לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ianaiחשבון מאומת

כניעה אמיתית מתחילה בפנים

בלוג אירוטי היפנוטי. מקום לספר בו את הסיפורים שלי, לפרוס פנטזיות, ואולי אפילו למצוא חברים לדרך.
לפני 3 שבועות. 25 בנובמבר 2024 בשעה 20:51

"ברוך החוזר, מתוק," אמר האיש כשהוא פותח את הדלת, ובני מצא עצמו עסוק כל כך במילים מבשרות הרעה, שהוא אפילו לא שם לב שרגליו נושאות אותו עמוק יותר לתוך הבית הלא מוכר, ומסביב לפינות שהוא לא צריך היה לזהות, עד שהוא מוצא עצמו כורע ברך מול מסך, שכבר החל מנגן את הספירלה הכובשת ביותר שהוא יכול היה לדמיין. האיש ההוא אמר 'חוזר', וזה מרמז על ביקורים קודמים, ובכל זאת בני יכל להישבע שזו הייתה החלטה מקרית לחלוטין - וממש בלתי מוסברת - מצידו לעצור פה בדרכו הביתה. הוא מעולם לא פגש את האדם הזה. הוא מעולם לא ראה את הספירלה הזו. הוא לא... הוא לא שטוף מוח, בני יודע זאת בצורה ברורה ומוחלטת, שהוא לא חשב אפילו להטיל ספק בכוח הרצון של עצמו. אבל אז, איך כל זה יכול לקרות?

הוא שקע כל כך בפענוח הפאזל במוחו, שכאשר שהגבר נכנס לא הרחק מאחוריו והניח זוג אוזניות אלחוטיות מסביב לאוזניו, בני פשוט איפשר לקול המרגיע שבקע מהן לחמוק לתוך החלק האחורי של מוחו, אפילו בלי להקשיב לו באמת. הוא רכן קדימה בהתלהבות מהופנטת, עיניו פקוחות ובוהות,  כשהספירלה גוררת אותו פנימה במיקוד בלתי פוסק. אבל, בתוך מוחו, האינטלקט המצטמצם יותר ויותר שלו ממשיך לעבוד על השאלה הבודדת שמגרדת בראשו. איך הזר הזה, הזר המוחלט הזה שהוא מעולם לא פגש, עם בית שהוא לא חוזר אליו בכל יום ויום, מכיר את בני ויודע שהוא כל כך רגיש להיפנוזה?

כי הוא בהחלט היה רגיש להיפנוזה. הוא חלש ופגיע וקל לשלוט בו, והידיעה הזו יושבת בנוחות בתוך ראשו, ממש לצד האמונה שרצונו הוא שלו בלבד, ואף אחד לא שטף את המוח שלו לצייתנות מוחלטת ונסתרת, ובני מעולם לא זיהה את הסתירה בין השניים עד עכשיו, כשהיא הפכה כל כך מביכה וברורה. כשהכתפיים שלו צונחות וראשו נשמט קדימה, והלסת משתחררת כשהמאמץ לסגור את הפה הופך להיות יותר מדי עבור מוחו המתפרק. הוא מקדיש לזה כל כך הרבה מהכוח הקוגניטיבי ההולך ופוחת שלו, שכאשר הגבר מכניס לפה של בני משהו רך ומתוק, הוא לועס ובולע את זה מ​​בלי להקדיש אפילו מחשבה אחת לעניין. כאילו זה מעולם לא קרה, לפחות מבחינת מוחו המודע של בני.

מה שאומר ששלושים דקות מאוחר יותר, כשהוא כבר מזיל ריר על החזה החשוף שלו, והעקצוצים הראשונים של עונג מסומם מתחילים לעורר במוחו, בני מניח את השאלה הקשה הזו בצד, לטובת הריק האיטי של מחשבותיו, והגירוי האיטי שהוא מרגיש בין רגליו שפשוט ממלא את הכל. תוצר של חולשתו וגמישות דמיונו, המונחה בקלות רבה מדי. הוא בוהה בספירלה בעיניים פעורות ובאישונים מורחבים, האינטליגנציה שלו תקועה על ניוטרל ופשוט מתקתקת בקושי. הקול באוזניות שוקע עמוק, ומעוות את ליבת הזהות של בני, בעוד הכימיקלים שקיבל במינון נדיב פותחים את מוחו אפילו עוד יותר. מוחו פתוח לשטיפת מוח שהוא יודע שמעולם לא חווה בעבר. בני לא יודע אפילו איפה הוא, הוא לא יודע איך האיש הזה מכיר אותו, וכמו וירוס שאוכל את כוח העיבוד של מחשב מתוחכם, השאלה המטרידה הזו מתעקשת מדי פעם להעסיק עדיין את החלק הזעיר של התודעה שלו שמסוגל לחשוב באיזו שהיא צורה.

עד שאפילו זה עובר, ולא נותר דבר מלבד מערבולת מתפתלת של תאווה וצייתנות אל מול הספירלה. עפעפיו של בני נסגרים בחבטה, גופו צונח קדימה אל הרצפה שמול המסך, עד שהתמונה בה הוא ממוקד קיימת רק בדמיונו, והוא שוקע בצייתנות מוחלטת, מבלי להשאיר מאחור שום סימן או אדווה על פני השטח של פניו. זה בדיוק השלב שבו הבעלים של בני נכנס לחדר, ומתגמל אותו על הכניעה המושלמת שלו, על ידי הטבעת הזין שלו לתוך הפה הרטוב והרעב של בני, העבד הלא מודע.

לפני 3 שבועות. 25 בנובמבר 2024 בשעה 13:21

"בוא הנה."

גיל מעולם לא שמע קול כזה לפני כן; הבריטון הרך הכיל בדיוק את הגובה והגוון הנכונים של פקודה טהורה ומרוכזת, בכדי לגרום למשהו עמוק בתוך המוח האחורי שלו להינעל עליה, לתת תשומת לב ולהשתוקק לציית. הוא לא יכל לדמיין מישהו מסרב לקול כזה, לא משנה מה הקול דרש - זה עורר איזה כבוד מושרש עמוק לסמכות, שחזר כל הדרך לילדות, אולי אפילו לילדות של אמא ושל סבתא שלו. ללא היסוס של רגע, הוא הסתובב לאחור ודיבר בענווה אל הזר בעל השיער השחור הקצר, וכשהזר טפח על ירכו והוסיף, "שב", הוא מצא את עצמו מתיישב בחיקו בלי באמת לדעת למה.

האיש ציחקק בהתנשאות, ומלמל "זה עבד טוב", וקולו שקע במוחו של גיל, ומצא באר של סיפוק כה עמוק וראשוני עד שעיניו התגלגלו לאחור בראשו. הזין שלו עומד, הוא הבין ברפיון, הגירוי של ציות לקול הדומיננטי והקמאי הזה, גרם לו להתרגש כל כך, שהוא כבר התחיל לדלוף לתוך התחתונים שלו. גיל לא הבין למה. זה הרגיש כאילו ייקח לו לפחות שנה של טיפול פסיכולוגי כדי לפרק את היחס המדויק לדמויות סמכות גבריות שהפכו אותו לרגיש כל כך לסוג הזה של התנשאות סתמית ושוביניזם פטרוני, אבל זה לא הרגיש כמו משהו שהוא רצה להילחם בו. הוא יכל לחשוב רק על דרכים לזכות בעוד שבחים מהאיש הזה, והגרעין הבסיסי של מוחו נדלק בהנאה כשהוא הניח את ידו על ברכיו החשופות.

"בוא נראה אם ​​גם החור הזה טוב, הממ?" הוא שאל את גיל, וראשו של גיל התחיל מתנדנד מעלה ומטה בהנהון נלהב ומעורר רחמים, בעודו מפריד בעדינות את ירכיו  ומתכופף, כדי לאפשר לאצבעותיו של הזר להשתפשף לאורך החלק הפנימי של רגליו בפיתוי איטי ומדויק. הצלילים החמים והמרגיעים שלו גרמו ללב שלו לפעום ולרוץ. לזנק לשמיים בכל פעימת לב, מאין תרכיז של כל חלום בהקיץ חושני שהוא חווה אי פעם שהפכו יחד לאיזו תמצית בלתי אפשרית של דומיננטיות ושליטה, ועיניו הפכו לקטנות ולא ממוקדות, עוד לפני שהזר מצא את הישבן המתפתל והנזקק שלו. הוא כיבד את גיל בחיוך יודע. הוא הבין בדיוק איך להפוך אותו לחלש, ובדיוק איך לגרום לחולשה להישמע כמו הדבר שגיל חיכה כל חייו לאמץ.

הוא דחף מטה את שולי המכנס הקצר של גיל, ואם היו לגיל הסתייגויות כלשהן מלהציג את התחתונים שלו בפומבי, הן גורשו מיד ולתמיד על ידי הצלילים העמוקים של שבחים טהורים וחסרי זיוף. "הו, זה ממש חור טוב מאוד לאדון החדש שלך, לא?" הוא נהם, השאלה כבר מכילה תשובה משלה, וגיל יכול היה להרגיש ריר דולף משפתיו במורד סנטרו החיוור, כשהוא שוב הגיב בהנהון ריק וחסר מחשבה. הוא הבין ברמה מסוימת שהוא מהופנט, שהמיומנות והכישרון של האיש במניפולציה הגיעו אליו כל כך מהר וללא מאמץ, שאפילו הפקודה הראשונה שלו משכה ברצועה במוחו  של גיל, והביאה אותו לכניעה. אבל, גיל גילה עמוק בתוך מוחו את הזונה השקטה וחסרת ההגנה, שהוא נהפך להיות בקלות רבה כל כך, ושהוא פשוט שלא רצה להילחם בזה. הוא רצה, השתוקק, התחנן בייאוש פרוע לציית... והמגע של הזר הרגיש כל כך טוב, עד שהכניעה שלו זכתה לתגמול מיידי.

גיל לא ידע כמה זמן הוא בילה על ברכיו, רועד ומייבב ומאפשר לאיש הזרו להפשיט את מוחו וליבו ולמלא אותם בשקיקה ובהתלהבות שיש רק לגורים הלומדים לציית... אבל כשהם קמו לבסוף והוא הוביל את גיל חזרה לביתו, הוא לא היה צריך לגרור אותו אחריו בכוח. הוא פשוט הכניס את אצבעו לפה של גיל, והטעם של החור הרעב של עצמו נתן לגיל את כל הסיבות להיכנע, והוא הלך בעקבותיו מתוך רצון צרוף וחסר מחשבה להמשיך לשקוע עמוק יותר לתוך הטראנס, וללמוד עד כמה כניעה היתה חלק מהטבע שלו.

לפני 3 שבועות. 25 בנובמבר 2024 בשעה 7:47

"אתה יכול להרגיש את זה, נכון, מותק? אתה יכול להרגיש את הזין הקשה והגדול הזה שהופך אותך למטומטם יותר ויותר בכל פעם שהוא נדחף לתוך הפה הקטן והרטוב שלך." מיקי ניסה לפגוש את מבטו של ​​דייל, בתקווה איכשהו שאם הוא יוכל לשמור את עצמו מקובע על עיניו הכחולות הבוהקות של התייר החתיך, ולא על הזקפה הבולטת שלו, הוא יוכל אולי למנוע את מוחו מלהתמקד ולהינעל יותר ויותר על התחושה הממכרת של איברו הנוקשה החורש את גרונו. אבל עפעפיו המשיכו לרפרף, ועיניו המשיכו ללכת אחורה ויותר למעלה עד שכל מה שהוא יכל לראות היה חושך חם, כשאישוניו התגלגלו עמוק לתוך ראשו. זה גרם לו להרגיש כל כך חלש, למצוא את עצמו פאסיבי באופן מוחלט ובלתי מסוגל לעורר את עצמו מהטראנס ההיפנוטי של דייל. ועצם הידיעה שהוא חלש הפך אותו לנוח להשפעה, והיותו נוח להשפעה הפך אותו לטיפש, והיותו טיפש הפך אותו לקל יותר לתכנות ושליטה.

הוא אפילו לא יכל להעמיד פנים שהוא לא נהנה מזה - דופק הגירוי האינסופי שריחף בין ירכיו עם כל פעימת לב הזכיר לו בדיוק עד כמה זה מאוד מדליק אותו. מיקי דמיין איכשהו שהוא ייצא מהטראנס כשדייל שאל אותו היכן הוא גר, או כשהוא פיתה אותו לשלוח תמונה שלו בתלבושת הכי סקסית וזנותית שלו, אבל כל מה שקרה היה שזה הזכיר לו בדיוק כמה הוא פגיע, עד כמה הוא חלש למול דייל, ואיזה מזל היה לו בעבר, שכל הגברים שאיתם שיחק באינטרנט גרו בחו"ל, ולא יכלו לגרום לו להוציא כסף שלא היה לו על כרטיסי טיסה. כשדייל גילה שהוא מקומי, זה היה הדבר הכי קל בעולם להוציא ממנו את השם האמיתי והכתובת המלאה שלו.

"זה ילד טוב," הוא גירגר עכשיו, מושיט את ידו לאחוז את שערו הבהיר של מיקי, ולעודד אותו בעדינות לבלוע הכל, עד לחלק האחורי של גרונו. "רק חור רטוב נחמד בשביל אדונך לזיין, נכון?" מיקי שמע את עצמו רוטן בהסכמה סביב הזין שלו, וזה רק גרם לו רק לשקוע עמוק יותר - לדעת שהוא כל כך רחוק עכשיו, שהוא אפילו לא יכל לדמיין לעצור לרגע את המציצה מספיק זמן כדי לענות לו, כי הוא נלכד באופן כל כך יסודי מתוך התענוג של להציע את פניו בתור חור בשביל דייל, זה גרם לו להרגיש כל כך מובס ושבור, עד כדי כך שעיניו התגלגלו לאחור בראשו, והוא הפסיק לנסות לחשוב לגמרי. אם דייל לא היה משתמש בפה שלו עכשיו, הוא היה מלקק את שפתיו בציפייה גדולה לזין הענק שלו, הוא פשוט ידע את זה.

דייל ציחקק, והזין הקטן של מיקי נמתח עד הסוף, מגורה כל כך מהבוז והשעשוע הבוטה שדייל הפיק בגלל חולשתו, עד שהוא הרגיש את את הזרע שלו פשוט דולף במורד ירכיו. "בכל פעם שאנחנו נעשה את זה, מתוק, אתה הולך להיות חלש יותר ויותר בשבילי. בכל פעם שאתה מוצץ לי את הזין, האיבר הקטן שלך הולך להיות יותר ויותר נזקק ומגורה, עד שרק המראה של הזין שלי ישלח אותך לתוך טראנס עמוק. זה מה שתמיד רצית, זונה, גבר שיכול לקחת אותך ולשבור אותך ולהשאיר אותך תחת שליטתו עד שכוח הרצון שלך יישחק סופית. ועכשיו יש לך את זה, ואתה לא רוצה להפסיק, נכון?" מיקי כמעט רצה שלא להסכים; הוא הבין שזה לא משחק יותר, שהוא באמת ובתמים מוותר על כמות מסוכנת של כוח להשפעתו ההיפנוטית של דייל. אבל ההשלכות הרגישו רחוקות ומופשטות, והעוררות שהוא חווה הייתה מיידית, ופועמת כמו פעימת לב שנייה בין ירכיו. אז הוא פשוט הסכים שוב באופן עיוור, וחש דקירה של אקסטזה עוצמתית, כשגרונו סוף סוף נרגע מספיק כדי לתת לדייל לחדור אליו במלואו.

לפני 4 שבועות. 24 בנובמבר 2024 בשעה 19:12

"אז מה בדיוק הבעיה?" שאל החבר.

פליקס הביט מעבר לשולחן על חברו הטוב, מזעיף את מצחו. "זה משהו מטורף." אמר האדון השרירי. בזמן שדיבר, הוא ליטף בהיסח הדעת את ראשו של העבד השקט, הכורע בדיוק ליד כסאו. "חשבתי להרחיב את חדר המשחקים שלנו במרתף." הסביר פליקס, בקול האדון הנמוך והמרשים שלו. "אז עבדתי על הפרויקט, ומצאתי כמה קופסאות אחסון ישנות שם למטה. ובתוכן, גיליתי את אלה. אני לא יודע איך להסביר אותן". הוא החליק ערימה קטנה של תצלומים לעבר החבר.

החבר הרים את הצילומים ובחן אותם לעומק. "אני לא רואה את הבעיה. זה רק כמה תמונות שלך ושל העבד שלך באיזה סוג של סשן. הם צילומים מאוד נחמדים."

"הבעיה היא שאני לא זוכר שצילמתי אותם!" פליקס הסביר. "אני לא זוכר את סשן המשחק הזה. ותסתכל מקרוב. זה אני בתור העבד, בצווארון ובכלוב הצניעות, והעבד שלי כאן הוא המאסטר, הוא אפילו מחזיק ברצועה שלי, גורם לי ללקק את מגפיו, לסגוד לגופו. הוא אפילו מזיין אותי באחד מהם!"

"אתה בטוח שזה אתה?" החבר הרים את אחת התמונות אל פניו והציץ בה.

"כֵּן!" אמר פליקס. "הסתכלתי עליהן כל כך הרבה וזה בהחלט אני! אלה לגמרי הפנים והגוף שלי! אבל מעולם לא הייתי עבד של אף אחד! והוא..." הוא סימן לעבד העבד הכורע שלידו, שהיה עירום לחלוטין מלבד רצועת העור, הצווארון והברדס שלו. "הוא מעולם לא היה האדון שלי! מאז שנפגשנו, תמיד הייתי האדון שלו, והוא תמיד היה העבד שלי! אז מה לעזאזל הקטע עם התמונות האלה?!"

"הממ." היה כל מה שאמר החבר בתגובה, עדיין לומד את התמונות.

"ופתאום הבנתי שאני צריך לבקש עזרה להבין את זה, אז אני..." פליקס עצר לרגע, מבט של בלבול על פניו. "התקשרתי אליך. אחרי שהמספר שלך פשוט צץ לי לראש פתאום. ו... ו..." פליקס הבין פתאום משהו. "ואף פעם לא פגשתי אותך לפני כן." האדון השולט פליקס נעץ מבט זועם בחברו הטוב. "מי אתה?" הוא דרש. "למה פתאום ידעתי את המספר שלך? למה בטחתי בך והכנסתי אותך לביתי?"

"אוי יקירי." אמר החבר, והניח את התמונות על השולחן. "אני רואה שאתה מתפרק יותר ממה שציפיתי." הוא השעין את משקלו קדימה, רוכן מעט על השולחן שביניהם. "האמת היא שאני המהפנט שלך."

"מַה!?" התפרץ פליקס.

"הפנטתי אותך ואת העבד היקר שלך באופן קבוע."  הסביר החבר.

"אבל גם מנעתי ממך לזכור משהו מזה. והשארתי אותך עם פקודה פוסט-היפנוטית עמוקה שאם התכנות ההיפנוטי שהכנסתי לראש שלך יתחיל לקרטע מסיבה כלשהי, תזכור את המספר שלי, תתקשר אליי ואז תסמוך עליי כשאגיע".

"זה מגוחך!" פליקס אמר. "למה שתעשה את זה?" "ובכן, בחלקו זה היה ניסוי, כדי לראות אם אני יכול בכלל לעשות את מה שעשיתי כאן." אמר החבר, וקולו לובש פתאום רצינות ועוצמה. "וגם, בגלל שאני שונא אדונים מתעללים...".

פליקס הטיח את כף רגלו על ​​השולחן. "לך תזדיין! אף פעם לא התעללתי בשום עבד!"

"לא, אתה לא." הסכים החבר. הוא הצביע על העבד הכורע. "אבל הוא בהחלט כן."

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" פליקס אמר, מבולבל והמום מכל זה.

"זה פשוט. התמונות האלה אמיתיות." אמר החבר. "כשפגשתי את שניכם לראשונה באירוע BDSM לפני כמה שנים, אתה היית העבד והוא היה האדון." הוא ירה מבט של גועל בעבד הכורע. "והוא היה חתיכת חרא, התייחס אליך כל כך רע. ומאוחר יותר גיליתי שהוא התייחס אליך אפילו יותר גרוע בפרטיות." החבר נשען לאחור בכיסאו כשהסביר. "אז התערבתי. היפנטתי את שניכם. גיליתי שאתה מאוהב בו מדי, למרות אופיו האלים והמתעלל, מכדי לעזוב אותו. אז הייתי צריך לנסות משהו אחר. הפכתי את התפקידים שלכם במערכת היחסים".

האדון השולט פליקס בהה בו בהלם. הוא בקושי האמין שהוא שומע את זה.

"למעשה זה היה די מאתגר." החבר מלמל בחיוך עקום. "אבל עשיתי את זה די טוב, גם אם אני אומר זאת על עצמי. תחת היפנוזה עמוקה, גרמתי לשניכם לדמיין את התכונות וההתנהגות הנחוצים כדי להיות טובים בחלק השני של הדינמיקה של האדון/עבד, ואז גרמתי למוח שלכם לספוג את התכונות הללו, לדמיין את האישיות שלכם פשוט מתמלאת בתכונות האלו."

פליקס העיף מבט בעבד שלו לצדו, שהביט בו למעלה, מזועזע ומבולבל מכל זה בדיוק כמוהו.

החבר עדיין דיבר. "ואז הייתי צריך ששניכם תכתבו מחדש את הזיכרונות שלכם, תחליפו את התפקידים שלכם באופן כה מושלם, עד שתאמינו שתמיד הייתם כאלה."

מאסטר פליקס הקשיב רק למחצה, מנסה עדיין  לעכל את מה שנאמר לו. אך החבר עדיין לא סיים את דבריו.

"אז זה היה רק ​​עניין של לרקוח סיפור כיסוי בשבילך, שתוכל לספר לכל מי שעשוי לשאול על השינוי במערכת היחסים שלך, מלווה בפקודה פוסט-היפנוטית לשכוח שאי פעם שאלו אותך על זה לאחר מכן. וכמובן, הייתי צריך גם להיפטר מכל עדות פיזית לעבד שהיית פעם. ברור שפספסתי כמה. נו טוב, אף אחד לא מושלם".

"אז, מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל פליקס. "אני באמת לא יודע מה להרגיש לגבי כל זה. אני באמת אוהב את העבד שלי..." הוא הביט שוב ​​בעבד שלו, שנראה שגם הוא מתקשה לקבל את מה ששמע, אבל לא אמר מילה מכיוון שהאדון פליקס לא נתן לו רשות לדבר. "אבל אתה אומר לי שהוא האדון שלי, או היה, או..." הוא הניד בראשו והביט בזעם בחבר.

"ואתה! מתעסק עם הראש שלנו, מפריע לנו בחיים...!!"

"כן, אני אידיוט יהיר ומתערב, אני מודע לזה היטב!" החבר צחק. "אבל תאמין לי, יותר טוב לך ככה. אתה לא רוצה לזכור חלק מהדברים שהאדון העלוב שלך שם נהג לעשות לך.

לגבי מה עכשיו..." הוא משך בכתפיו. "אני פשוט אעשה את זה שוב. פשוט אכניס את שניכם לטראנס עמוק שוב, אגרום לכם לשכוח את התמונות האלה, לשכוח שאני בכלל קיים ואת כל מה שסיפרתי לכם זה עתה."

פליקס עמד לנהום משהו במחאה, אבל החבר קטע אותו לפני שהצליח לחשוב בדיוק מה לצעוק לכיוונו...

"אחרי הכל." החבר חייך אליו. "זה בדיוק מה שעשיתי בכל הפעמים האחרות שבהן משהו שפספסתי גרם לתכנות ההיפנוטי שלך להתחיל להתפרק, מה שגרם לך להתקשר אליי גם אז..."

"מה אתה...?"

החבר הקיש באצבעותיו. "לִישׁוֹן." התודעה דעכה עבור מאסטר פליקס...

 

… האדון פליקס התעורר. הוא התיישב על הספה, מפהק ומתמתח. הוא הרגיש מבולבל לרגע; כל מחשבותיו היו מפוזרות. מה בדיוק הוא עשה? ואז זה חזר אליו. פינוי חלק מהמרתף להרחבת חדר המשחקים היה מעייף, אז הוא נשכב על הספה לתנומה קלה. זה הכל. שום דבר חריג לא קרה, הוא היה בטוח בכך. על הרצפה ליד הספה, מכורבל ועדיין ישן לרגליו היה עבדו האהוב, שכנראה הצטרף אליו לשנת צהריים. הוא הניח לו לישון, יושב שם, מלטף את ראשו בעדינות, ומהרהר עד כמה הוא אוהב את העבד שלו ועד כמה הוא אסיר תודה שזכה להיות האדון שלו...

לפני 4 שבועות. 24 בנובמבר 2024 בשעה 10:53

יעקב שוב משך את עצמו החוצה מתוך פיני. פיני הבין מדוע, למרות שהמוח שלו היה מעורפל ולא בטוח לגבי הסיבות מאחורי הרבה מהפעולות האחרונות שלו, שהפכו להיות אטומות לזכרונו לאחרונה.

הוא היה כזה זונה רעבה לזרע, וזרעו של יעקב היה כל כך חזק, ללא ספק, שאם הוא ירשה לעצמו להשתגע בתוך פיני, לא היה סיכוי שהוא לא יכניס אותו להריון. ובעוד שהמוח המהופנט של פיני יכול היה למצוא בקלות כל מיני תירוצים לגבי הזמן שהוא בילה עם השכן מלמטה, לא יהיה שום תירוץ טוב מספיק לשכנע את חבריו ובני משפחתו שהם סתם חברים, אם הבטן שלו תתחיל להתנפח עם תינוק. היציאה של יעקב הרגישה כמו האפשרות הטובה ביותר שהייתה להם.

אבל זה תמיד גרם לפיני להיות חרמן בצורה כל כך מופקרת, כשיעקב החליק מהכוס האחורי שלו וגמר עם זרע חם ודביק על הפנים והבטן המתוחה של פיני. פיני קיבל לא מעט אורגזמות בזמן שיעקב מזיין אותו. בכנות, זה הרגיש לפעמים כאילו הוא התחיל לגמור עוד ברגע שיעקב נקש על מצחו ושלח אותו לצנוח לטראנס, אבל הוא ידע בשכנוע מטורף ששום דבר לא יגרום לו לגמור יותר חזק מהדחיפה האחרונה של יעקב. החדירה האלימה והדחיפה האחרונה, עמוקה עד הביצים, זו שנדחפה עד הסוף בתוכו, בזמן שהוא נזרק עמוק לתוך הכוס הזנותי והספוג של פיני. מניעת הסיום, השיא הסופי הגדול הזה, הותירה את פיני כל כך נזקק, והוא ידע אינסטינקטיבית שיעקב מרגיש אותו דבר, כי הזין שלו לפעמים נמתח ממש עד הסוף כדי להתיז על מצחו כשהוא יצא ממנו.

זה הרגיש לפעמים כאילו זה הפך את פיני לפגיע עוד יותר לתכנות ההיפנוטי של האדון שלו, השכן מלמטה. הוא בילה את רוב המשמרת שלו במכולת בעיניים מרוחקות ושפתיים פשוקות מעט, אבודות בחלומות בהקיץ על הדחיפה הסופית הזו, ועל הזרע שימלא אותו עד הסוף, וזה היה גם הדבר האחרון שפיני אונן עליו בערב, כשהוא הלך לישון. בכל פעם שפיני הרגיש שהוא מתחיל לפקפק בכניעה הנפשית שלו לגבר כמעט כפול מגילו, הוא מצא את עצמו חושב במקום זאת על ההבטחה של אותו שחרור מושלם... וכתוצאה מכך, אפילו המחשבה על מה עלול לקרות כאשר הזרע של יעקב ימצא קרקע פורייה והוא יתחיל להראות סימני הריון, קיבלה איזו תהודה חלומית של פנטזיה מינית אסורה. הרי לאיסור תמיד היה כוח פיתוי משלו, אחרי הכל.

אבל, בלי קשר למה שעלול לקרות בין השניים בזמן אחר, בעתיד, ברגע שיעקב יחסוך מספיק כדי לקנות דירה משלו, ופיני סוף סוף ירוויח מספיק כסף כדי לא לגור עם ההורים, היום לא יהיה היום שבו פיני יקבל את מה שהוא למד להשתוקק לו כל כך. הוא הרגיש את יעקב מרסס חבל אחר חבל של נוזל פנינה על לחייו, על הצד התחתון של הסנטר, אפילו כמה טיפות לתוך שערו, לפני הטיפות האחרונות זלגו אל בטנו השרירית של פיני, והכאב הנעים של עוררות שלא התגשמה גרם לו להתפתל ולהאנח בסוג של תשוקה חסרת אונים, שהטעתה בקלות את פיני לשכנע את עצמו שהוא רוצה להיות בד הציור של של השפיך של אדונו המבוגר. זה מה שהפך אותו לרכוש טוב, אחרי הכל. והתכנות של יעקב המשיך לדחוק אותו לרצות את זה יותר מכל.

בשום מקום, אפילו לא עמוק במוחו המהופנט והמשועבד של פיני החרמן, לא עלתה לרגע המחשבה שהוא לא יכול בכלל להיכנס להריון. שהכוס שלו הוא בכלל חדירה אנאלית. שאין לו ביציות או רחם. שהוא גבר. כל המחשבות המוזרות הללו נמחקו כבר מזמן, בחודשים ארוכים של סשנים היפנוטיים עם יעקב, שפיני אפילו לא היה מודע לקיומם.

ופיני, הזונה הקטנה והמרוצה שהפך להיות, המהם לעצמו בשביעות רצון, והתכרבל לשינה עמוקה, עדיין מעוטר בזרעו של האדון יעקב מהדירה שלמטה.

לפני 4 שבועות. 23 בנובמבר 2024 בשעה 22:53

"אתה לא יכול להתנגד לזה, יקירי." ירון מזהה את הקול הרגוע הממלמל באוזניו. הוא יודע שזה שייך לאחד מאויביו הרבים, אבל כל הדחיפות שאמורה היתה להניע אותו להשתמש בכוחו העל-טבעי כנגד אויבו פשוט התנקזה ממנו, לפני שהוא יכול היה לפעול על בסיסה. "אולי אתה חזק, יכול להיות שאתה בלתי מנוצח, אולי תוכל לשרוף את דרכך דרך פלדה מוצקה רק על ידי התבוננות בה, אבל בסופו של דבר עדיין יש לך מוח. ומוח שיכול לחשוב הוא מוח שפגיע להיפנוזה שלי. אתה מרגיש אתה אפילו לא רוצה לזוז יותר, נכון?" התגובה היחידה של ירון היא רטינה מעורפלת וחיובית. אפילו הנהון הרגיש יותר מדי כמו מאמץ עכשיו.

"זה גיבור-על טוב," יריבו צחק בזלזול, ידיו החמדניות מתפתלות סביב גופו של ירון כדי להתחקות אחר קווי המתאר של המסכה המוצמדת לפניו בקפידה, על התחפושת הצמודה, שעליה גיבורים אחרים היו עשויים להציב סמל. ירון מעולם לא היה מציב סמל על החזה שלו. זה מעולם לא הרגיש מתאים, פשוט טיפשי וילדותי מדי.

"פשוט תבהה ותשקע ותשכח, תן לכוח שלי ללכוד את הרצון החלש וחסר האונים שלך בזמן שאתה מקשיב לקולי, ומבין את ההנאות העוצמתיות של לציית לי." ירון לא יכול היה שלא לרעוד קלות בצמרמורת של אקסטזה, למרות שפניו לא הראו אפילו הבהוב הקטן ביותר של הבעה; הספירלה המסתובבת שלפניו ממשיכה לפעום באותה השלווה וההנאה העמוקה, שהיתה כבר משולבת כל כך לגמרי במוח שלו כעת, עד שהמסך זיהה כל צעד עמוק יותר לכיוון הכניעה המתקרבת שירון עושה, והאלקטרודות על גופו של ירון מתגמלות אותו בהתאם. הספירלה של ירון נמצאת כבר בתוך ראשו, והוא לא יכול עוד לעצור את זה. זה לא אמור להרגיש טוב כמו שזה מרגיש, אבל, ירון גילה, עם הניסיון אין להתווכח.

"זה הולך להרגיש כל כך נעים להיות בבעלותי, גיבור יקר," המשיך היריב המסתורי, מושך את התחפושת של ירון ואת התחתונים שלו למטה, כדי להתחכך ישירות על האיבר המתקשה המרשים שלו. ירון לא יודע אפילו היכן הוא נמצא, או אם מישהו אולי צופה במחזה הזימה והחולני; במוחו אין כרגע דבר מלבד החושך והספירלה ההיפנוטית, והגבר האפל הזה, שקולו משעבד אותו לאט, ללא מוצא. אבל ירון מוצא את עצמו מקווה שיש קהל להכנעה שלו; הוא רוצה שכולם יידעו עד כמה נפלא, כמה אין לעמוד בפני ההנאה שבכניעה לרצון האויב. עד כמה מדהים באמת זה יכול להיות. זה כל כך נחמד להיות בבעלותו, הוא חושב בהיסח הדעת, אפילו לא מבין שהמחשבות היחידות בראשו עכשיו הן אלו שניתנו לו על ידי המסך המהבהב.

הלחץ על כתפיו שמוריד אותו על ברכיו הוא כל כך עדין ומתון, שהוא היה צוחק עליו רק לפני דקות ספורות. אבל עכשיו כל הכוח שלו התנקז, והוא מוצא את עצמו שוקע לתנוחת כריעה ללא כל התנגדות כֹּלל. הזיכרונות של ניסיונותיו לשרוף את הספירלה עם ראיית החום שלו, או לחבוט בה בכוחו הבלתי טבעי כבר נמוגו; הם היו חסרי תועלת בכל מקרה, היות והתמונה התקיימה רק בתוך מוחו החלש והפגיע, והוא נאלץ לוותר על הלחימה כשהתשישות הכריעה אותו לבסוף. הוא רק בוהה, בלי למצמץ, כשהאצבעות של האדון נעות בין רגליו, מקניטות אותו עד לשיא שמתפרץ החוצה יחד כל פיסת כוח רצון שאולי נשארה לו בגוף ובנשמה

"נכון, גיבור מתוק, שחרר את הכל בשבילי," הזר האפל מחייך בשקט, ומתוך תחושת הקלה חמה ומנומנמת, ירון מוותר, ונותן לעצמו להתנמנם וליפול לעומקה של צייתנות ריקה ומאושרת.

גיבור העל נעלם ונמוג במחשכי מוחו של ירון. ועד לסוף הלילה הארוך שלפניו, נבל חדש וקטלני יופיע על מפת הפשע של העיר חסרת ההגנה.

לפני חודש. 22 בנובמבר 2024 בשעה 14:48

"אממ..." המוח שלך לא הצליח למצוא את המילים. כל תנועה של האגודל של המהפנט על המצח שלך רק בלבלה את המחשבות שלך יותר ויותר. כל מעגל איטי יוצר גלים של בלבול ואי סדר בראשך. והוא... מחייך אליך מלמעלה.

"אתה נראה כל כך חמוד ככה, יקירי. כל כך מטומטם ומבולבל. אבל בחייך, שאלתי אותך שאלה." הוא האט את סיבובי האגודל שלו לרגע, נותן למחשבות שלך להתגבש מעט. הוא שאל אותך שאלה עכשיו? זה נהיה כל כך קשה לחשוב. כל כך קשה לזכור.

פתאום, האגודל שלו התחיל ללחוץ חזק יותר, לנוע מהר יותר. זה גרם למחשבות שלך להתפרק שוב אל האין. אל חוסר הדעת. "אני אוהב לראות את הניצוץ הקטן של המחשבה הזה עוזב את העיניים שלך מותק. איך שאתה ממצמץ, ופתאום האור בעינים שלך פשוט נעלם". האגודל שלו לא האט אפילו לרגע.

"אבל... כן, שאלתי אותך שאלה. *איך קוראים לך*?" הוא שאל, עדיין מחייך, עדיין מביט בעיניך.

שֵׁם. ידעת את זה. ממש בקצה המחשבה... אבל אז זה פשוט נעלם. מה? על מה חשבת? לא הצלחת להיזכר. זה גרם לך להרגיש כל כך מטופש. פתחת את הפה למלמל: "אה.. אני…"

הוא הנהנן. "בבקשה, תמשיך! אתה יכול לעשות את זה. אני מאמין בך"

אתה ממצמץ בכבדות. העידוד שלו נראה כל כך אמיתי. האם הוא מחכה למשהו? הוא מביט בך מעט בעצב לרגע, לפני שהחיוך שלו חוזר. "אה, מותק. אם אתה לא זוכר את השם שלך... אני יכול לתת לך שם חדש!"

שם חדש? אבל- רגע. מה היה שמך? מצמצת חזק, מנסה להיזכר.

האגודל שלו פשוט המשיך להסתובב, למחוק את המחשבות שלך באותה מהירות שהן הופיעו. "ששש, זה בסדר, אני פה איתך... אני דואג לך. השם שלך הוא צעצוע. תזכור את זה?" האגודל שלו הפסיק לנוע. המחשבות שלך התחילו לחזור.

כן! זה חזר אלייך מייד. כמובן, כמה טיפשי מצידך! "אז, מותק, איך קוראים לך?" הוא שאל.

"צַעֲצוּעַ." אמרת, באופן ענייני, ואז עצרת כשהוא התחיל להתפקע מצחוק.

"מה כל כך מצחיק?", שאלת, נעלב. "הו, שום דבר צעצוע. זה בסדר." הוא שתל נשיקה חמה על הלחי שלך. "בוא ננסה להכניס אותך לטראנס עמוק ממש הפעם, בסדר?"

לפני חודש. 22 בנובמבר 2024 בשעה 7:38

האדון שלך שם את אצבעו על השפתיים שלך, משתיק את קולך בנגיעה. "שקט צעצוע. זה נשמע כאילו שאתה עוד מנסה לחשוב". הוא נשען מטה, עיניו קודחות לתוך שלך. "ואתה לא רוצה לחשוב עכשיו, נכון?" האצבע על השפתיים שלך הכתה אותך בהלם, בעוצמה.

לא יכולת להגיב. זה לא משנה אם רצית לחשוב. ברגע הזה, לא יכולת לחשוב. "נכון מתוק. בלי מחשבות בראש הקטן והיפה שלך. רק הכוח שלי." רעדת, המילים שלו רקדו בתוך המוח הפנוי והריק שלך, הבלחות של גירוי גברו על כל מחשבותיך.

"זה כל מה שצריך, נכון מותק?" האצבע שלו נלחצה מעט יותר בכוח אל השפתיים שלך, ואתה מוצא עצמך מהנהן במעומעם. "רק ההצעה להיות הצעצוע הקטן חסר המחשבה וחסר המוח שלי, ואתה..." הוא חייך, עדיין מביט עמוקות בעיניך. פאק! הוא פשוט כל כך לוהט.

"ועכשיו אתה כאן, ריק, ראש ריק, מוח ריק, רק בוהה בי... מה עליי לעשות לך? לשבור את המוח שלך בהנאה? להקפיא אותך במקום ולקשט אותך? להתעלל בך עד שהגוף והמוח שלך יישברו? יש כל כך הרבה אפשרויות... הייתי שואל מה אתה רוצה...", הוא התחיל לצחקק, "אבל אתה לא יכול לחשוב כרגע, נכון, צעצוע?"

לפני חודש. 20 בנובמבר 2024 בשעה 19:39

הוא היה כל כך יפה, הם אמרו לו, והתקרבו כדי לעמוד לצידו באופן אינטימי וקרוב מדי. אבל איכשהו, בכל זאת לא קרוב בצורה לא נוחות, כשהם דיברו אליו מכל כיוון בו זמנית. אתה כזה ילד יפה, הם אמרו לו. ולמרות שפרנק תיקן אותם בדרך כלל ל'גבר', הוא גילה שאף פעם לא היה לו ממש רגע לפרוץ לתוך הדפוס החלק, הכמעט כוריאוגרפי, שנבע משלושת הגברים הסובבים אותו. הם דיברו במהירות אך ברכות, עוטפים את פרנק בדבריהם במהירות ובעדינות כל כך, עד שכשהם החלו להושיט יד ולחזק את דבריהם בליטופים עדינים ורכושניים על זרועו וכתפיו, הוא אפילו לא חשב על זה כעל משהו חריג, שצריך להתנגד לו. תשומת הלב שלהם הרגישה טבעית, חמה, אוהבת, ואפילו מחמיאה למען האמת, ועיניו נצצו כשהוא זרם ופשוט נתן לשיחה לקרות.

זה היה כל כך נחמד להיות ריק, רדום ויפה, הם מלמלו, קולותיהם באים מלפנים ומאחור ומהצדדים, משאירים את פרנק יותר ויותר מסוחרר ממאמציו לעקוב אחר מי אומר מה. זה היה כל כך נעים להירגע ולהשתחרר וליהנות מלהיות במרכז תשומת הלב, עד שפרנק מצא את עצמו מהנהן בסוג של קבלה חסרת מחשבה וחביבה, כשהמגעים החושניים נעו מהזרוע והכתף לירך ולגב ולבטן. פרנק הבחין במטושטש כשמגעיהם מצאו את עורו החשוף, התגלשו קלות לאורך הג'ינס שלו, והמשיכו קצת יותר למטה. החולצה שלו נמשכה קצת יותר למעלה, עד שחלק קטן של בשרו החיוור והחורפי נחשף עבורם לליטוף, אבל עד אז היה לפרנק די קשה לזכור בדיוק למה הוא אולי ירצה להתנגד למשהו שהרגיש כל כך נחמד. אז הוא הניח לכל לזרום מבלי באמת להבין שזה קורה לו.

זה היה סוג של תענוג מוזר, שחרור המתח בכל הגוף שרק פרנק ידע שהוא מחזיק בכל מקום בגופו, וכבר חודשים ארוכים שהלחץ מכרסם אותו מבפנים. לחץ מהעבודה,  מהמשפחה, מהחברים... הכל התחיל פשוט... להשתחרר.. הוא בילה את כל זמנו, כל היום במשך חודשים ושנים, ולמעשה לאורך כל קיומו הבוגר, רק בהמתנה לרגע שבו הגברים שבילו סביבו יחליטו לצחוק עליו או לפגוע בו... אבל השלושה האלה היו כל כך מתוקים, כל כך אדיבים וחביבים, עד שברגע שבועת ההתנגדות צצה בתוך מוחו של פרנק, הוא פשוט הניח לעצמו לצנוח לתוך הליטופים שלהם ולקולות המרגיעים שלהם. הוא פתאום הרגיש סוג של חופש שכמעט מעולם לא דמיין כאפשרי, ובטח שלא לדבר על משהו שפרנק חווה. הוא היה ילד טוב, והוא היה בטוח איתם. זה הרגיש כל כך נפלא, שהוא לא השמיע אפילו יבבה של מחאה כשהג'ינס שלו נפל לפתע סביב קרסוליו, והמגעים העדינים שלהם הפכו למיניות גלויות.

תוך רגעים ספורים פרנק שם לב שהעור שלו זורח בחום והנאה, כששלושה זוגות ידיים ליטפו את החזה והבטן שלו, נדדו בין ירכיו כדי לשחק עם הזין הזקור בצורה מאובנת, אך גם רטוב, חלקלק ומטפטף שלו, והקניטו את כל גופו ביחד, ביניהם. הקולות המשיכו, ואמרו לו שהוא ילד כל כך טוב בשבילם, וזה היה כל כך קל להמשיך להיסחף למטה, למטה, למטה, ופרנק שמע את עצמו נאנח גניחות עדינות של הסכמה, פשוט כי להנהן הרגיש עכשיו יותר מדי כמו מאמץ. הוא הלך אחריהם, שקע לגמרי באחיזתם, נכנע לחלוטין לתחושת הפגיעות הבטוחה שהם טיפחו בתוכו, והאורגזמה הראשונה שלו היכתה בו עוד לפני שהוא בכלל הבין שגופו פשוט בוער מרוב גירוי. גניחה, התנשפות, צמרמורת, ופתאום הוא רעד בזרועותיהם, עפעפיו סגורים כה חזק, ויבבה של אושר על שפתיו.

 

זו הייתה רק ​​תחילת הערב... אבל זה היה הסוף של פרנק, והדבר האחרון שהוא זכר לפני שהכל פשוט הפך לערפל חם ומשתולל בראשו.

לפני חודש. 19 בנובמבר 2024 בשעה 15:46

שחר צחק, אבל לא היתה שום שמחה אמיתית מאחורי הצחוק היבש שלו. "מעניין," הוא אמר, בנימה שהציעה את השימוש החדש של המילה כמילה נרדפת ל'שטויות'. "ומתי בדיוק אתה חושב שהפנטת אותי?" הוא ידע שלאלכס תהיה תשובה מוכנה, בחורים כמוהו תמיד מוכנים לשקר, אבל שחר הוא עורך דין למשפט פלילי, ולברור שקרים היה תפקידו המקצועי, כמו גם ההנאה האישית העמוקה והמתמשכת שלו. הוא התכוון להרוס את אלכס לחלוטין בחקירה, למצוא את החורים בסיפור השטויות שלו על הפיכתו לצעצוע מין שטוף מוח במהלך לילה בודד, וכשהוא יסיים, הוא עשוי פשוט להחליט גם לסטור לו כדי לסגור עניין. הוא עוד לא החליט אם ללכת על סטירה או לא.

החיוך הקטן והזחוח של אלכס עזר להטות את הכף. "זה היה בנסיעה לפה," הוא אמר, כאילו שחר לא זכר עד הסוף את השיחה הארוכה והמשעממת עד אין קץ שהם ניהלו בדרך למסיבה של מוטי. "גרמתי לך להתקבע על קו ההפרדה בכביש, הטריק הישן של 'היפנוזה בכביש מהיר', וברגע שהיית נחמד ועמוק ופתוח להצעות היפנוטיות, אמרתי לך שכל מה שאגיד לך בזמן שאני נוגע ביד ימין שלי פשוט יחליק לאותו חור זיכרון כמו הטראנס שלך ואתה פשוט תציית בדיוק באותו אופן. אני כבר כל הלילה צמוד אליך ונתתי לך עוד ועוד הצעות, ועקבת אחר כל אחת מהן בצורה מושלמת. אחרי הכל, קשה לעמוד בפני פקודה שאתה אפילו לא זוכר שקיבלת."

שחר גלגל את עיניו, משכנע את עצמו בקלות שאין שום דבר מוכר בתחושה של עיניים מתגלגלות. "ואני מניח שיש לך כמה הוכחות לכך?" הוא שאל, הרוגז שלו מהעקביות חלקה של האשליה של אלכס נשמע בבירור בקולו, למרות כל מאמציו לשמור על קור רוח ב'אולם בית המשפט'. זה יהיה קשה בצורה מתסכלת למצוא חור בסיפור הזה, כי כמובן זה הסתמך על הרס האמינות שלו כעד, ובכל פעם שהוא התעקש שהוא לא עשה שום דבר מהדברים שאלכס מדבר עליהם, אלכס יכול היה פשוט להשתמש בתירוץ הזה. הרעיון שהוא שינה את זיכרונותיו כדי לגרום לו לשכוח או לא לשים לב לכל מה שהוא טוען. אי אפשר להילחם בזה ביעילות. 

אלכס חייך. "ובכן, יש לי שלושה דברים," הוא ענה, והצליל המנצח בקולו הזכיר לשחר באי נוחות את אותם מקרים נדירים שבהם ארב לו עורך דין מהצד הנגדי בבית המשפט, על ידי הצגת עד בלתי צפוי שהרס לחלוטין את התיק שלו. "ראשית, יש לי את אלה. נתת לי אותם בנסיעה ברכב, וכפי שאתה יכול לראות כבר היתה עליהם קצת רטיבות - אני חושד שאתה נהנה מזה הרבה יותר ממה שאתה טוען, ולהיות מהופנט ושטוף מוח זה באמת מדליק אותך." שחר הביט בתחתונים המשתלשלים מאצבעותיו של אלכס, מנסה לומר לעצמו שהם לא יכולים להיות שלו. אותו גודל, אותו צבע, אבל זו לא הייתה הוכחה מוחלטת לשום דבר.

"שנית, אם תסתכל למטה, תראה שאתה כבר לא לובש מכנסיים - מה שנותן למוטי ולי להסתכל יפה על הזין הקטן שלך. אגב, ואני חושב שזה היה נורא נחמד מצידי לחכות עד שכולם יתפנו לפני שגרמתי לך לעשות את זה." שחר לעג על זה - שום דבר שקשור לאלכס לא היה נחמד, הכל היה יהיר ורועש וגס רוח, במיוחד הבליטה במכנסיים שלו הוא כנראה חשב ששחר לא שם לב אליה. אין ספק שאם הוא יביט למטה כדי לראות אם המכנסיים שלו 'חסרים', אלכס היה משתמש בהסחת הדעת כדי להוציא את הזין שלו החוצה, ושחר היה חכם מכדי ליפול לזה. הוא פשוט לא הסיט את מבטו. הוא לא היה צריך להסתכל בכל מקרה, לא כשהוא יודע בדיוק איפה המכנסיים שלו. כל הראיות שלו, כביכול, היו סתם שטויות,  והוא היה חכם מכדי לאפשר לאלכס להטעות אותו. זה מה שעשה אותו לכל כך מוצלח בעבודה שלו, זה מה שעשה אותו לכזה עבד טוב. עבד טוב?? זה לא נשמע נכון, אבל הפעימה החמה בין רגליו הסיחה את דעתו מלהטיל ספק בכך.

"ושלישית, ובכן, אני חושב שתגלה בעוד חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת...." שחר הרגיש לפתע משהו חם ניתז על פניו, רוחץ אותו בבלגן מטפטף ודביק שמטפטף נוזל מלוח לתוך פיו. סוף סוף הוא הבין מה עשו ידיו כל הזמן הזה, איפה מוטי בעצם היה, ומה היה חלקו בדרמה הקטנה הזו, והמחשבה היחידה שלו לרגע ארוך הייתה שאפילו המודעות הסופית הזו לשיעבוד שלו היא רק התגובה לטריגר שאלכס שתל עוד קודם לכן. ואז הכל נמס לתוך גל של אושר סוער, והתיכנות מחדש של עורך הדין שחר הגיע לבסוף אל סיומו, ובלע את מוחו המשפטי המבריק בלגימה אחת.