת את המוח שלו ליצור מסלולים עצביים חדשים שיקשרו בין גרונו עמוק, המתמלא בזין של אדונו לבין עוררות מינית, עד שהוא יגיע למצב בו למצוץ את הכלי הבשרי של אדונו ירגיש כאילו שהוא גם מזיין אותו פיזית.

אבל לדעת מה קורה לו ולהתנגד לזה היו שני דברים שונים לגמרי, כך הוא גילה. 

או אולי 'התנגדות' לא הייתה המילה הנכונה. מתי אכן רצה להתאמן אחרי הכל; הוא רצה להיות מהופנט, כה שטוף מוח ומשועבד כל כך עד שהוא כבר לא יזכור שאי פעם היה לו זכות להחליט בעצמו. התחושה המטושטשת שהוא קיבל ה בכל פעם שהתיישב על הדילדו והרגיש אותו חודר עמוק לישבנו הדולף רמז לו שהוא מתקרבת למצב המבורך הזה עם כל יום שעובר.

אבל זה היה כאילו... זה היה כמו להיות במופע קסמים. ידעת שמה שאתה רואה הוא טריק, אבל חצי מהכיף היה הניסיון להערים כמיטב יכולתך על הקוסם ולזהות את הדלת הסודית או את התא הנסתר או את תנועת היד העדינה ולגלות שבסופו של דבר הוא פשוט היה מהיר מדי בשבילך. חכם מדי לעומתך.

מתי אהב את זה כשאדונו סיפר לו איך הוא מתכנת ומתחמן אותו, והוא נפל במילותיו הממולכדת והמתוקות בכל מקרה.

זה עשה את זה יותר לוהט, לדעת שכשהוא התנדנד קדימה ואחורה בין הזין מאחוריו לבין הזין שלפניו, המוח שלו בחר לקבל תענוג רפאים ספונטני, למרות שהתחת והפה שלו לא היו קשורים זה לזה בשום צורה.

זה הפך את זה לסקסי יותר להבין, בצורה המבולבלת והמנומנמת הזאת שבה מתי הבין את הדברים כשהוא שקע עמוק בהזיה המהופנטת של אדונו, שאין לו באמת זין בשרני בגרונו, למרות הלחישות הרכות של אדונו באוזניו, ששיכנעו אותו שהוא בהחלט משופד כעת משני צדדיו.

זה עשה אותו כל כך הרבה יותר מגורה, לדעת שלמרות שהוא ידע את כל הדברים האלה, הם התקרבו במהירות לנקודה שבה הוא יגמור רק בגלל שאדונו יזיין לו את הפנים. והוא כבר לא יכול היה למנוע מזה לקרות.

סוג זה של תכנות גרם למתי להרגיש חלש להפליא, והחולשה הפכה אותו לפגיעה יותר, מגורה יותר, נזקק יותר. וכשהוא היה כל כך שקוע, רגיש ופתוח לקולו של האדון, הוא שמע את זין הסיליקון מתכווץ ומשתולל בתוך החור החלקלק והמרושל שלו, וזה רק הפך את הכל לאמיתי יותר.

יותר ויותר הוא איבד את עצמו באורגיה עצמית של תאווה וכניעה, בזמן שהוא ינק את איבר הרפאים בגרונו, חולם בהקיץ על הרגע הזה שבו הזין של אדונו יזלוג מחמאות מלוחות ולוהטות במורד גרונו הרעב, רק כדי למשוך אותו מצעצוע הסיליקון בכדי לזיין את פניו עם אותו הדילדו המשומש והנוטף, שהוא פשוט התבלבל עוד יותר, ושקע לתוך הריח החזק של שלולית הזרע הנוטפת בין רגליו המפושקות.

והדבר החם מכולם בפנטזיה ההיא, פנטזיה שמתי ידע שעומדת להתגשם רק בעוד כמה דקות קצרות מעכשיו, היה שכאשר האדון ידחף את הזין השחור המזויף אל בין שפתיו, והוא יטעם עליו את החור הרעב שלו עצמו, הוא פתאום יקבל את האקסטזה הנשגבת ביותר עמוק בתוך מוחו המתמכר. ואולי הפעם... אבל אם לא הפעם, אז בפעם הבאה, או אולי בפעם שאחריה... אדונו ייתן לו את הגמירה שהוא השתוקק אליה כל כך הרבה זמן, כשסוף סוף הוא ירשה לו להיכנע סופית, ולקרוא לעצמו "עבד".

ועמוק עמוק בתוכו, מתי כבר התפלל שזה יהיה בקרוב. 

"אל תהיה כל כך טיפשי, אהובי. אני לא יוצר בראשך התניות בטעות, אני מתנה אותך בכוונה," אמר המהפנט שלך. הוא הקיש באצבעותיו, וגרם לגוף ולנפש שלך לרעוד מרוב הנאה. "אני רק מניח כאן פיתיון כדי שתבלע אותו." עוד נקישה צלצלה באוויר.

"כל פרצי ההנאה הקטנים האלה שמקלים עליך כל כך ללכת אחריי ולציית לי." הוא אמר, מחייך חיוך ערמומי, ושוב מקיש באצבעו. הפעם פלטת גניחה, כשההנאה פעמה במוחך, שטפה את גופך. זה גרם לך לרצות לגעת. לשפשף.

"וכשאתה מכניס את פיסות ההנאה האלה לתוכך, אתה מגלה שאתה משתנה, מתעצב מחדש." הוא שוב הקיש. ירכיך התכווצות צמרמורת עונג, והוא התחיל לצחוק. "זהו זה. אתה מתעצב מחדש לפי הגחמות שלי. כל נקישה באצבעותיי היא עוד פרץ של אושר שגורר אותך עוד יותר לתוך שליטתי."

הוא הרים את אצבעותיו מול עיניך לרגע, פיך היה פעור, ברעבתנות, בצורך עמוק ופועם. רצית שהוא יקיש באצבעותיו שוב. היית צריך שהוא יקיש בהן. הוא פשוט חייך חיוך ערמומי. "ובקרוב, אתה תגלה שאתה רוצה עוד, ועוד, ועוד מזה."

מבלי לשים לב, פלטת יבבה של צורך נואש. "אתה תלך מכאן היום, ותגלה שאתה זקוק לשמוע אותי מקיש באצבעותיי. שאתה צריך את זה. חולם על זה. וכשזה יקרה, אני מצפה לשמוע אותך מתחנן. אבל לעת עתה, פשוט תמשיך להתמקד, פשוט תמשיך להקשיב, ולחכות ל..." הוא נקש שוב באצבעותיו, וכול עולמך נמס לתוך העונג העמוק, הבלתי נתפס, המסוכן.

העונג, שכבר עכשיו התחיל לבלוע את העצמאות שלך. את כוח רצונך. ועמוק בתוך האושר שהטביע את מחשבותיך לחלוטין, ידעת שלא תוכל לעצור את עצמך מלמסור לו עוד ועוד, עד שהכוח יהיה בידיו בלבד. לצמיתות. 

רוס הציב את המסכים בעמדת ההאזנה, ברשת של 3x2 וחיבר כל מסך למצלמה משלו כדי לאפשר ניטור מתמיד, לפני שלבסוף הרשה לעצמו לפשוט את בגדיו הדביקים ולהתחיל ללטף את עצמו. מכנסיו היו זרוקים בפינת החדר, תחתון הספורטאים של האדוןעדיין תחוב בכיסם. ככל שהוא חשב על כך יותר, כך רוס הרגיש טיפש בצורה מבלבלת יותר. הוא ידע שהאדון ישים לב. הוא סיכן על הכל רק כדי לשרת את תשוקותיו המעוותות. הפנטזיות האלה של להתגלות, להיתפס ולהיחקר בעצמו הפכו כרגע להרבה יותר מציאותיות.

למה לעזאזל זה היה כל כך לוהט? זה היה הרבה יותר גרוע מלמסור את הדוחות השקריים והחלקיים שלו לסוכנות, יותר גרוע מאשר "לבגוד" בסוכנות בדרכים קטנות. זו הייתה בגידה אמיתית, בערכים שלו ובניסיונו, וזה היה הדבר הכי לוהט ומטריף שהוא עשה אי פעם.

רוס קם, הזין שלו דולף ומטפטף לפניו, כשהוא מועד כמו זומבי לעבר האוצר שהוחבא בכיס מכנסיו. ברגע שהוא שלף אותו, הוא שמע קול של רכב מתקרב, והוא זינק אל החלון כדי לראות את רכב השטח השחור נכנס למוסך הפתוח.

הוא רץ חזרה לעמדתו, משך את האוזניות לאוזניו וצפה במצלמות עם פרפרים בבטן, התחתון המשומש של האדון מהודק באגרופו. הדלת נפתחה, והוא נשף דרך אפו כשתמונות ראשונות ברזולוציית HD וקצב פריימים גבוה של האדון מילאו כל מסך. כל זווית כאילו גרמה לו להיראות גדול יותר מהקודמת, והתמונה הייתה חדה מספיק כדי לראות שהדוברמן הקטן שתלוי על זרועו רעד מציפייה בדיוק כמו רוס.

הכלב נדחף למושב ונאזק , והאדון הקיף את החדר, מחפש משהו. אחיזתו של רוס בתחתון התהדקה. "המממ. אני חושב שמישהו שוב היה שובב," הוא נהם בקולו העמוק והמודגש.

רוס ראה את הדוברמן מנענע את ראשו, עיניו ריקות ובלתי ממוקדות. הוא נראה כאילו היה מסומם או משהו, לגמרי מנותק, אך עדיין עוקב אחר תנועותיו של האדון במלוא תשומת ליבו.

"הקפד על הנימוסים שלך." גם רוס וגם העבד רעדו, התפתלו במושביהם כשגבם התיישר.

"לא, אדון," ענה לו העבד כראוי.

"כן, אדון," ייבב רוס מעליו, ליבו הלם מעוררות.

"לא? לא גנבת ממני? הקפד על הנימוסים שלך."

"כן, אדון, גנבתי..." הודה רוס בחדר הריק, קולו מתגבר לחלוטין על תגובת העבד.

"אתה צריך להיות סוטה מאוד. כנוע מאוד, כדי לגנוב ממני דבר כזה, נכון, עבד?"

"כן, אדון..." רוס והעבד מילמלו יחד.

הבעת פניו של הדוברמן הייתה פתטית לחלוטין, עיניים ריקות ופה פעור, מזיל ריר, הוא שקע בכיסאו בעוד האדון מתנשא מעליו מאחור.

"...עבד טוב. אתה סוף סוף מוכן."

האדון משך זוג משקפי מגן על עיניו, קבע אותם מאחורי ראשו בלחיצה לפני ששלף שלט זעיר מכיסו.

"אל תסיט את מבטך. תתבונן."

כל פאנל בחדר התמלא לפתע באור, והציף את כל ששת המסכים בדפוסים ספירליים והבזקים בהירים. רוס קפא, חושיו מוצפים, הוא מצא את עצמו מוצף רק בעוד ועוד דפוסים ואורות בכל מקום אליו הסתכל. צליל זמזום חזק והולם מילא את אוזניו, משתק אותו בכיסאו כשהאורות הציפו את הכל מלבד את צללית אדונו והעבד.

ידו רעדה, והוא הושיט יד להנמיך את הרעש המתפרץ באוזניותיו לפני שהמחשבה על כך נמחקה מראשו על ידי הרעש החוזר ונשנה והאור המסתחרר. ידו צנחה בחזרה אל צידו, חסרת תועלת.

"רק תבהה ותקשיב," ציווה קולו של האדון. "המוח שלך מתפורר. הרצון החופשי שלך נמס, ומטפטף החוצה מקצה איבר המין שלך, כשאתה בוהה ומקשיב."

"זהו הסוף של האדם שהיית קודם, ותחילת העצמי האמיתי שלך כעבד שלי. אולי לפני הרגע הזה, יכולת לנסות ולברוח. בעזרת חודשים של שיקום פסיכולוגי, אולי אפילו היית משתקם. היית שוב גבר עצמאי. אחרי הרגע הזה, זה יהפוך לבלתי אפשרי. לא יישאר בך שום חלק מהנפש הישנה שלך. רק העבד שטיפחתי בתוכך יישאר."

רוס יילל וידיו התנופפו בפראות באוויר, אך הוא עדיין שמר את ידיו הרחק מאיברו הפועם והמרייר. הוא צפה בתמונה המהבהבת של האייל פותח את מכנסי הדגמ"ח שלו על המסך בהבזק אחר הבזק, איבר מינו מופיע בארבעה צגים, מתכופף ופועם מעבר לכתפו של העבד.

זרועו של רוס זזה ללא מחשבה, דוחסת בכוח את תחתוני ממשומשים של האדון מעל אפו, תוך שהוא נושם נשימות עמוקות, כשהדפוסים המסתחררים חרטו את עצמם במוחו.

"תמסור לי הכל. תנטוש את הכל. תן לי את כל כולך, את עצמך, כפי שתמיד נועדת להיות. כפי שתמיד התכוונת לעשות. הראה לי כמה אתה להוט לשרת, עבד."

הוא כבר היה קרוב לגמור. כל נשימה של ריחו של האדון, כל הבזק של האורות, כל מילה בקולו של האדון הייתה בעלת השפעה אדירה, קבועה ומרסקת. כבר היה מאוחר מדי לחזור אחורה. הוא יכול היה רק להתקדם, להשליך את עצמו לתוכך האורות, להיכנע לתוצאה הבלתי נמנעת.

"פתח."

פיו של רוס נפתח לרווחה, דוחף את התחתון המצחין ללועו והחל מוצץ אותו ללא בושה בעוד האדון מכניס את איבר מינו לפיו הפתוח של העבד.

"היכנע לי. תן לי את הכל, עבד."

המצלמה התחתונה הציגה תצוגה מדהימה של הביצים הכבדות של האדון, מתנדנדות תחתיו עם כל דחיפה לפיו של עבדו. רוס יכל לשמוע אותן, לראות אותן, להריח אותן ולטעום אותן, וכל הבזק של האורות גרם לו לכופף את ירכיו בתזמון מושלם עם הדחיפות של האדון.

"די להעמיד פנים, עבד. תגמור, תשפריץ החוצה את שארית האני הישן שלך. שלוש, שתיים, אחת..."

הוא הרגיש כיצד הכל מתהדק, ראייתו מצטמצמת רק לאורות ולאדון, מוחו נשחק והכיל רק את הוראה פשוטה אחת.

האדון דרך בעוצמה במגפו הכבד.

"תגמור עכשיו."

הרעש הרם לבדו הספיק כדי לגרום לרוס לקפוץ בכיסאו כשכל גופו הוכה באורגזמה החזקה ביותר בחייו. היה לו עוד ועוד לתת, פרץ אחר פרץ מבוזבז על הרצפה מולו כשהאור  מהמסכים בער במוחו.

העבד על המסך היה בדיוק אותו הדבר, מתפתל ובועט חלשות כשהוא איבד לחלוטין את השליטה באיבריו, בגופו. האדון לא האט את הקצב, עדיין מזיין את פניו בקצב קבוע ויציב.

ציותו של העבד, ההנאה הבלתי נתפסת של העבד, הם לא שינו דבר. הם היו צפויים. פשוט חלק מלהיות עבד של האדון.

האדון הרים את מגפו והנחית אותו שוב בעוצמה.

"שוב, כלבלב."

אורגזמה נוספת קרעה דרכם, הפעם ללא היבנות או ציפייה כלל, פשוט כמו לחיצה על כפתור.

עוד דריכה מהדהדת.

"שוב."

העבד אפילו לא היה צריך לגעת בעצמו. הוא יילל אל תוך התחתונים שבפיו, לא מסוגל להסיר את עיניו מהמסך, כשגופו נכנע שוב ושוב. העונג שבכניעה המוחלטת גבר על הכל, מטביע את המונולוג הפנימי שלו. רק את הרצון לציית הציף את מוחו שוב ושוב, עד שלא יכול היה לחשוב עוד על שום דבר אחר.

זרע נשפך משפתיו של העבד, זורם ונוטף מסנטרו אל איבר מינו, מסמן אותו כאילו היה מטובע על ידי האדון. הוא גמר שוב, ללא הנחיה, מה שרק הוסיף לגל ההנאה, האשמה והבגידה המושחתת שבערו ורתחו בו.

"טוב," אמר האדון בפשטות, צועד אחורנית כדי לשלוף את איבר מינו המותש מפיו המרייר של העבד.

איברו המרשים זרח מזרע ורוק, מחזיר את האורות הרוקדים סביבו, ומגביר אותם עוד יותר.

"כלב טוב. עכשיו, תודה לי על ששברתי ושיעבדתי אותך לנצח."

"תודה לך, אדון," הוא מלמל לתוך התחתונים, שעדיין היו תחובים עמוק בפיו.

"הקפד על הנימוסים שלך. בלי מלמולים."

"תודה לך, אדון!" הוא ילל בעוצמה רבה ככל שיכול היה לגייס.

"כלב טוב. עבד טוב."

הוא הקיף את הכלבלב המרייר, כל צעד רועם של מגפיו הכבדים שולח טלטלה של עונג במעלה עמוד השדרה של העבד.

"עכשיו נוכל להתחיל את האימון שלך. את האישיות החדשה שלך. את המטרה החדשה שלך. את הנאמנות החדשה שלך."

"כן, אדון."

"ואז, אני הולך להרים את הזנב שלך, ולזיין אותך עד שלעולם לא תוכל להרגיש עונג מבלי שאני עמוק בתוכך שוב."

יללה ארוכה נוספת נמלטה ממנו. הוא הרגיש את עצמו נופל קדימה לתוך המסכים, נופל אל תוך דפוסי האור המדהימים, לא מסוגל להימלט מכוח המשיכה שלהם.

גופו היה חסר תגובה, שמוט במושבו כמו שק חול, מאלץ אותו לבהות ישר קדימה אל תוך האור. הוא ינק את התחתונים בפיו, עיניו מתרוצצות מזווית אחת של איבר מינו של האדון לאחרת, כל אחת ממוסגרת על ידי קירות אור מנצנצים.

הצבי המתנשא לגובה בלתי אפשרי חלף על פני עבדו, אל עבר הדלת שהתמזגה בצורה חלקה לתוך דפוסי האור.

פתיחתה יצרה חור מלבני שחור ובלתי אפשרי בכיסוי החדר, אך זה לא שינה לזמן רב. החבטה הכבדה כשהדלת נסגר מאחוריו גרמה לעבד להירתע, אך לא הוציאה אותו ממצב הטראנס העמוק והנורא שלו.

האורות נשארו דולקים, פועמים בסחרור סביבו, ומוחקים בן רגע אפילו את הדחף הקל ביותר להימלט. העבד שקע בעייפות אל תוך האורות, לנצח. 

***

הסוכן קולין ווטרס ישב, מנדנד את רגלו בחוסר סבלנות, עד שתפס את עצמו ואילץ אותה להישאר דוממת. היו לו את כל הסיבות להיות עצבני, כמובן, אבל הוא לא יכול היה להראות את זה מול המנהל. הוא ידע שהוא ממתין לו. נראה שהוא נבדק כדי לראות אם הוא יכול להתמודד עם הלחץ.

מכל מה שראה עד כה, זו לא הייתה משימה רגילה. זו כנראה משימה חשובה שיכולה לבנות או להרוס את הקריירה שלו. הוא שלף חיוך קל לעבר הכלב הדני הגדול הנאה שהשתקף במראה שלפניו.

החליפה שלו נראתה טוב, פניו נראו רגועות. דוגמן מושלם של סוכן המוכן לכל משימה. לבסוף, הדלת נפתחה, והמנהל הראשי, דיוויד מייסון בעל השיער הפרוע נכנס, ובה בו לרגע במבט ריק ובלתי קריא.

"זה הולך להיות הרבה." הוא רטן. "אני מציע שתקשיב היטב. אני לא ארשום את זה."

הסוף.