"בוא הנה."
גיל מעולם לא שמע קול כזה לפני כן; הבריטון הרך הכיל בדיוק את הגובה והגוון הנכונים של פקודה טהורה ומרוכזת, בכדי לגרום למשהו עמוק בתוך המוח האחורי שלו להינעל עליה, לתת תשומת לב ולהשתוקק לציית. הוא לא יכל לדמיין מישהו מסרב לקול כזה, לא משנה מה הקול דרש - זה עורר איזה כבוד מושרש עמוק לסמכות, שחזר כל הדרך לילדות, אולי אפילו לילדות של אמא ושל סבתא שלו. ללא היסוס של רגע, הוא הסתובב לאחור ודיבר בענווה אל הזר בעל השיער השחור הקצר, וכשהזר טפח על ירכו והוסיף, "שב", הוא מצא את עצמו מתיישב בחיקו בלי באמת לדעת למה.
האיש ציחקק בהתנשאות, ומלמל "זה עבד טוב", וקולו שקע במוחו של גיל, ומצא באר של סיפוק כה עמוק וראשוני עד שעיניו התגלגלו לאחור בראשו. הזין שלו עומד, הוא הבין ברפיון, הגירוי של ציות לקול הדומיננטי והקמאי הזה, גרם לו להתרגש כל כך, שהוא כבר התחיל לדלוף לתוך התחתונים שלו. גיל לא הבין למה. זה הרגיש כאילו ייקח לו לפחות שנה של טיפול פסיכולוגי כדי לפרק את היחס המדויק לדמויות סמכות גבריות שהפכו אותו לרגיש כל כך לסוג הזה של התנשאות סתמית ושוביניזם פטרוני, אבל זה לא הרגיש כמו משהו שהוא רצה להילחם בו. הוא יכל לחשוב רק על דרכים לזכות בעוד שבחים מהאיש הזה, והגרעין הבסיסי של מוחו נדלק בהנאה כשהוא הניח את ידו על ברכיו החשופות.
"בוא נראה אם גם החור הזה טוב, הממ?" הוא שאל את גיל, וראשו של גיל התחיל מתנדנד מעלה ומטה בהנהון נלהב ומעורר רחמים, בעודו מפריד בעדינות את ירכיו ומתכופף, כדי לאפשר לאצבעותיו של הזר להשתפשף לאורך החלק הפנימי של רגליו בפיתוי איטי ומדויק. הצלילים החמים והמרגיעים שלו גרמו ללב שלו לפעום ולרוץ. לזנק לשמיים בכל פעימת לב, מאין תרכיז של כל חלום בהקיץ חושני שהוא חווה אי פעם שהפכו יחד לאיזו תמצית בלתי אפשרית של דומיננטיות ושליטה, ועיניו הפכו לקטנות ולא ממוקדות, עוד לפני שהזר מצא את הישבן המתפתל והנזקק שלו. הוא כיבד את גיל בחיוך יודע. הוא הבין בדיוק איך להפוך אותו לחלש, ובדיוק איך לגרום לחולשה להישמע כמו הדבר שגיל חיכה כל חייו לאמץ.
הוא דחף מטה את שולי המכנס הקצר של גיל, ואם היו לגיל הסתייגויות כלשהן מלהציג את התחתונים שלו בפומבי, הן גורשו מיד ולתמיד על ידי הצלילים העמוקים של שבחים טהורים וחסרי זיוף. "הו, זה ממש חור טוב מאוד לאדון החדש שלך, לא?" הוא נהם, השאלה כבר מכילה תשובה משלה, וגיל יכול היה להרגיש ריר דולף משפתיו במורד סנטרו החיוור, כשהוא שוב הגיב בהנהון ריק וחסר מחשבה. הוא הבין ברמה מסוימת שהוא מהופנט, שהמיומנות והכישרון של האיש במניפולציה הגיעו אליו כל כך מהר וללא מאמץ, שאפילו הפקודה הראשונה שלו משכה ברצועה במוחו של גיל, והביאה אותו לכניעה. אבל, גיל גילה עמוק בתוך מוחו את הזונה השקטה וחסרת ההגנה, שהוא נהפך להיות בקלות רבה כל כך, ושהוא פשוט שלא רצה להילחם בזה. הוא רצה, השתוקק, התחנן בייאוש פרוע לציית... והמגע של הזר הרגיש כל כך טוב, עד שהכניעה שלו זכתה לתגמול מיידי.
גיל לא ידע כמה זמן הוא בילה על ברכיו, רועד ומייבב ומאפשר לאיש הזרו להפשיט את מוחו וליבו ולמלא אותם בשקיקה ובהתלהבות שיש רק לגורים הלומדים לציית... אבל כשהם קמו לבסוף והוא הוביל את גיל חזרה לביתו, הוא לא היה צריך לגרור אותו אחריו בכוח. הוא פשוט הכניס את אצבעו לפה של גיל, והטעם של החור הרעב של עצמו נתן לגיל את כל הסיבות להיכנע, והוא הלך בעקבותיו מתוך רצון צרוף וחסר מחשבה להמשיך לשקוע עמוק יותר לתוך הטראנס, וללמוד עד כמה כניעה היתה חלק מהטבע שלו.