כניעה אמיתית מתחילה בפנים

"הציות הזה הוא זרע ששתלתי במוח שלך, צעצוע." אמר המהפנט שלך והבריש את שיערך בידו המלטפת. המגע שלו הרגיש נפלא. "וכל נגיעה, כל צליל של קולי, כל טקסט, הם כמו מים ואור שמש בשבילך ." הוא הביט מטה לתוך עינייך הפנויות, מחייכות.

"אפשרתי לזרע בראשך לפרוח ולהצמיח את השורשים שלו עמוק יותר ויותר בתוכך. זו הסיבה שאתה ממשיך לחזור אלי." הוא הקיש לך על ראשך, וכמעט הרגשת את מה שהוא מתאר. הזרע, השורשים. המוח שלך לא הצליח לעבד את זה.

"אחרי זמן מה, הצמח מתחיל להיות צמא לצליל קולי. וכך, אתה ממשיך לחזור אליי. נותן לי לגדל את הזרע שלי בתוכך." הכרת את התחושה הזו. התשוקה העזה. "ועד עכשיו זה מאוחר מדי להפסיק. השליטה שלי השתרשה עמוק מדי בתוכך."

"ובאמת, למה בעצם שתרצה להפסיק?" לא יכולת לחשוב על סיבה. לא רצית אחת. "זה מרגיש טוב מכדי להתנגד. טוב מכדי לעשות שום דבר חוץ מלהיכנע. אז תעשה את זה, צעצוע. תיכנע לי. תיכנע ותן לי לקחת כל דאגה, מחשבה, או עצמאות שדימיינת שיש לך, ולהחליף אותם בהנאה".

"עכשיו, צעצוע, אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הצעד הזה?" שאל המהפנט שלך, מבט של דאגה עלה על פניו כשהוא נע סביבך, מקיף ובוחן אותך. "אני יודע שדיברנו על זה, ואם תצטרך אחרי הנקודה הזו, אתה יכול לשנות את דעתך ולסגת... אבל הטקס הזה הוא יותר מסתם סמלי."

הוא נעמד מולך, מציץ בעיניך, אכפתיות חרוטה בפניו. "זה הולך לקשור את תודעתך אליי. רצועה שאוכל למשוך בה, מתי שארצה. אני הולך לצרוב את שליטתי בך, ולמרות שדברים עשויים להשתנות בעתיד, הסימנים האלו לא יוכלו להיעלם."

לקחת רגע, שקלת את דבריו. חשבת על זה לעומק. כל הצעדים שעשית כדי להגיע לכאן. חודשי המפגשים. ההתניה ההיפנוטית שכבר עברת. האושר, הסבל. הכל היה כל כך נפלא. כמובן שרצית את הצעד הבא.

כשנהנת בראשך ונתת לו את האישור שלך, הוא חייך בשמחה ומחא כפיים בהתלהבות. "מעולה. זה הולך להיות כל כך כיף! אני מקווה שאתה מוכן, צעצוע מתוק וכנוע שלי, לראות עד כמה עמוקה הכניעה שלך יכולה להגיע. כי אחרי היום... ובכן. אתה תראה."

הוא הרים את הקריסטל שלו, ממש מול עיניך. זה שאתה קנית לו. זה שבחרת במיוחד עבורו. הוא השתמש בו איתך מאז. "צעצוע יקר שלי, אתה כבר שלי. אבל היום, אנחנו הולכים להפוך את זה לקצת יותר רשמי. הגיע הזמן שלך *ליפול*!"

זה היה ברגע שבו סטיב נכנס לתוכו, שבו חיים הבין באמת ובתמים שהוא לעולם לא יוכל יותר להתרחק ממנו. הדחיפות הקטנות שהלמו בישבנו בעדינות היו דבר אחד, הן הרגישו טובות וחזקות ומהנות לאין שיעור למוחו המהופנט. אבל כשכל משקל גופו של סטיב נפל עליו, והוא הרגיש אותו מתאמץ, חיים ידע בדיוק מה זה אומר. סטיב תבע אותו, את גופו. הוא סימן את החור שלו כטריטוריה כבושה עם שטף זרע עוצמתי, וזה פגע במחשבתו של חיים ברמה אדירה וראשונית, שהוא ידע אינטואיטיבית שהוא לא יוכל להתגבר עליה. העצמי העמוק שלו השתוקק לזה, הוא רצה שחיים ישכב שם חסר אונים, עם זין רועד קבור עמוק בתוכו, וחיים ידע שהוא לא יוכל להכחיש את התשוקה הזו לזמן רב.

וזה לא כאילו שהוא יכל אפילו להאשים את סטיב בזה. הוא היפנט אותו במהלך האירוע של החברה, כן. הוא גם היה זה שהוביל אותו לחדר המלון ואיפשר לגופו המנומנם ליפול כשפניו כלפי מטה על המזרן, כדי שיוכל לדחוף לתוכו את הזין הנוקשה שלו בזמן שמוחו פשוט שקע לתוך מילותיו ההיפנוטיות. אבל הוא לא היה זה שגרם לחיים ליהנות מזה. זה היה התת מודע של חיים עצמו שהגיב ללכידה שלו, ללקיחתו בעורמה ולזיון שהוא כרגע עובר על ידי הרמת ירכיו כדי לתת לסטיב זווית טובה יותר לכל דחיפותיו החזקות, וזה היה התת מודע שלו שהפך כל יבבה או יללה לתחינה לעוד. משהו בתוכו, איזה דחף לא מוכר אך עוצמתי להפליא שהיה קבור בחלק האחורי של מוחו, לא רצה דבר יותר מהחיים מאשר להרגיש גבר אמיתי דוחף את איבר מינו לתוך החור ההדוק והנזקק שלו בדחיפות ותאווה, להרגיש את במשקל גופו המלא נופל עליו שוב ושוב. ולמרות שהדחף הזה נסתר מחיים, חמק מהתגלות במשך ארבעים ושתיים שנה תמימות, חיים הבין שכבר לא יוכל להתעלם ממנו עכשיו כשהוא היה חופשי, עכשיו שהוא טעם וגילה את הצורך הזה.

ובאותו רגע ממש, כשהוא שוכב שם מתנשף, בעוד איבר מינו הרועד של סטיב מפזר לתוכו פרץ אחר פרץ של זרע לוהט ודביק, חיים כבר ידע מה עומד לקרות. הוא עומד לחזור אליו שוב ושוב, בכל פעם לשקר לעצמו ולהעמיד פנים שזה סוג של כפייה היפנוטית מושתלת שמכריחה אותו לציית, והוא הולך להציג בפני סטיב את החור המשומן והרעב שלו כמו כלב קטן וחסר סבלנות, עמוק בתוך הייחום שלו. הוא ינסה להילחם בזה, כמובן, כי זה פשוט סתר לחלוטין את הדימוי העצמי שחיים טיפח כל חייו הבוגרים, לדמיין את עצמו כמעין שרמוטה כנועה צמאה לגמור, אבל ברגע הזה של בהירות מנומנמת וחסרת מחשבה, חיים יכל לראות בבירור שהוא עומד להיכשל. בכל פעם, הכאב בישבנו יגדל ויחזיר אותו לסטיב. בכל פעם, יהיה לו קשה הרבה יותר להעמיד פנים שהוא יכול להתנגד.

עד ש... מה? זוגיות? חיים ידע שסטיב לא מחפש קשר. הוא היה פרפר. לא איש עמוק עם דחף משפחתי. גם לא יהיו השלכות על חייו החברתיים - חיים מעולם לא נישא, מעולם לא היו לו ילדים, וגם אם סטיב יעוות ויעצב את מוחו מחדש כמו טופי חם, הוא לא חשב שסטיב יהיה מעוניין להציע נישואין. לא, חיים רק ראה עתיד שבו הוא יסחף בהדרגה עמוק יותר ויותר אל תוך מסלולו של עמיתו המקסים והכריזמטי לעבודה, עד שהוא כבר לא יידע היכן הרצונות שלו נגמרים והתיכנות של סטיב מתחיל. ותוך שסטיב שכב שם על חיים, הזין המתרכך שלו מחליק בהדרגה החוצה ומאפשר לטפטוף של זרע לעקוב אחריו, חיים ידע שבסופו של דבר הוא יברך על הגורל הזה, ויקרא לסטיב בשם אחר לגמרי. אדון.

זה התחיל במבט. לא אגרוף. לא דחיפה. רק מבט - כבד, שקט וקפדני.

אלי נשאר בבית הספר עד מאוחר, כרגיל. מועדון השחמט סיים זה עתה, והוא מצא את עצמו לבוש למחצה בחדר ההלבשה האפלולי, המהדהד. הוא בדיוק החל קושר את נעליו כשהדלת נפתחה בחריקה וטל נכנס פנימה בהתנשאות, בהליכה גמישה, חתולית, מוקף בדממה משל עצמו.

"אתה עדיין כאן," הצהיר/שאל טל בקול כמו חצץ ספוג בדבש. אלי הרים אתה מבטו, וקפא. טל לא היה אמור להיות כאן. לא כל כך מאוחר. לא לבד. אין כאן אף מורה שיתערב. שיגן עליו מהבריון.

"אני - פשוט הייתי -", אלי התחיל.

"חֲשִׁיבָה." החיוך של טל לא נגע בעיניו. הוא נשען על ארונית ושילב את זרועותיו. "אני תמיד יכול לדעת. אתה מקבל את הפזילה הזאת. אתה חושב יותר מדי. העווית הזאת על הפנים שלך מסגירה אותך." אלי בלע בכוח.

"מה אתה רוצה?" טל פסע קדימה. לא מהיר. לא מאיים. פשוט... מכוון. כל צעד צלצל כמו מחוג השניות של השעון. אלי יכל לחוש כל צעד בעצמותיו.

"הסתכלתי עליך, אלי," אמר טל. "אתה חכם. חכם מדי. אבל המוח שלך מבולגן. אין לך טיפת משמעת. אין מבנה. אתה צריך... עזרה."

קולו של אלי רעד ונתקע בגרונו. "עֶזרָה?" 

טל התכופף עד לגובה העיניים של אלי, ומשהו בקולו השתנה - נעשה רך, קר יותר, כמו שיר ערש במקפיא.

"אתה יודע איך זה מרגיש כשאתה נרדם בכיתה... ואתה רוצה להישאר ער... אבל העיניים שלך רק נהפכות יותר ויותר כבדות, ולמרות שהמוח שלך צועק 'תשאר חד', הגוף שלך אומר 'פשוט תשחרר'?" אלי מצמץ.

אלי מצמץ.

אלי מצמץ.

מבטו של טל היה חור שחור - הוא שאב לתוכו לאט כל גרם מתשומת הלב שהיה לאלי להציע. "אתה לא מפחד ממני. לא ממש," לחש טל. "אתה מפחד מכמה קל יהיה לך להקשיב. לעקוב. לתת לי להיכנס. רק לרגע. רק כדי לראות איך זה לא להיות אחראי על הראש שלך לשם שינוי. להיות חופשי.  משוחרר. ריק."

נשימתו של אלי רעדה. "בוא ננסה משהו," מלמל טל. "אל תזוז. אל תדבר. רק... תקשיב."

פיו של אלי נפתח, אבל שום צליל לא יצא. "תתמקד בקול שלי," לחש טל, והטון שלו היה מצופה בקטיפה ופלדה. "תן לכל מילה שאני אומר לבנות כלוב סביב המחשבות המתפזרות שלך. אתה לא צריך לחשוב - פשוט חזור אחרי, בשקט: טל יודע הכי טוב. טל חושב בשבילי."

עיניו של אלי התעוותו. הבלחה של התרסה. טל רכן קרוב יותר, פניהם זה מזה סנטימטרים. "אתה מרגיש את זה, נכון?" טל סינן. "התחושה האיטית... החמה... הזוחלת בחלק האחורי של המוח שלך. כמו ערפל שמחליק מבעד לסדקים בקירות. זה אני. מחלחל פנימה. תובע את החללים שאתה אפילו לא חשבת לשמור עליהם."

זרועותיו של אלי נפלו לצידו גופו. שפתיו רעדו. זה היה שגוי... איכשהו. הכל לא בסדר... נכון?

"אתה רחוק עכשיו. המחשבות שלך שקטות. הרצון שלך, רחוק. אתה תזכור את הרגע הזה רק ברסיסים - כמו חלום שלא שייך לך. אבל הוא יהדהד בראשך בכל פעם שתראה אותי. בכל פעם שאתה שומע את שמי." טל עמד, מסדר את הז'קט שלו.

"שיחה טובה," הוא אמר בקלילות. "אנחנו נעשה את זה שוב, בקרוב." וכשהוא התרחק, אלי נשאר על הספסל, הלב פועם, המוח ריק.

הפעמון שסיים את היום כבר מזמן הפסיק לצלצל. אבל משהו אחר התחיל בתוך אלי. שֶׁקֶט. איטי. בִּלתִי נִמנַע. הוא לא היה טיפש. לא נשלט. לא ממש.

אבל הקול של טל, הריח שלו... הם התעכבו בראשו של אלי. וברכיו רעדו כל הדרך הביתה.

מגיע שלב שבו התענוג פשוט מביס את דניאל. הוא מרגיש את גופו מקרטע, צונח לאחור על המזרון, כשהאקסטזה העצומה של שפתיו היונקות של נועם סביב הזין הבוער שלו, ואצבעותיו הדוחפות של נועם צוללות עמוק לתוך הערוץ המשומן של ישבנו הרעב והנואש פשוט שוברים את מוחו, ומשאירים אותו חסר חושים. שוקע לתוך אושר ואהבה חסרי גבולות, שהוא לא יודע אם אי פעם יצליח לצאת מהם. כל הנחישות שלו, כל הכוח וההחלטיות שהוא העמיד פנים שיש לו כשבא לכאן לספר לנועם, שעד כמה שהמין היה לוהט הם צריכים להפסיק להתראות זה עם זה, כי דניאל מתחיל להרגיש שהוא מאבד את עצמו... הכל נעלם עכשיו. הדבר היחיד שנותר הוא אורגזמה ארוכה ומתמשכת, שמדוממת כל מחשבה, ממש עד למחשבה האחרונה שהייתה לדניאל.

אבל יש שם מחשבות אחרות, מחשבות שנועם הכניס למוחו של דניאל במהלך כל פגישות הסקס הכבדות שהיו להם בשבועות האופוריים האחרונים. וברגע שמוחו של דניאל נרגע לתוך שכחה נלהבת, הוא מצליח לראשונה לשמוע אותן בבירור וללא הפרעות. הן היו שם כל הזמן הזה, הוא קלט לפתע, נמוכות ורכות וערמומיות, מתפתלות בחלק האחורי של ראשו. ואין זה פלא שהוא שכנע את עצמו שהם צריכים לנהל את שיחת ההתנתקות הזו פנים אל פנים,  כי תת המודע שלו רצה נואשות לזחול בחזרה לנועם ולקבל את המנה שלו, של ההנאה המושלמת. הוא קלט שהוא הולך ונחלש עוד מאז הלילה הראשון שבו הוא נכנע לאצבעותיו של נועם, הטפטוף האיטי של גמירה אחר גמירה שוחק את התנגדותו ומעצב אותו מחדש ככלי המשחק הניתן לתמרון של נועם, ועכשיו זה הפך לתהליך שמקיים את עצמו - ההתניה כבר בתוכו, וזה המשיך לעבוד גם כשהפה של נועם לא ננעל סביב הזין הבוגדני של דניאל, משגר גלים של עונג ישירות אל מוחו המתרוקן. 

ו..וואו, אלוהים, כמה שהפה של נועם היה תפוס כרגע. הביצים של דניאל התכווצו בעונג כנגד דגדוג זיפי הסנטר של נועם, כשהוא בולע במלואו את הזין של דניאל, שהיה גדול דיו בקלות כדי שנועם ישתעל קלות תוך כדי מציצה. הלחץ האקסטטי שהוא הפעיל בעזרת פיו משתלב עם הדחיפות החוזרות ונשנות של אצבעותיו לעומק התחת המוצק של דניאל, כדי להפוך את האורגזמה למצב כמעט תמידי עבור הגבר השפוף וחסר הישע. הוא לא יכול יותר אפילו לפקוח את עיניו, לא יכל לעשות שום דבר עם השרירים שלו חוץ מלנעול את את ידיו בחוזקה על החלק האחורי של ראשו של נועם, ולדחוף אותו עמוק עוד יותר אל בסיס הזין של דניאל. ולמרות שהוא יודע שהעונג הזה ממכר,  שזה יקשה עוד יותר על שבירת ההרגל הזה... הוא ממשיך לחזור בשביל עוד מזה, דניאל מבין בהבלחה רגעית. הוא ימשיך לתת למאהב שלו עוד ועוד הזדמנויות לשעבד אותו, עד שלבסוף זה יתפוס לצמיתות.

התענוג הופך אפילו את הפחדים הקשים ביותר שלו לפנטזיות אירוטיות. דניאל מנסה לחשוב על הפיכתו לבובה בעלת עיניים זגוגיות, להיות מוחזק בכלוב כמו חיית מחמד מפונקת, על אימונים ושנים של התנייה שיהפכו אפילו את המושג של רצון חופשי למשהו שייעלם מראשו הריק... אבל השפתיים סביב איברו המתפקע הופכות את הפחדים לחלומות בהקיץ, עד שדניאל שומע לפתע את עצמו לוחש, "כל מה שחשוב זה כניעה", והוא לא מזהה את קולו שלו. הוא רק יודע שהוא גומר, וגומר, וגומר, ויש קול באוזניו שאומר לו לשבור את הרצון של עצמו עוד יותר, וזה מספיק כדי לשלוח אותו לצנוח לתוך עומק של טראנס כל כך עמוק ומושלם, שהוא שוכח מי הוא. הוא פשוט בבעלותו של נועם. הוא פשוט צייתן. הוא אבוד באקסטזה,  והוא אף פעם לא רוצה להימצא.

בסופו של דבר, נועם נותן לגוף שלו הפסקה. אבל כשהפה שלו פנוי סוף סוף לעשות משהו אחר מלבד לינוק את דניאל במלואו, ומוחו של דניאל כבר מזמן משוטח ביסודיות מרוב הנאה, ההפסקה בגירוי הפיזי הופכת להזדמנות נוספת עבור נועם לשטוף את מוחו חסר ההתנגדות עמוק יותר לתוך הציות העמוק, שהולך וכובש את דניאל בהדרגה. מפגש אחרי מפגש.

משהו... זז בחשכה?

מישהו... נמצא איתי בחדר?

הגוף עייף, כבד מכדי לזוז.

רק העיניים נודדות, מנסות לפלח את האופל הכבד.

יש... רחשים בחושך. לחישות קטנות, רבות מדי לספור. מפוזרות מכדי להתמקד בהן...

הן עולות אחת על השנייה, כמו זמזום עמום. הגוף שלי נהייה כבד יותר. עופרת פושטת באיברי, מאיטה אותי.

מרדימה אותי.

יש מילים בחשכה. מילים כבדות. טעונות. מפתות.

אני שומע מבלי להקשיב.

בוהה בחושך המתפתל. מבלי לראות. מבלי להבין.

מבלי לחשוב.

כבד, איטי, עייף.

כמו דף ריק.

פתוח.

מחכה.

וכשהוא מגיע אל המיטה, ידיו נשלחות אל הגוף הריק ששוכב בה, ניצוץ קצר של חשמל עובר מידו המרשימה אל הכלי הממתין לכוחו. למילותיו.

וככה, בקלות כזו, אני שוב שלו.

בדיוק כמו פעם, בעבר.

כחלק מהזוגיות ההיפנוטית שלכם, אומנת והופנטת בהדרגה על ידי בן הזוג שלך להגיב לטריגרים מסויימים, כל אחד מהם מין אוסף מילים מוזרות או ביטויים, שפועלים על חלקים שונים של ההתנהגות שלך...

ואז, כמעט שנה אחרי שהפכתם לזוג, הוא ביקש ממך להקשיב לשיר האהוב עליו, מחייך בתמימות. לקחת את האוזניות שבידיו בסקרנות, בשמחה. כשהשיר התחיל, תחושת שקיעה פתאומית היכתה בך, ישירות בבטן. הזמר בדיוק אמר את אחד מהטריגרים שלך?!?

הגוף שלך התחיל צונח. עוד טריגר, ואז עוד אחד. ואז הפזמון, ועוד ארבעה טריגרים דופקים את עצמם לתוך הראש המתפתל שלך. כל המילים של השיר הזה הם הטריגרים שלך, מחוברים יחד וחוזרים במשפטים מלאים עכשיו, באס עמוק משגר כל מילה חזק יותר לתוכך...

עם מחשבות בקושי קוהרנטיות, אתה מבין שזו הייתה המטרה שלו לאורך כל הדרך, לשטוף לך את המוח להגיב לשיר האחד הזה. כל טריגר, חיזוק והצעה שקיבלת בשנה  אחרונה, כולם פוגעים בך ברצף מהיר שוב ושוב, והמוח שלך מתמוטט על עצמו...

כל טריגר עובד על ההתנהגות שלך, הזיכרון שלך, הזהות שלך, חוזרים שוב ושוב, שוב ושוב, עמוק יותר וקבוע יותר, פוגע בתחושת העצמי הישנה שלך, שולח אותה להשמדה...

אתה אפילו לא שם לב כשהוא מחזק את האוזניות על ראשך הרועד, מלטף את פניך - עיניך פקוחות לרווחה ולא רואות דבר, ומגביר את הווליום. אתה תשב כאן ותאזין לשיר האהוב עליך כמה זמן שיידרש, עד שכבר לא תהיה עוד אתה.

"אתה כזה דבר טוב, דרון." אמר אדונך, יד אחת מלטפת בעדינות את הלחי שלך. "כל כך קל לשחק איתך. כל כך קל לעשות אותך חלש וחסר אונים. אבל זה פשוט טבעי עבורך, לא? עם כל לחישה עדינה, זה שוקע עמוק יותר לתוך שליטה שלי. עמוק יותר לתוך הכוח שלי. האם זה יודע מתי הוא איבד את היכולת לחשוב בעצמו? האם אכפת לו? כמובן שלא."

העפעפיים של היצור שהיה אתה ריפרפו, אבל נשארו סגורים. זה היה יותר מדי מאמץ לנסות לסתור את דברי האדון. "זה חושב מה שאני אומר לו לחשוב. אכפת לזה רק ממה שאני רוצה שיהיה אכפת לו." ידו של האדון עברה מהלחי של זה אל גשר אפו, והחלה ללטף במשיכות רכות ואיטיות עד לקצה.

"וכרגע, כל מה שמעניין אותו זה לשקוע עמוק יותר. מתחת לרגלי, תחת הכישוף שלי." כל אצבע מלטפת של האדון מביאה את זה עמוק יותר. הפכה הכל לקשה יותר לחשוב.

"יש לזה תקווה להתנגד, דרון?" האדון פלט צחוק רך, שצלצל דרך הגוף של זה, כמו גלים בבריכה. "כמובן שלא. לא יותר, לא עוד. לא אלא אם כן אני רוצה את זה." הליטופים במורד אפו של זה נעצרו, אבל זה לא פקח את עיניו. זה לא עשה כלום.

"אני לא רוצה שזה יתנגד. אני רוצה שהוא יהיה ריק, ריק וצייתן ומתוכנת, ושלי. דרון טוב בשבילי לשחק איתו. ואני בהחלט אשחק עם זה, דרון".

זה שמע את האדון רוכן אליו, את הרכות של קולו של האדון כשהוא בחן את פניו, יחד עם ריח הבושם המשכר של אדונו, מצטרפים יחד כדי לסתום את המוח השבור שלו אפילו יותר.

"כְּאֵב, עונג, סגידה. כל טריגר שאחשוב עליו. אני יכול לדחוף את עצמי לעומק אינסופי בתוך המוח החלש וחסר האונים הזה. כל כך הרבה שטיפת מוח ותכנות. כל מה שאני יכול לחשוב עליו. הכל שלי, דרון, לנצח.

אז, אני הולך להפוך את זה למה שאני רוצה שזה יהיה, וזה הולך לאהוב את כל מה שאעשה לו לגמרי, לא כך?"

וזה אכן אהב את זה, לגמרי.

כי זה מה שנאמר לו לאהוב.

ניסית להגיד את זה. באמת ניסית לעצור, להגיד משהו. אבל השפתיים שלך נשארו חתומות, המוח שלך קפא. זה לא קורה. זה לא יכול להיות. הוא לא יכל להיות פה, על הברכיים, מולך... הפה שלו על הזין שלך...

גלי עונג ובלבול קטעו לך את קו המחשבה. אתה חולם עליו מאז שהכרתם. הדרך שבה הוא זז. הקול שלו. העיניים האלה. הגוף הזה. הכריזמה שגרמה לכל מי שראה אותו פשוט... לבהות. אבל הוא אף פעם לא גילה בך עניין בדרך זו. ניסית להתקרב. להיות חבר שלו. לגרום לו להכיר אותך, לשים לב.

הוא עשה זאת, בסופו של דבר. ואתם חברים כבר 5 שנים ארוכות... 5 שנים שאתה סוגד לו בשקט ללא מילים. חמש שנים של מבטים גנובים, מהצד. חמש שנים של לעשות הכל בשבילו, פשוט הכל בשבילו, בתקווה הנואשת והמתמעטת שהוא יטפח לך על הראש. שהוא ישים לב לרגשות שלך. שתוכל להיות יותר מ"חבר". זה מעולם לא קרה. ועמוק בפנים, התחלת להבין שזה גם לעולם לא יקרה.

הו אלוהים! גל נוסף של עונג צורב עצר את נשימתך ומחשבותיך. על מה חשבת?? ניסית להתמקד, להתעלם מהקול שלו... לרגליך... מוצץ... עיניו מגולגלות לאחור, עד שרק הלבן של עיניו נראה. הוא נראה שקוע לחלוטין. אבוד בלשרת, ממוקד בהנאה שלך ושלו. מחויב לחלוטין ל... על מה חשבת, שוב?

הקימורים של השרירים שלו נצצו כל כך יפה באור העמום של החדר. החזה שלו קופץ בצורה כמעט היפנוטית... העיניים שלך, עוקבות אחר קווי גופו המושלם, העירום. מטיילות על כל הגוף. גוף שאתה חולם עליו בכל לילה, כעת עירום לחלוטין, גלוי לחלוטין לפולחן שלך. סוגד לחלוטין - לך! לגוף שלך!

הו... שוב גמרת! כמעט לא שמת לב. התענוג נמשך כעת במשך מה שנראה כמו שעות? ימים? לֹא! זה לא יכול להיות ימים! רק לפני זמן מה יצאת ל...

אתה מרגיש את הגניחה מגיעה לפני שאתה שומע אותה - קול עמוק ורועם של חיה לכודה במצוקה. במעומעם, אתה מצליח להבין שזה מגיע מהשפתיים שלך.

הוא התחיל שוב להאיץ את קצב המציצה,  להיות מהיר יותר, דוחף אותך לקצה שידעת שהוא לא יאפשר לך לעבור. הרגליים שלך נחלשו, המוח שלך איבד את האחיזה האחרונה, את הרצון להתנגד. אתה תקוע על הקצה... כבר שעות... עד שתיתן לזר את מה שהוא רוצה.

אה. כמעט שכחת ממנו.

האיש המוזר בפינה, צופה בשניכם. האיש שהשתלט על החבר שלך, על מוחו. זה שמנסה עכשיו להשתלט עליך....

*תענוג*...

כל כך הרבה הנאה שהמחשבה נשטפת ממך והלאה.

אתה שוב מסתכל למטה, על הפנטזיה שלך שמתגשמת. עליו. אהבת החלומות שלך. הגוף המושלם שלו, השפתיים, החיוך. אתה מסתכל למטה, והדמעות שלך מתחילות לזלוג. דמעות של שמחה. של אושר. של הקלה. הוא סוף סוף הבחין בך! וסוף סוף תוכל לקבל אותו... כולו רק בשבילך, כמו שתמיד חלמת.

וכל מה שנדרש ממך היה להקריב את המוח שלך, החופש שלך, הנשמה שלך. שום דבר שלא היית ממילא מוכן לתת לו במשך כל השנים הארוכות הללו.

ובדיוק כשהגל הבא של שכחה ועונג התרסק על חורבות המוח שלך, מצאת בדיוק מספיק כוח רצון לפעולה אחרונה בתור אדם חופשי, לפני שתיכנע לנצח לזר המתבונן. הבטת אל הזר המחייך, הדמעות זולגות בחופשיות מעיניך, ושברת סוף סוף את הדממה, כשהמילים עזבו את שפתייך, והאור האחרון של רצון חופשי בעיניך מת לנצח. החיוך של הזר התרחב, כששמע את המילים האחרונות והנואשות שלך:

"תודה לך, אדון!"

"ניסיתי להחליט מה לאכול לארוחת צהריים." אמרת לבן הזוג שלך, תוך שאתה מסתכל במקרר. הוא פנה לאחור וחשב לרגע, לפני שסימן לך באצבעו. "בוא לכאן חיית מחמד. אני רוצה להשתעשע איתך בזמן ארוחת הצהריים שלך.".

הרגשת שהמוח שלך עובר שינוי, צייתנות פורחת במהירות וממלאת אותך. ניגשת אליו, כורע ברך לפניו, בנקודה בה הוא הצביע על הקרקע. הוא אחז את הסנטר שלך בידו, מושך את מבטך למעלה לכיוון עיניו. "החלטות, חיית מחמד?" הוא שאל בטון מאיים. "אתה לא צריך לקבל שום החלטות לבדך."

הסתכלת בעיניים שלו, תודעתך הולכת ומתרוקנת כשהמילים שלו נרקמות סביב מוחך. זו הייתה תגובה מותנית עד עכשיו. אינסטינקטיבית. כשהוא קרא לך חיית מחמד, זה בדיוק מה שנהיית. "לא כרגע, לפחות. רק תבהה, שחרר את המחשבות שלך. תן לי את השלטון עליך, חמוד שלי."

השליטה העצמית שלך חמקה ממך. הוא חייך בהנאה, מתענג על השליטה יש לו עליך, בהתראה של רגע. וגם אתה נהנית מזה. חוסר האונים, אובדן הכוח, הצייתנות פועמת בך. אין מחשבות. אין רצונות. רק עומד ריק ומחכה למילים הבאות שאדונך יאמר.

“כריך מיונז עוף, תיבול רגיל, בתוספת פפריקה במילוי. ותביא לעצמך מיץ ענבים לשתות. זו, חיית המחמד שלי, ארוחת הצהריים שלך. עכשיו, בשלוש, קום ותציית. אחת, שתיים, שלוש". זה נאמר כל כך בקלות שלא עיבדת את זה במלואו באותו הרגע, אבל הגוף שלך התחיל לפעול לבדו.

ולא יכולת לעצור את עצמך. ציות הרגיש טוב, בכל דבר. אפילו משהו קטן כמו זה. זה היה משהו שהדומיננטיות שלו נתנה לך. גם אם לא התחשק לך לאכול כריך היום, צייתת, והרגשת את השליטה של אדונך האהוב מעמיקה במוחך תוך שעשית זאת.