"ברוך החוזר, מתוק," אמר האיש כשהוא פותח את הדלת, ובני מצא עצמו עסוק כל כך במילים מבשרות הרעה, שהוא אפילו לא שם לב שרגליו נושאות אותו עמוק יותר לתוך הבית הלא מוכר, ומסביב לפינות שהוא לא צריך היה לזהות, עד שהוא מוצא עצמו כורע ברך מול מסך, שכבר החל מנגן את הספירלה הכובשת ביותר שהוא יכול היה לדמיין. האיש ההוא אמר 'חוזר', וזה מרמז על ביקורים קודמים, ובכל זאת בני יכל להישבע שזו הייתה החלטה מקרית לחלוטין - וממש בלתי מוסברת - מצידו לעצור פה בדרכו הביתה. הוא מעולם לא פגש את האדם הזה. הוא מעולם לא ראה את הספירלה הזו. הוא לא... הוא לא שטוף מוח, בני יודע זאת בצורה ברורה ומוחלטת, שהוא לא חשב אפילו להטיל ספק בכוח הרצון של עצמו. אבל אז, איך כל זה יכול לקרות?
הוא שקע כל כך בפענוח הפאזל במוחו, שכאשר שהגבר נכנס לא הרחק מאחוריו והניח זוג אוזניות אלחוטיות מסביב לאוזניו, בני פשוט איפשר לקול המרגיע שבקע מהן לחמוק לתוך החלק האחורי של מוחו, אפילו בלי להקשיב לו באמת. הוא רכן קדימה בהתלהבות מהופנטת, עיניו פקוחות ובוהות, כשהספירלה גוררת אותו פנימה במיקוד בלתי פוסק. אבל, בתוך מוחו, האינטלקט המצטמצם יותר ויותר שלו ממשיך לעבוד על השאלה הבודדת שמגרדת בראשו. איך הזר הזה, הזר המוחלט הזה שהוא מעולם לא פגש, עם בית שהוא לא חוזר אליו בכל יום ויום, מכיר את בני ויודע שהוא כל כך רגיש להיפנוזה?
כי הוא בהחלט היה רגיש להיפנוזה. הוא חלש ופגיע וקל לשלוט בו, והידיעה הזו יושבת בנוחות בתוך ראשו, ממש לצד האמונה שרצונו הוא שלו בלבד, ואף אחד לא שטף את המוח שלו לצייתנות מוחלטת ונסתרת, ובני מעולם לא זיהה את הסתירה בין השניים עד עכשיו, כשהיא הפכה כל כך מביכה וברורה. כשהכתפיים שלו צונחות וראשו נשמט קדימה, והלסת משתחררת כשהמאמץ לסגור את הפה הופך להיות יותר מדי עבור מוחו המתפרק. הוא מקדיש לזה כל כך הרבה מהכוח הקוגניטיבי ההולך ופוחת שלו, שכאשר הגבר מכניס לפה של בני משהו רך ומתוק, הוא לועס ובולע את זה מבלי להקדיש אפילו מחשבה אחת לעניין. כאילו זה מעולם לא קרה, לפחות מבחינת מוחו המודע של בני.
מה שאומר ששלושים דקות מאוחר יותר, כשהוא כבר מזיל ריר על החזה החשוף שלו, והעקצוצים הראשונים של עונג מסומם מתחילים לעורר במוחו, בני מניח את השאלה הקשה הזו בצד, לטובת הריק האיטי של מחשבותיו, והגירוי האיטי שהוא מרגיש בין רגליו שפשוט ממלא את הכל. תוצר של חולשתו וגמישות דמיונו, המונחה בקלות רבה מדי. הוא בוהה בספירלה בעיניים פעורות ובאישונים מורחבים, האינטליגנציה שלו תקועה על ניוטרל ופשוט מתקתקת בקושי. הקול באוזניות שוקע עמוק, ומעוות את ליבת הזהות של בני, בעוד הכימיקלים שקיבל במינון נדיב פותחים את מוחו אפילו עוד יותר. מוחו פתוח לשטיפת מוח שהוא יודע שמעולם לא חווה בעבר. בני לא יודע אפילו איפה הוא, הוא לא יודע איך האיש הזה מכיר אותו, וכמו וירוס שאוכל את כוח העיבוד של מחשב מתוחכם, השאלה המטרידה הזו מתעקשת מדי פעם להעסיק עדיין את החלק הזעיר של התודעה שלו שמסוגל לחשוב באיזו שהיא צורה.
עד שאפילו זה עובר, ולא נותר דבר מלבד מערבולת מתפתלת של תאווה וצייתנות אל מול הספירלה. עפעפיו של בני נסגרים בחבטה, גופו צונח קדימה אל הרצפה שמול המסך, עד שהתמונה בה הוא ממוקד קיימת רק בדמיונו, והוא שוקע בצייתנות מוחלטת, מבלי להשאיר מאחור שום סימן או אדווה על פני השטח של פניו. זה בדיוק השלב שבו הבעלים של בני נכנס לחדר, ומתגמל אותו על הכניעה המושלמת שלו, על ידי הטבעת הזין שלו לתוך הפה הרטוב והרעב של בני, העבד הלא מודע.