תמיד עניין את דניאל לגלות בדיוק מה אתה יכול ומה אתה לא יכול לאמן עבד חדש להיות. כל מוח הציג את האתגרים הקטנים שלו, ולמרות שהתנגדות הייתה תמיד משהו שאפשר להתגבר עליו, הוא גילה היבטים מושרשים של אישיות בכל עבד שהוא שבר ושיעבד, שאפילו הם לא יכלו לשלוט בצד הזה של אישיותם, ואשר בסופו של דבר היו המרכיבים האחרונים שנשארו מהאישיות המקורית, לפני שטיפת המוח המוחלטת שדניאל העביר אותם בהדרגה. כאשר שליטתו מחקה לגמרי את רצונם החופשי, והשפעתו ההיפנוטית המיסה אותם לכדי כניעה מוחלטת וצייתנית. עבור צדוק, זה היה קושי להרפות את גרונו ולבלוע עד הסוף את הזין שלו או דילדו. עבור גלעד אלה היו הדמעות שעלו בעיניו כשהוא נמצא בשימוש של אדונו. ועבור לביא, העוזר החדש שלו, זו הייתה בעיה קטנה עם קולות לא רצויים, שחייבה קצת אילתורים בכל פעם שהוא כופף את לביא על השולחן והשתמש בתחת היפה והגמיש שלו.
לדניאל לא היה אכפת, כמובן. אם כבר, הוא מצא את זה קצת מקסים שלא משנה כמה לביא ניסה, הוא פשוט לא יכל לעצור את עצמו מלנהום ולגנוח באקסטזה חסרת אונים בזמן שדניאל מחליק שתי אצבעות פנימה לתוך החור המתפתל שלו, ואז גם אצבע שלישית. אבל דניאל לא רצה להתחיל להפנט את כל עובדי המשרד והלקוחות המבקרים, רק כדי שיתעלמו מקולות ההנאה הנואשים המגיעים ממשרדו בארבע אחר הצהריים, ולביא פשוט לא הצליח לשלוט בגניחותיו, ביללות והיבבות שלו... לפחות , לא בשלב זה בהכשרתו. דניאל עבר את זה עם שלוש עוזרים קודמים, והוא ידע שעד שלביא יעזוב את עבודתו כדי לעבור לגור איתו במשרה מלאה, לביא כבר ישמח להפגין בפניו צדדים חדשים ונפלאים של כניעה. הם פשוט עוד לא הגיעו לנקודה הזו בשטיפת המוח שלו, עדיין.
אז הוא הרשה ללביא להמשיך ללבוש תחתונים לעבודה בכל יום, ובכל אחר צהריים כשהוא קרא לו למשרדו, רק כדי להזכיר לו להתכונן לפגישה שלו עם מר "תישן בשבילי", והטריגר פשוט שלח את לביא לתוך שכחה סגורת עיניים, דניאל ציווה עליו לקלף את התחתונים שלו, החלקלקים מהזין המטפטף והנזקק שלו. בכנות, הוא החליט איפהשהוא לאורך הדרך להפוך את זה לחלק קבוע מהשגרה ההיפנוטית שלו מעתה ואילך; הוא תמיד הניח שהמודעות העדינה והמהבהבת שעלתה וירדה במוחם של עבדיו לכך שהם שוב שכחו את התחתונים שלהם בבית, גרמה להם להיות מודעים לשעבוד הבלתי נמנע שלהם. אבל, כשדניאל צפה בלביא מוותר על הבגד האינטימי ביותר שלו יום אחרי יום אחרי יום, רק כדי שהוא יוכל לדחוף אותו לתוך פיו כדי להשתיק את הצרחות העמומות שלו, נו, זה הותיר את דניאל משוכנע ביעילותו של המהלך הזה ככלי התניה. זה שכנע את לביא שהוא פשוט הזונה הנזקקת שלו, וזה הפך אותו להרבה יותר קל לשליטה.
בגבולות מסוימים, כמובן. דניאל יכול עדיין לשמוע את לביא מתאמץ כנגד הגבולות האלה עכשיו, למעשה, הוא משחרר גניחה אחר גניחה חנוקה למרות מאמציו הטובים ביותר לזכור את התכנות שלו ולהיות בשקט בעבור אדונו... אבל זה לא היה דבר רע. הכישלון רק הותיר את לביא הרבה יותר להוט לרצות, הרבה יותר נואש להשיג את התגמולים הנלווים לצייתנות. ודניאל ידע שהוא יוכל להשתמש בזה כדי לאמן אותו להיענות להתנהגויות המשמעותיות הרבה יותר שהוא ביקש להנחיל ללביא בהמשך. הוא כבר לא נאבק בדניאל, אפילו לא ניסה יותר לזכור את הפגישות שלהם, למשל. והוא נכנע בעליזות, בשמחה ממש, ישבנו המוצק נפתח בקלות משתוקקת לאצבעותיו הדוחפות של האדון. אבל כמו נגר טוב, שלא יהיה מרוצה עד שישייף כל קצה גס אחרון, דניאל ידע שהוא עדיין יכול לאמן אותו עוד יותר. הוא כבר לא יהיה ממש טוב כעוזר משרדי בנקודה ההיא, אבל דניאל ישמח למצוא לעצמו עוזר חדש, ולהתחיל את התהליך מהתחלה. ללביא כבר יהיו אז... שימושים אחרים.