כניעה אמיתית מתחילה בפנים

טל חש אושר כמעט בלתי יתואר כשפתח את רוכסן מעיל הבד הכבד שלו, והניח לו ליפול לרצפה לידו, בזמן שהתמקם בכיסא הנוח כדי להמתין לבואו של האדון שלו, לבוש רק בבגד רשת דייגים, שרק הסתיר באופן תיאורטי את השרירים הכבדים והחזה המפותח שלו, עם הפטמות הזקורות, שעברו אינסוף צביטות מגרות. התענוג שלו נבע מהעונג של ציות לאדונו, טהור ובלתי מדולל, וזה גרם לו לזקפה כל כך חזקה, שהוא ידע שתהיה לו בקרוב נקודה רטובה במכנסיים להראות לאדון כשהוא סוף סוף יגיע... ועד כמה שהוא הרגיש מגורה עכשיו, הוא ידע זה היה רק ​​חלק קטן מהאקסטזה שצפויה לו כשיראה את אדונו בוהה בעדויות לגירוי החלקלק והסוחף שהוא יוצר במכנסיו.

מבחינה אינטלקטואלית, טל הבין שהוא מרגיש כך רק בגלל שטיפת מוח שהוא עובר כל שבוע עם האדון. הוא ידע על החודשים הארוכים של ההתניה שכרסמו בהדרגה את הדחף הטבעי שלו להסתיר את גופו, והחליפו אותו בדחף האקסהיביציוניסטי להחשף בפני זרים... אבל מבחינה רגשית, המחשבה על הכניעה לרצונותיו של האדון רק גרמה לכל גופו להימתח בתאווה, ולזין שלו לעמוד בדום מתוח אפילו יותר. האדון חיווט מחדש את מוחו, כך שימצא הנאה מינית בהיותו מתוכנת לציית, ובכל פעם שניסה להילחם בזה,  טל רק נכנע עמוק יותר. כי כדי להתנגד לזה, הוא היה צריך לחשוב על זה. והמחשבה על זה גרמה לו להתקשות ולהתנפח בציבור, ולגנוח בקול רם בתאווה חסרת עכבות. אלו היו באמת רק הפקודות של האדון שמנעו ממנו בשלב זה מלהתחיל לאונן ממש באמצע הלובי של המלון.

אפילו בלי לגעת בעצמו, הוא קיבל המון מבטים. כמה מהם היו מבטים של גועל וגינוי, אבל היו גם כמה נשים, ובעיקר גברים, שלא יכלו להפסיק להסתכל על גופו השרירי, המשומן והעצום של טל מתחת לרשת הדקה. התלבושת שלבש בקושי יכלה להיחשב חוקית בלי חולצה מתחתיה, ואם הוא היה ברחוב, טל היה מתחיל לדאוג מקנסות על חשיפה מגונה, שישתלבו פשוט נפלא עם כוויות הקור שהוא כנראה יקבל... אבל כאן, במלון, טל צפה באנשים שצעדו לדלפק הקבלה והצביעו בתנועות מהירות לכיוונו, רק כדי שהמנהל יסתכל אליו ברגע שהם עזבו ויחייך אליו חיוך ריק ורגוע. האדון אהב שהכל בחיו יהיה מסודר וצפוי. ואם הוא היה יכול לגרום לטל להשוויץ בגוף חדר-הכושר שלו בפני זרים, כל השאר היה משחק ילדים. צוות המלון היה כבר מזמן מודע למשחקו הקטן של האדון, והם למדו פשוט להתעלם מכל מה שהם לא היו אמורים לראות. 

זה הרגיש כמו שעות לפני שהאדון סוף סוף הגיע ללובי, ורגליו של טל כבר היו פרושות לרווחה, חושפות נקודה כהה ברורה ישירות מעל איברו הזקור, המכנס ההדוק חושף היטב את קווי המתאר של הכלי המרשים, המטפטף. הוא יכל להרגיש כל סנטימטר מהבד הרטוב והדק נצמד אל בשרו כשהאדון התקרב, והוא בקושי הצליח לגמגם, "שלום, לך, אדוני", לפני שהגיע למילים שהרגישו כל כך כבדות על שפתיו. "אני רוצה אותך!! בבקשה?" עוצמת הציפייה שלו הבהילה אותו באמת, בזמן שחיכה לתגובתו של אדונו. טל ידע שהוא באמת ובתמים שטוף מוח לחלוטין, הוא ידע שהוא חרמן באופן קיצוני, ונזקק נואשות לאישור מהאיש שערך את אישיותו מחדש ושם את עצמו בחלל הריק שנוצר במרכז מוחו של טל. אבל לא היה מנוס מלהרגיש את ההתרגשות הגואה בתוכו מהידיעה שהוא עומד לזכות בתגמול על הציות שלו, וזה החדיר טוב טוב לתודעתו את העומק והעוצמה האמיתיים של השיעבוד הגדל שלו. הצורך שלו באדון היה כמו זיון נפלא במוחו, שלעולם לא היה חייב להסתיים, וטל לא יכל שלא לאהוב את זה, עכשיו שהאדון השתלט עליו לחלוטין.

האדון פשוט חייך. הוא הושיט את ידו ומישש את גופו המשומן של טל ברכושנות סתמית ואמר, "תמיד, מותק" וטל לא יכל להסוות את האושר האורגזמי שלו על היותו בבעלות האדון, מעכשיו ועד הנצח.

לקוסטה הייתה תחושה עמומה ומענגת של החטא שהוא שוקע לתוכו כרגע, אבל שום דבר מזה לא נראה ממש אמיתי; זה הרגיש כמעט כאילו הוא נסחף לתוך חלום בהקיץ, או אולי לתוך אחת הפנטזיות המגרות שעלו לראשו בשעת לילה מאוחרת, כשהמיטה נראתה גדולה מדי לאדם אחד בלבד, ואצבעותיו חקרו תענוגות סודיים שהיו שלו ושלו בלבד. היו גברים בפנטזיות האלה, גברים כמו אדם, ובדיוק כמו ברגע הזה, גם בחלומות הוא היה עירום וחסר אונים להתנגד ליופי שלו. קוסטה מצמץ, וזה הרגיש כמו נצח עד שעפעפיו הכבדים נפערו שוב, ומבטו ננעל פעם נוספת על עיני השקד החודרות של אדם, החתיך של השכבה.

אבל קוסטה היה רגוע, כי היה איתו מלווה. לא יכול להיות שום דבר פסול באינטראקציות בינו לבין אדם, כל עוד בני היה שם. אפילו אם בני היה כרגע עירום בדיוק כמו קוסטה, ושכב על המיטה צמוד בצורה מגונה לגופו של קוסטה, לוחש ברכות לתוך אוזניו בזמן שהוא עצמו בוהה בריקנות בעיניו הכובשות של אדם. "אין הגנה מפני תאווה, קוסטה," מלמל התלמיד האחר, שותפו לחדר, צליל קולו מזכיר לקוסטה שיר ערש מרגיע. עד כדי כך, שהוא הרגיש את גופו מתרפה ומשוחרר על המזרון, כאילו התקרב לתחושת שינה. "הזין היפה בין הרגליים שלך פועם כל כך בחום, שכל מה שאתה רוצה לעשות זה להקשיב לו ולשחרר. תשקע עמוק לתוך רצונו של האדון שלנו, ואני מבטיח לך שכל הרצונות שלך יסופקו."

זה נשמע כל כך מפתה, ולמרות שראשו של קוסטה הרגיש כבד מכדי להנהן, הוא לפחות הצליח להשמיע רטינה זעירה של אישור. בני גמל לו בליטוף ארוך ומפנק, שהיה מרגיש די מגונה אם לקוסטה לא הייתה איפשהו בראש המחשבה המבולבלת שאם השותף שלו לחדר עושה את זה, זה בטוח לא יכול להיות מיני. הרי המורים חילקו אותם לחדרים בהפרדה של בנים ובנות בכוונה, כדי שכלום לא יקרה בטיול השנתי. קוסטה הרועד הרגיש את השרירים שלו מזנקים בעווית רועדת אחרונה, נכנעים ומשחררים את השרידים המתמשכים האחרונים של המתח שבהם. הוא ישן בעיניים פקוחות עכשיו, והתחושה הרגישה כל כך מוכרת לקוסטה, עד שזה היה כמעט כאילו הוא חווה אותה כבר פעמים רבות ביום במשך שבועות ארוכים. "סוף סוף, אתה מוכן לשרת את אדוננו," הוא שמע את בני מתלהב באוזניו. "כמו שהוא לקח אותי, כך הוא עזר לי להכין ולקחת אותך."

זה נשמע כאילו זה צריך היה להדאיג את קוסטה, ובכל זאת הוא לא מצא בראשו שום דבר מלבד שלווה עמוקה יותר. אפילו כשאדם התחיל להתפשט, וחשף את הזין המרשים הראשון שראה קוסטה הצעיר בחייו המוגנים, זה לא הרעיד אפילו את המים החלקים והדוממים שהיו התודעה הצייתנית של מוחו הרדום. וכשאדם טיפס על המיטה מאחוריו, בני היה שם, עם מילים עדינות ומרגיעות, כדי לשמור על מוחו של קוסטה ריק ומאולף. "בשביל זה התאמנו, אתה ואני" הוא אמר בשקט, קולו מציף בקוסטה כל כך הרבה זיכרונות רדומים וקבורים. "אני כבר אילפתי אותך לקבל שלוש אצבעות, קוסטה, אני יודע שאתה יכול לקבל את האדון."

בהדרגה התחוור לקוסטה, שזה בדיוק מה שמלווה לא אמור להגיד, אבל כובד הבגידה של בני התיישב עליו במקביל למשקל גופו של אדם, ושניהם באו בליווי אותו הלם של עונג... זה הרגיש טוב להבין שחבר הכי טוב שלו היה מהופנט ומושחת בדיוק כמוהו עכשיו, כמעט כמו שזה הרגיש טוב להכיל את הזין של האדון אדם, שנדחף עמוק בתוך הישבן החלקלק שלו כרגע. "שנינו כלי המשחק של האדון עכשיו," לחש בני, וקוסטה הרגיש את גל האקסטזה המענג ביותר בחייו הצעירים, כשהבין שהוא אינו יכול לעשות דבר מלבד להסכים.

זה היה הטיול השנתי הטוב ביותר שהיה לקוסטה אי פעם, וחוויה שתשנה לנצח את מסלול חייו בעתיד. אבל לאדם, זה היה רק עוד צעד אחד בדרך לכבוש את כל תלמידים בכיתה, שלהוריהם היו קשרים, השפעה או הון, שיאפשרו לאדם את העתיד שהוא חלם עליו. ובדיוק כמו קוסטה ובני, הם כולם פשוט יאהבו לעזור לאדם להגשים את חלומו.

פלג לא זכר שהוא קיבל החלטה מודעת לפתוח שוב את האפליקציה. למעשה, הוא זכר בבירור שהחליט לא לעשות זאת שוב. עד כמה שהוא אהב את תחושת הרוגע והשלווה וכן, גם העונג המיני רב העוצמה שהוא זכה לו כשנכנס לאפליקציית 'מדיטציה מודרכת' החינמית שקובי רשם אותו אליה, הוא לא יכל שלא לשים לב לכך, שכל בגד שהוא קנה מאז היום שבו ניסה את האפליקציה לראשונה היה בצבע זרחני עליז, הג'ינס שלו מלא קרעים, ולאחרונה הוא גם נכנע לדחף לעצב את שיערו לתספורת מוהוק באדום לוהט. הוא הפסיק לנסות לקרוא את "תולדות היקום" של סטיבן הוקינג שהוא חרש עליו בעבר, לטובת בילוי ברשתות החברתיות השונות. ולמרות שהוא לא הצליח להוכיח שהכל קשור לאפליקציה, העובדה שגם קובי עשה כעת את אותו הדבר (רק ששיערו היה צבוע בסגול מדהים), הרגישה חשודה להפליא.

אבל הוא לא מחק את היישומון. הוא נשבע שיעשה את זה, אבל איכשהו, זה הרגיש סופי מדי פשוט למחוק אותו מהטלפון שלו. במיוחד כי פלג היה בטוח שיש לו את כוח הרצון להתנגד להשתמש בו,  ופשוט לשקוע במעמקים הבלתי ניתנים לתיאור של ההרפיה שזה החדיר למוחו...

ובכל זאת הנה הוא כאן, רק יומיים אחרי ההחלטה הזו, כשהוא מחזיק את הטלפון מול פניו, ממש מעל גובה העיניים, כך שהוא נאלץ להתיש את עצמו כשהוא בוהה בו מלמטה, ומרגיש את הלסת שלו מתרופפת לאט. המחשבות של פלג מתרככות באיטיות, האושר מתגנב למוחו, והוא החל להזיל ריר על החזה המפותח והשרירי של עצמו. לבוש בחולצה מתגרה עם צווארון נמוך, שחשפה הרבה יותר מהשרירים שלו ממה שהוא היה מרגיש בנוח להראות לפני שבועיים. לא שהוא היה מודאג מעד כמה ארון הבגדים שלו נהיה זנותי או משהו.

לא. זה הרגיש כל כך קשה להיות מודאג ממשהו, כשהספירלה על המסך שלו המשיכה להחליק את מחשבותיו למין עיסה חמה ורגועה, ולהכניס את מוחו האיטי להילוך הפך למאבק יותר ויותר מאתגר. רגליו של פלג החלו להתנדנד מתחתיו כשהמאמץ להישאר בעמידה התחיל להרגיש יותר מדי כמו עבודה. ובכל זאת, ידו לא הרגישה עייפה בכלל כשהיא מחזיקה את הטלפון מולו, כדי שיוכל לספוג את שטף התמונות המהפנט. כמעט כאילו היד פשוט צפה לבד. הוא שמע חבטה רכה, ולקח לו רגע ארוך להבין שזה פשוט הקול שהוא השמיע כשקרס על ברכיו על השטיח בסלון.

עם זאת, הוא הרגיש כל כך הרבה יותר נוח ככה, והיה לו הרבה יותר קל כך להחליק את ידו הפנויה לתוך חגורת המכנסיים שלו ולהתחיל לאונן, עד שפלג שכח מכל החששות המתמשכים שהיו לו. האפליקציה עזרה לו להרגע. זה היה מרגיע ומנחם כל כך, ולפעמים הוא היה צריך את זה כל כך, עם כל המתח שבחייו, שהוא פשוט יצטרך לתת לעצמי העמוק שלו לקבל את ההחלטה מתי הוא צריך לשקוע ולהירגע. פלג יכל תמיד לסמוך על העצמי העמוק שלו. הוא לא צריך לחשוב, הוא לא היה צריך להתנגד. הוא יכל פשוט לעקוב אחר הדחפים הקטנים האלה שבתוכו, וללכת עם הזרם. ואם עלו לו בראש שאלות או דאגות על כל זה אחר כך, זה רק סימן שהוא צריך כנראה עוד זמן מדיטציה, כדי להשלים עם הרצונות התת-מודעים שלו ולהפסיק לדאוג מכל דבר. פלג הנהן בלי לשים לב, מוחו נרגע למצב של פתיחות רגועה וקבלה, קולט את כל ההצעות שהוא אפילו לא ידע שהוא מקבל.

בסופו של דבר הוא התעורר, כל השטיח תחתיו בלאגן חלקלק ודביק, ופלג ניסה כמיטב יכולתו למקד מחדש את מחשבותיו המפוזרות. פלג ידע שיש משהו חשוד בדרך שבה הוא נכנע כל הזמן לדחף לפתוח את האפליקציה... אבל יותר ויותר, הוא התקשה להיות מודאג מהעניין.

ובכל השכונה של פלג וקובי, יותר ויותר אנשים בחרו במוהוק צבעוני ולבוש קרוע וחושפני כצורת ההתבטאות האהובה עליהם. יותר ויותר מהם נפגשו במועדונים וחדרי כושר, מנצלים הזדמנויות לפרטיות כדי לעשות... מדיטציה... בעירום... עם האפליקציה המרגיעה שלהם צפה במסכים שמולם. ואם מישהו שם לב לכך... נו, הרי איפה אם לא בתל-אביב ניתן לנוער להתבטא באופן פרוע וחדשני?  אף אחד לא דאג על כך יותר מדי. במיוחד לא פלג,  שמבלה כמעט 16 שעות ביום במדיטציה עמוקה, מתוכנתת, מטפטף על השטיח בחיוך של אושר אינסופי.

"אתה נראה כל כך טוב, מתוק שלי. אני מתכוון לזה. אתה נראה מדהים בעירום. אל תנסה אפילו להכחיש את זה."

לא יכולת שלא להסמיק, מסיט את מבטך מבן הזוג שלך ומהמחמאות שלו. "אני- תודה לך." אמרת, תוך שלחייך הולכות ומאדימות, במיוחד בגלל שהבחנת עד כמה הוא בוחן אותך בקפדנות.

הוא צחק. "אתה נראה חמוד עכשיו. לא מסוגל לקבל מחמאה, למרות שאני יודע עד כמה אתה אוהב את זה". הוא רכן מטה, למקום שבו כרעת לפניו, מושיט יד אל סנטרך ומושך את מבטך למעלה, כדי לפגוש את עיניו. התבלבלת, מבויש.

אבל הוא החזיק את מבטו על העיניים שלך, ממוקד. "ששש, צעצוע." הוא הצמיד אצבע לשפתיים שלך, מחייך כשהוא משתיק בקלות את מחשבותיך. זה נהיה כל כך קל לעשות לך את זה לאחרונה. "פשוט תשקע, ותחליק לטראנס בשבילי. אנחנו הולכים ליהנות קצת..."

נפלת לסוג של טשטוש מוזר כשהוא נקש באצבעותיו. המוח שלך פשוט מתרוקן, המחשבות נמסות. אי אפשר היה להתנגד. היה כל כך קל להיכנע. היית מודע לכך שהוא מדבר אלייך, אבל המילים הסתננו מעבר לתודעתך. זה לא משנה מה הוא אמר, רק רצית לשקוע ולציית, כמו כלבלב טוב.

כשהוא סוף סוף העלה אותך בחזרה להכרה, בהצמדת אצבעו למצח שלך, מצאת את עצמך כורע ברך מול המראה. אבל- האדם הזה במראה לא יכול היה להיות אתה. הוא היה מדהים!! נֶהְדָר!

רצית אותו כל כך! כולם צריכים לרצות את האיש הסקסי הזה. מצאת את עצמך רוכן קדימה, רוצה להיות קרוב יותר ליצור המהמם הזה.

היד של המהפנט שלך על הכתף שלך החזיקה אותך במקום. "תגיד לו מה אתה מרגיש לגביו, צעצוע." הפה שלך זז במהירות, מחוץ לשליטתך "אתה מהמם! העיניים שלך, השפתיים שלך - הגוף שלך! איך?!?"

בן זוגך הקיש באצבעותיו. הסתכלת לרגע בבבואתך מסמיקה אפילו יותר עמוק מתמיד, אבל מחייכת אלייך, בגאווה.

"אתה יודע מה? אני חושב שסיימתי להעמיד פנים." אריק תפס את רביד בפרק כף היד עוד לפני שהצעיר המבולבל הצליח אפילו לשאול את עצמו למה הוא התכוון. הוא הכניס את את רביד לסחרור מבלבל, שהסתיים כשגבו של רביד נלחץ לתוך החזה של אריק, וידיו של אריק עוטפות את הצעיר בשמיכה מגוננת של שרירי ענק. ידו השמאלית של אריק צללה מטה, מלטפת את דרכה בין החגורה והעור, אל עבר איברו המופתע והמתקשח של הגבר הצעיר. "זה מה שחשבתי, הכל נחמד ומוכן בשבילי, רק מחכה שאגלה את מה ששנינו כבר ידענו. אתה זונה קטנה וחמודה, נכון, מתוק? קיווית לזה כבר חודשים."

רביד לא מחה, טוב.. לא בדיוק - הוא השמיע סדרה של אנחות מזועזעות ומיואשות שהתקרבו לביטוי של מורת רוח, אבל זה לא שהוא לא יכל לומר, בקול רם וברור, שהוא לא רוצה שאריק יעשה את זה. ואריק ידע את זה טוב מאד. "כל יום אתה מוצא תירוצים פשוט 'לקפוץ לפטפט', יקירי," נבח עליו אריק בתאווה, תוך שהוא משתמש בידו השנייה כדי לדחוף את המכנס הקצר והתחתונים של רביד מטה מסביב לקרסוליו, כדי לחשוף את האיבר החיוור והמגולח שהסתתתר מאחוריהם. "כל יום אתה עושה לי עינים, עם עיני הפרה הגדולות והרחבות האלה שלך, ונתלה על כל מילה שלי בזמן שאתה מלקק את השפתיים שלך ומנפנף בריסים שלך, ומפלרטט אפילו מבלי לדעת את זה. אני חושב שהגיע הזמן שאתן לך את מה שאתה כל כך רוצה. מה דעתך?" אצבעותיו הסירו כל אפשרות לתגובה, תוך שהן מקניטות את רביד כל כך בקלות וללא מאמץ, מושכות את הנער הלא מנוסה לתוך ערפל של תאווה טהורה, עד שכל מה שרביד הצליח לתת כתשובה, היתה גניחה נמוכה ונואשת.

אבל נראה שזה סיפק את הגבר השרירי, המבוגר והמנוסה יותר. "זה מה שחשבתי," הוא נהם באוזניו של רביד, מושך את הסוודר של הבלונדיני הרועד מעל מעל לראשו המתולתל, לפני ששחרר את מכנסיו ליפול ללא תועלת על הרצפה. "אתה טיפש מרוב תאווה, סתם כלבלב קטן ורועד שלא יכול למנוע מעצמו מלרחרח את הזיעה שלי ולחלום בהקיץ על רגע בדיוק כזה שבו אקח פיקוד עליך. ועכשיו, הגיע הזמן שתפסיק לחשוב, ותקשיב להורמונים שלך לרגע, כדי שאוכל לספר לך איך הדברים הולכים להיות מעתה ואילך.

אתה שלי, מתוק, אתה הרכוש שלי, וכשתבוא לכאן כל אחר צהריים, זה לא יהיה לקפה ולשיחה. זה הולך להיות כדי שאוכל לזיין את התחת היפה שלך. ואתה יכול להודות למאסטר שלך על כך שלקחתי את רצונך, הכנעתי אותו, וגרמתי לך לציית, נכון?

רביד חשב שהשאלה היתה רטורית, רק עוד שאלה שמרמזת על תשובה לא הכרחית בים של הצהרות מגרות, שהותירו אותו צייתני, רעב, ומוכן לזרום עד הסוף עם שטף הפטפוטים המפתים של אריק. אבל אז, ידו המסיבית של אריק ננעלה סביב גרונו. אחיזתו חזקה, בלתי מתפשרת. ואצבעותיו ששפשפו את הזין של רביד נעצרו, כשאריק חזר על עצמו בנימה שרמזה שהוא לא מצפה שיצטרך לעשות את זה יותר מפעם אחת.

"נכון?" הוא שאל, ורביד חש באותו הרגע התנגדות קצרה, לפני שהיא התמוטטה לחלוטין והתמוססה בגל של גירוי תאוותני לכדי ציות אמיתי וכנוע. הוא חשב על עד כמה שהוא ממש רוצה את זה,  ועל ההשלכות של ההסכמה ל'הצעה' של אריק. אבל עכשיו הוא הבין, שהזין שלו כבר החליט בעניין, ולא עומד לתת למוח שלו שום ברירה בנושא.

"אאאה.. כן א.. אדון," הוא שמע את עצמו ממלמל, האותיות כבדות על לשונו. "י-אתה הולך לזיין את התחת היפה שלי ו... ואני אודה לך שגרמת לי לציית." ההתנשפות הקצרה שפיצלה את המשפט לא הייתה קשורה להיסוס - רביד פשוט התגרה כל כך מהכניעה שלו, עד שהיה קשה לו להוציא את המילים מבעד לענן הערפל הוורוד שהתחיל למלא את מחשבותיו. למרבה המזל, אריק לא גרם לו לדבר הרבה יותר אחרי זה... ואחרי כמה גמירות מהירות שנועדו להרדים את מוחו הצעיר של רביד במין אקסטזה מטומטמת ומנומנמת, הלשון שלו הפכה עסוקה מדי מכדי לדבר בכל מקרה.

"אממ." ההברה הבודדת וחסרת התכלית הייתה תלויה באוויר, כשרן צפה בווידאו בשחור-לבן, סומק פרוע וזעם עולה על לחייו כשהוא ניסה מאוד לא לפגוש את מבטו של יונתן. והוא גילה שהמקום היחיד להסתכל עליו מלבד פרצופו המחייך של יונתן הוא בתמונות השחור-לבן על הצג שלפניהם. מה שהיה כמובן מקור המבוכה שלו מלכתחילה. הוא אמר כל הזמן שצריך להיות איזשהו הסבר רציונלי לתופעות שהוא חווה לאחרונה, אבל הוא בהחלט לא ציפה להסבר שכזה... במיוחד מכיוון שזה לא היה דומה לאף אחד מסרטי הצילומים העל טבעיים שהעניקו לו את ההשראה להציב מצלמות במסדרון, ולקלוט איזו פעילות על טבעית שתסביר את השינויים המוזרים שהוא חווה לאחרונה. אולי זה נראה כמו פרודיית הפורנו של סרט על טבעי, אבל זה היה כל הדמיון ביניהם.

המוזרות התחילה אולי לפני שישה חודשים, ובהתחלה רן חשב שהכל רק בדמיונו - הוא מצא חפצים יומיומיים חסרים או זזים, גילה בגדים בארון שהוא לא זכר שלבש, דברים כאלה. יונתן אמר שהכל בדימיון שלו, אבל ככל שרן עקב אחר התופעות החריגות, כך התגליות שלו הפכו לברורות ומוזרות יותר.

הוא התחיל לסמן קטעים של זמן חסר, שריטות וחבורות על גופו שהוא לא זכר מאיין הגיעו, וריחות מתמשכים ללא כל מקור ברור. רן לא האמין בעל-טבעי, והוא הסכים עם שותפו לדירה שזה לא אומר שרוח רפאים עברה לגור איתם בדירה, אבל במקביל הוא רצה לחקור עוד, להבין את מה שקורה לו.

למרבה המזל, זו הייתה המאה ה-21, וטכנולוגיית המצלמות הייתה כעת כל כך זולה וניידת עד שרן יכל פשוט לרשת את כל הדירה למעקב במחיר בערך של מכונת אספרסו גדולה. הוא קנה כמה מצלמות זולות עם Wi-Fi, שצילמו בשחור-לבן, והעלה את הצילומים ברזולוציה נמוכה לשרת ענן 24/7. הוא התקין מצלמה אחת בסלון ואחת במטבח, ואחת בקצה המסדרון שהוביל לחדרי השינה. יונתן העמיד פנים שהוא לא מתעניין, כמובן, אבל ברגע שרן התחיל לעבור על הצילומים, הוא תמיד היה שם כדי לראות מה הסרט חשף.

מה שהוא חשף בעיקר היה יונתן, בפרטי פרטים לא נוחים. רן דילג קצת קדימה אל אחרי שהם הלכו לישון, מכיוון שהרשימות המדוקדקות שלו הזכירו את הערב הקודם כנקי מתופעות בצורה נעימה, אז זה לא היה בדיוק שהוא יכל להאשים את שותפו לדירה בזימה או מעשים מגונים רק בגלל שהוא יצא מחדר השינה שלו חדר ללא שום רמז ללבוש, כשהוא מתקדם לכיוון חדר האמבטיה. למרות זאת, זה היה הלם של ממש לראות את הזין המרשים שלו מתנודד בין רגליו ואת ישבנו החשוף מתכופף ישר אל המצלמה עם כל צעד - לשניהם הייתה הסכמה די קפדנית לגבי שמירה על חברות ללא מין או מעורבות רגשית. לראות את שותפו באור מיני בכנות גרם לרן להרגיש מבוכה קלה.

אבל המבוכה הזו הייתה כאין וכאפס לעומת מה שהוא הרגיש כשיונתן עצר כמעט ישירות מול המצלמה, הזין שלו מתעוות לזקפה מלאה כשהדלת לחדר השינה השני נפתחה, ורן עצמו זחל החוצה על ארבע, עיניו חצי סגורות, מעומעמות וכבדות עפעפיים, ופניו נטולות הבעה. הוא התבונן אל עבר עצמו על גבי המסך, נמשך ללא מחשבה, חסר אונים לעבר זקפתו של יונתן, כשהוא עומד שם וממתין בסבלנות שרן ידחס את הכלי המרשים שלו לפיו, ממש עד הבסיס. ולמרות שהוא רצה למחות שהוא לא זוכר שום דבר מכל זה, המילים הרגישו גדולות מכדי להימלט מגרונו. הוא הצליח רק לבטא את ההברה המגששת הזו לפני שיונתן הביט בו בחיוך מרושע ומתרחב, אור של ציפייה מנצנץ במבט הרעב שלו, ואמר, "אני חושב שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שאתה יכול לחשוב, רן. כבר חודשים שאתה שלי. ועכשיו, עבד, זמן לשרת.".

והחודשים הארוכים של התניה היפנוטית עדינה וערמומית קרסו לבסוף לכדי ציות מושלם, כשרן וויתר על מי שהיה, והפך בגלוי לכלי של יונתן, אדונו.

שרון חשב שהוא נאבק בכל הכוח עוד קודם. אבל הייאוש הקודם שלו היה כאין וכאפס בהשוואה לאופן שבו הוא חבט ומשך בכוח את הרצועות שקשרו אותו למקום ברגע שהפתחים במיכל החלו להיפתח, והמחושים המתפתלים והמחפשים החליקו החוצה כדי לחקור את בשרו הלבן והרך. "אנחנו בעצם לא יודעים מה זה," הודה דוקטור כוכבי בביישנות, עיניו בוהקות ורעבות מציפייה. "בערך הדבר היחיד שלמדנו עליו בשלב זה, הוא שזה לא חכם להתקרב יותר מדי לפני שהיצור שבע לגמרי - וזו הסיבה, אני חושש, שהבאתי אותך לכאן, לצערי. נכון שזה הופך את השיחה בינינו למעט לא נעימה, אבל זה בסדר. אתה לא תמשיך לדבר לעוד הרבה זמן."

שרון רצה להגיב בהתרסה, בכעס, אולי אפילו רק בצרחת אימה כשהמחושים הוורודים והחלקלקים החלו לחקור את הכניסה לפה ולתחת שלו... אבל היה עוד מחוש ממש מולו, והוא לא העז לפתוח את הפה כשנראה היה שהיצור הזה התלהב כל כך מכל הפתחים שלו. "אני יודע שזה חייב להיות מפחיד עבורך, יקירי, אבל אני מבטיח שלא תפחד עוד הרבה זמן. זו תופעת לוואי של תהליך ההאכלה, אתה פשוט מאבד את המסגרת הקוגניטיבית הנדרשת כדי להבין מה כל כך מפחיד בתענוג שאתה חווה. הכל הולך להתפוגג מהראש הקטן והיפה הזה שלך, וזה כולל פחד, וכל מה שהוא משאיר אחריו. ואתה רוצה את זה. לא כך?"

שרון לא יכל שלא לשחרר רטינה מתנשפת - לא מתוך שום סוג של הסכמה, אלא פשוט בגלל שהקנוקנות שנשאבו פנימה והחוצה מהתחת שלו סוף סוף הגיעו אליו ברמה גולמית ופיזית של תחושת גירוי מתגברת, למרות הנואשות שלו. פַּחַד. הלסת שלו התרופפה מעט, עיניו מתעמעמות מעט כשהוא ראה את עצמו נחדר על גבי המסך שלפניו, ולמרות שהוא ניסה למתוח את שריריו בחזרה,  לסגור את הלסת כלפי מעלה כשהמחוש הגיח מהפתח ליד פיו, היצור התברר כחזק יותר מאשר הוא ציפה, ועד מהרה שרון מצא את עצמו יונק בגלוי את הזרוע השמנונית, החלקלקה. "זה לא ייקח עוד הרבה זמן עכשיו," ד"ר כוכבי מלמל בקול שטוף זימה ואהדה מזוייפת, צופה במאבקיו של שרון הופכים לחלשים יותר וחסרי תיאום. "ככל שיש לו יותר מגע ישיר, כך קל לו יותר לאכול."

זה לא האכלה בכלל, שרון הבין, למרות שפיו היה מלא במחוש ורוד ספוגי ומחשבותיו החלו מתמוססות במהירות לתוך ים דביק של אושר. הוא ידע שאין סיכוי שהוא יוכל להעביר את הגילוי הזה לדוקטור שהערים עליו, שגרר אותו לכאן בשקרים ותואנות שווא. המוח שלו פשוט טפטף החוצה דרך אוזניו, והוא הפך למין צעצוע מזדיין חסר דעת ומלא ברצון לציית. הישות הייתה טלפתית רבת עוצמה, עוצמתית מספיק כדי שהתחושה המוזרה והזרה של המין האנושי התרסקה בחוסר התאמה לתוך התודעה שלה, וגרמה לה כאב אמיתי. עד כמה שהמאמץ היה מתיש, היצור פשוט עשה מה שהוא יכל כדי להשקיט את כל המחשבות והרגשות הקשים, המוזרים. וזה הותיר מאחוריו רק ​​הנאה מתוקה. זה לא הבין את הנזק שהוא עושה לשרון. זה לא יכול היה. לא היה בין תודעותיהם כלום מן המשותף מלבד עונג טהור.

אבל דוקטור כוכבי ידע. הוא הבין בדיוק מה זה גורם לשרון, מה יהיה היקף הנזק. וכשהמחושים סוף סוף צללו ונסוגו לאחור, והאנרגיה של היצור שוב נתמלאה, הוא אטם את המיכל, ואסף את גופו הריק והמאושר של שרון מהרתמה המגבילה. הוא הוציא את הגבר חסר הדעת מהחדר, נשאר סבלני לניסיונות של שרון ללכת בעצמו, והביא אותו ללקוחות שהמתינו לאסוף אותו. שרון חייך חיוך חסר תכלית תמידי, ההבנה שלו את העולם נעלמה לחלוטין. אבל הבעלים החדשים שלו לא התעניין באינטלקט שלו בכל מקרה. ומה שנשאר משרון היה עכשיו תמיד להוט לשרת... לציית... לחוות עונג.

"פשוט תשקע, צעצוע שלי. תשקע, תחליק לתוך האפלה, ופשוט תישן בשבילי." האצבעות של המהפנט שלך נסחפו אט אט מול עיניך. "תשחרר את המחשבות, חמוד. אתה לא צריך אותן יותר. שחרר, תרגע, ו..." הוא רמז לך לבוא, באצבע אחת קמוצה. הרגשת שמשהו עוזב אותך. הִתנַגְדוּת? כוח רצון? רק רצית להרגיש עוד.

"תסתכל עליך." הוא צחק והתקרב. הסתכלת עליו במבט אטום, ריק ממחשבה. "כרוך סביב האצבע הקטנה שלי, ללא מאמץ. כל כך בקלות. כל מה שאני צריך לעשות זה לרמוז, ואתה מוכן לציית לכל פקודה שלי". הוא עצר, התבונן בך עמוקות, ואז  חייך אליך לשנייה.

"ואני אוהב כמה עמוק השליטה שלי מגיעה אצלך. באיזו קלות אני שולט בך. לא נשארה לך בכלל התנגדות. אין רצון מצידך לעשות דבר מלבד לציית. זה כל כך נפלא לראות. צעצוע כל כך טוב יצרתי לי." הוא אמר. "כולך שלי עכשיו. שלי לעשות איתך כל מה שבא לי". הוא נאנח בסיפוק.

"התניה היא דבר נפלא.  היה שווה להקדיש חצי שנה כדי למחוק אותך כמו שצריך.

ועַכשָׁיו. לִכרוֹעַ בֶּרֶך." הוא הצביע אל הקרקע. הגוף שלך זז עוד לפני שהספקת לעבד את המתרחש, והחליק מהכיסא אל הרצפה. "פה פתוח." הוא קירב את ידו אל השפתיים שלך, שנפרדו.

"לִמְצוֹץ."

"אז, אה, אממ... אני, הייתי רוצה לראות אותך שוב," מלמל גבי במבוכה, בוהה ברצפה במאמץ להימנע מלפגוש את מבטו של ​​דני. הוא אף פעם לא השתוקק למשהו יותר ממה שרצה עכשיו במגעו של הגבר האחר. הוא אפילו לא רצה לעזוב עכשיו, למרות שהדייט הראשון שלהם נמשך גם לתוך בוקר השני, והוא ידע שאם הוא ירים את עיניו ויראה משהו מלבד אותה התשוקה בעיניו של דני, הוא פשוט עלול לבכות. אז הוא התקבע על הנעליים של דני, ובזהירות גישש את דרכו הלאה. "אני, אממ, אני פנוי ביום חמישי אם, אם אתה...." והוא התפלל חרישית שדני יתחיל לדבר, במקום שדבריו השבורים ימשיכו להכשיל אותו.

דני אכן עשה זאת, אבל לא כמו שגבי ציפה. דני התקרב אל גבי הרועד, כל כך קרוב שהם יכלו להרגיש את חום הגוף אחד של השני, והושיט את ידו לחפון את סנטרו של גבי בידיו, ולהטות פיזית את ראשו כלפי מעלה כדי לפגוש את מבטו העז של דני. "תישן," הוא נהם, ומשהו בתוך גבי נמס לתוך הנאה מוחלטת, פשוט מהמחשבה שהזמן הקסום שלהם יחד עדיין לא חייב להסתיים בכל זאת. עיניו של גבי התגלגלו לאחור בראשו, הוא צנח לאחור, נשען על משקוף הדלת, ודני התקרב אליו ונישק אותו ממש שם בדלת הפתוחה, שבו כל אחד יכול היה לראות אותם. וכשהוא נכנע לעוד טראנס היפנוטי נפלא, גבי הניח לדני להוביל אותו בשקיקה ובאקסטזה.

כי זה פשוט הרגיש כל כך טוב. הוא מעולם לא הופנט עד לפני אתמול בלילה, זה אף פעם לא היה לו על הרדאר כמשהו ששווה לחוות דעה עליו, כך או כך. לגלות שזה אמיתי, וזה היה חזק, וזה הפך אותו למגורה כל כך.... שהוא הופך למין זונה הנזקקת למישהו שפגש רק לפני שבועיים... המחשבה שלחה את הצמרמורת האירוטית ביותר לרצד כל עמוד השדרה של גבי. הוא רצה יותר מכל זה, המין, ההכנעה, השבירה המוחית, כל דבר שדני יכל להציע לו, והוא לא הביע אפילו התנגדות סמלית כשהליטופים הקודחים של הגבר האחר משכו את הכפתורים בחולצתו, והוא דחף את ידיו במורד המכנס שלו בכדי לחשוף את גופו הכמעט עירום. כי זה פשוט הרגיש כל כך טוב.

הוא הגיב באופן טבעי, אינטואיטיבי. ולדני בטח היו עוד כמה תאי מוח פעילים יותר מאשר לגבי, כי הוא הצליח למשוך את שניהם חזרה פנימה ולסגור את הדלת הקדמית לפני שהם סיפקו מופע סקס גיי לכל רץ חולף או כלבים מטיילים. ברגע שהם היו מחוץ לטווח הראייה של הציבור, הרסיסים האחרונים של עכבותיו של גבי התמוססו, והוא עזר לדני להוריד את אחרוני פרטי הלבוש שלהם בהתאמה, כשהם נפלו אל הספה והתמקמו בערימה סבוכה של גופות נטחנים זה על זה. הפגישה של גבי ב-11:00 כדי לרכוש משתיק קול חדש נסחפה לחוסר רלוונטיות מבורכת בהשוואה להזדמנות לתת לדני לזיין את הגוף והנפש שלו שוב, וכל מה שהוא רצה לעשות זה להישאר כאן כל היום ולא לחשוב אפילו מחשבה אחת כל הזמן הארור.

הם מצאו במהירות עמדה שסיפקה את שניהם, כאשר דני על נוחת גבי, כשהירכיים שלהם נלחצות בחוזקה אחת אל השני, ודני שחרר מלמולים רכים ועדינים של, "ילד טוב, עמוק יותר ויותר," כשהוא מתפתל לתוך גבי הנזקק. ושניהם הרגישו את השיא שלהם מתקרב. כל ההשקעה במקלחת הבוקר של גבי בוטלה ברגעים, והותירה בו שוב ריח של סקס, והליכת הבושה שלו הביתה תהיה קצת יותר מבישה בסופו של דבר, כשהוא ירים בסוף את בגדיו המקומטים ויכריח את עצמו לעזוב. אבל זה לא יקרה עוד במשך שעות, אולי אפילו לא עד יום שבת אחר הצהריים, ולעת עתה, כל מה שהיה קיים זו הנאה אינסופית, לא נגמרת. גבי הניח לעפעפיו להיסגר שוב, והפסיק לחשוב בכלל, כדי שיוכל לחוות במלואה את האורגזמה הרועמת שלו, באדיבות האיש שהוא היה אמור להרוג רק כמה שעות מוקדם יותר, אתמול. 

אם מני עשה טעות אחת, זה היה להסתמך על נתן לטובת תמיכה טכנית. אם הוא עשה טעות שנייה, זה היה להשאיר אותו על אש קטנה, עם התגרויות והקנטות מתמידות, מתוך הנחה שהומו חנון מביך מבחינה חברתית כמוהו תמיד יחזור לנוחות הבטוחה והאמינה של הבטחותיו המעורפלות, הבלתי ניתנות לאימות, להעמקת מערכת היחסים. שנתן תמיד יגרר אחריו כמו כלבלב נואש טוב, מצפה לתאריך עתידי לא מוגדר כלשהוא, חושש מהאפשרות המפחידה של דחייה מגבר אחר... בקיצור, למני היה נוח שיש לו מעריץ נואש לסנג'ר. 

אבל ההחלטה לסמוך על נתן לעזרה בהגדרת ה-Wi-Fi הביתי שלו, ובהגדרת המחשב הנייד שלו, כמו גם שלל משימות טריוויאליות דומות שהוא לא רצה ללמוד לעשות או לשלם עליהן היו החלטות גרועות למדי.

המשמעות הייתה שלנתן הייתה גישת מנהל לכל התוכניות של מני, כמו גם היכולת לנטר מרחוק כל דבר שהוא עשה בכל מכשיר שמחובר לנתב בדירה שלו, ושלל יכולות אחרות שהיו מדהימות ומחרידות את מני, אם היה לו מושג בכלל על כל מה שנתן היה מסוגל להשיג. אבל בגלל שלא היה לו, ובגלל שהוא עדיין חשב על נתן בתור הילד השכן החנון, שנרשם אחריו לאותה אוניברסיטה כמו כלבלב קטן ומפנק, הייתה לנתן יד חופשית להפליא לבצע שינויים גדולים ולהתקין תוכנות ריגול ואפילו לטעון כמה אפליקציות מאוד ניסיוניות שהוא הוציא מהרשת האפלה אל המחשב הנייד שלו ללא ידיעתו. ובזמן שבין לימודים, מפגשים חברתיים ובידור, מני בילה הרבה מאד זמן על המחשב הנייד שלו.

הוא בילה אפילו יותר זמן בטלפון שלו, כמובן. אבל גם זה השתמש באותו Wi-Fi של הדירה כמו המחשב הנייד שלו, ונתן שמר בזהירות רבה על מעשיו, מוודא שאין למני שום מושג לגבי היסודות של אבטחת מידע מקוונת. הוא היה כל כך משוכנע שהוא משתמש בהנדסה חברתית כדי לתחמן את נתן הפתטי ומשיג ממנו אלפי דולרים של טכנולוגיה חינמית לבית שלו, כך שלא עלה בדעתו בכלל שנתן הוא זה שמהנדס אותו, מבחינה חברתית, למצב של חוסר אונים נלמד לגבי אפילו ההיבטים הבסיסיים ביותר של אוריינות מחשב.

בערך הדבר היחיד שהבין מני לגבי האלקטרוניקה האישית שלו זה שהכל עבד. וכשזה לא עבד, הוא פשוט קרא לנתן לבוא ולתקן את זה, בתמורה לחיוך מפתה, או ללהסתובב לידו בלי חולצה, חושף את שרירי הבטן שלו לעיניו המעריצות של נתן למשך זמן קצר שנמדד בקפידה.

כל זה גרם לכך שכאשר נתן סוף סוף סיים את הבדיקות שלו, אישר את ממצאיו ועשה את ההכנות האחרונות שלו, מני אפילו לא הבחין שמשהו קורה לו. לא ניתן היה ממש להבחין בין האותות שהוא הכניס לאוזניות ה-Bluetooth של מני לבין המוזיקה שהתנגנה שם רק שבריר שנייה קודם לכן. המעבר היה חלק, בלי דילוג או גמגום שירמוז על המעבר מ-Florence and the Machine לשטיפת מוח תת-הכרתית עדינה. מני ספג את ההתניה מבלי לשים לב בכלל שיש משהו להתנגד אליו, שלא לדבר על להילחם בו, והבעת פניו נמסה לתוך חיוך מקובע וריק, אפילו שהמוח המודע שלו לא הצליח להבין שהוא חושב אחרת מאשר הוא בדרך כלל. השינוי באמונות הליבה ובהבנות שלו... הכל התרחש מתחת לפני השטח, וערער אותו מבפנים החוצה.

וכך, כשנתן ניגש אליו לבסוף, עירום וזקור, והציג את הזין שלו ישירות אל שפתיו הפנויות, מני אפילו לא חשב שיש בזה משהו בלתי צפוי. הוא פשוט רכן קדימה והחל למצוץ... וכאשר נתן שחרר זרם חם ומלוח במורד גרונו, מני נאנח באושר, כשהבחין במבט הסיפוק הגאה על פניו של אדונו החדש, הסקסי והמקסים.