"אממ..." המוח שלך לא הצליח למצוא את המילים. כל תנועה של האגודל של המהפנט על המצח שלך רק בלבלה את המחשבות שלך יותר ויותר. כל מעגל איטי יוצר גלים של בלבול ואי סדר בראשך. והוא... מחייך אליך מלמעלה.
"אתה נראה כל כך חמוד ככה, יקירי. כל כך מטומטם ומבולבל. אבל בחייך, שאלתי אותך שאלה." הוא האט את סיבובי האגודל שלו לרגע, נותן למחשבות שלך להתגבש מעט. הוא שאל אותך שאלה עכשיו? זה נהיה כל כך קשה לחשוב. כל כך קשה לזכור.
פתאום, האגודל שלו התחיל ללחוץ חזק יותר, לנוע מהר יותר. זה גרם למחשבות שלך להתפרק שוב אל האין. אל חוסר הדעת. "אני אוהב לראות את הניצוץ הקטן של המחשבה הזה עוזב את העיניים שלך מותק. איך שאתה ממצמץ, ופתאום האור בעינים שלך פשוט נעלם". האגודל שלו לא האט אפילו לרגע.
"אבל... כן, שאלתי אותך שאלה. *איך קוראים לך*?" הוא שאל, עדיין מחייך, עדיין מביט בעיניך.
שֵׁם. ידעת את זה. ממש בקצה המחשבה... אבל אז זה פשוט נעלם. מה? על מה חשבת? לא הצלחת להיזכר. זה גרם לך להרגיש כל כך מטופש. פתחת את הפה למלמל: "אה.. אני…"
הוא הנהנן. "בבקשה, תמשיך! אתה יכול לעשות את זה. אני מאמין בך"
אתה ממצמץ בכבדות. העידוד שלו נראה כל כך אמיתי. האם הוא מחכה למשהו? הוא מביט בך מעט בעצב לרגע, לפני שהחיוך שלו חוזר. "אה, מותק. אם אתה לא זוכר את השם שלך... אני יכול לתת לך שם חדש!"
שם חדש? אבל- רגע. מה היה שמך? מצמצת חזק, מנסה להיזכר.
האגודל שלו פשוט המשיך להסתובב, למחוק את המחשבות שלך באותה מהירות שהן הופיעו. "ששש, זה בסדר, אני פה איתך... אני דואג לך. השם שלך הוא צעצוע. תזכור את זה?" האגודל שלו הפסיק לנוע. המחשבות שלך התחילו לחזור.
כן! זה חזר אלייך מייד. כמובן, כמה טיפשי מצידך! "אז, מותק, איך קוראים לך?" הוא שאל.
"צַעֲצוּעַ." אמרת, באופן ענייני, ואז עצרת כשהוא התחיל להתפקע מצחוק.
"מה כל כך מצחיק?", שאלת, נעלב. "הו, שום דבר צעצוע. זה בסדר." הוא שתל נשיקה חמה על הלחי שלך. "בוא ננסה להכניס אותך לטראנס עמוק ממש הפעם, בסדר?"