שרון חשב שהוא נאבק בכל הכוח עוד קודם. אבל הייאוש הקודם שלו היה כאין וכאפס בהשוואה לאופן שבו הוא חבט ומשך בכוח את הרצועות שקשרו אותו למקום ברגע שהפתחים במיכל החלו להיפתח, והמחושים המתפתלים והמחפשים החליקו החוצה כדי לחקור את בשרו הלבן והרך. "אנחנו בעצם לא יודעים מה זה," הודה דוקטור כוכבי בביישנות, עיניו בוהקות ורעבות מציפייה. "בערך הדבר היחיד שלמדנו עליו בשלב זה, הוא שזה לא חכם להתקרב יותר מדי לפני שהיצור שבע לגמרי - וזו הסיבה, אני חושש, שהבאתי אותך לכאן, לצערי. נכון שזה הופך את השיחה בינינו למעט לא נעימה, אבל זה בסדר. אתה לא תמשיך לדבר לעוד הרבה זמן."
שרון רצה להגיב בהתרסה, בכעס, אולי אפילו רק בצרחת אימה כשהמחושים הוורודים והחלקלקים החלו לחקור את הכניסה לפה ולתחת שלו... אבל היה עוד מחוש ממש מולו, והוא לא העז לפתוח את הפה כשנראה היה שהיצור הזה התלהב כל כך מכל הפתחים שלו. "אני יודע שזה חייב להיות מפחיד עבורך, יקירי, אבל אני מבטיח שלא תפחד עוד הרבה זמן. זו תופעת לוואי של תהליך ההאכלה, אתה פשוט מאבד את המסגרת הקוגניטיבית הנדרשת כדי להבין מה כל כך מפחיד בתענוג שאתה חווה. הכל הולך להתפוגג מהראש הקטן והיפה הזה שלך, וזה כולל פחד, וכל מה שהוא משאיר אחריו. ואתה רוצה את זה. לא כך?"
שרון לא יכל שלא לשחרר רטינה מתנשפת - לא מתוך שום סוג של הסכמה, אלא פשוט בגלל שהקנוקנות שנשאבו פנימה והחוצה מהתחת שלו סוף סוף הגיעו אליו ברמה גולמית ופיזית של תחושת גירוי מתגברת, למרות הנואשות שלו. פַּחַד. הלסת שלו התרופפה מעט, עיניו מתעמעמות מעט כשהוא ראה את עצמו נחדר על גבי המסך שלפניו, ולמרות שהוא ניסה למתוח את שריריו בחזרה, לסגור את הלסת כלפי מעלה כשהמחוש הגיח מהפתח ליד פיו, היצור התברר כחזק יותר מאשר הוא ציפה, ועד מהרה שרון מצא את עצמו יונק בגלוי את הזרוע השמנונית, החלקלקה. "זה לא ייקח עוד הרבה זמן עכשיו," ד"ר כוכבי מלמל בקול שטוף זימה ואהדה מזוייפת, צופה במאבקיו של שרון הופכים לחלשים יותר וחסרי תיאום. "ככל שיש לו יותר מגע ישיר, כך קל לו יותר לאכול."
זה לא האכלה בכלל, שרון הבין, למרות שפיו היה מלא במחוש ורוד ספוגי ומחשבותיו החלו מתמוססות במהירות לתוך ים דביק של אושר. הוא ידע שאין סיכוי שהוא יוכל להעביר את הגילוי הזה לדוקטור שהערים עליו, שגרר אותו לכאן בשקרים ותואנות שווא. המוח שלו פשוט טפטף החוצה דרך אוזניו, והוא הפך למין צעצוע מזדיין חסר דעת ומלא ברצון לציית. הישות הייתה טלפתית רבת עוצמה, עוצמתית מספיק כדי שהתחושה המוזרה והזרה של המין האנושי התרסקה בחוסר התאמה לתוך התודעה שלה, וגרמה לה כאב אמיתי. עד כמה שהמאמץ היה מתיש, היצור פשוט עשה מה שהוא יכל כדי להשקיט את כל המחשבות והרגשות הקשים, המוזרים. וזה הותיר מאחוריו רק הנאה מתוקה. זה לא הבין את הנזק שהוא עושה לשרון. זה לא יכול היה. לא היה בין תודעותיהם כלום מן המשותף מלבד עונג טהור.
אבל דוקטור כוכבי ידע. הוא הבין בדיוק מה זה גורם לשרון, מה יהיה היקף הנזק. וכשהמחושים סוף סוף צללו ונסוגו לאחור, והאנרגיה של היצור שוב נתמלאה, הוא אטם את המיכל, ואסף את גופו הריק והמאושר של שרון מהרתמה המגבילה. הוא הוציא את הגבר חסר הדעת מהחדר, נשאר סבלני לניסיונות של שרון ללכת בעצמו, והביא אותו ללקוחות שהמתינו לאסוף אותו. שרון חייך חיוך חסר תכלית תמידי, ההבנה שלו את העולם נעלמה לחלוטין. אבל הבעלים החדשים שלו לא התעניין באינטלקט שלו בכל מקרה. ומה שנשאר משרון היה עכשיו תמיד להוט לשרת... לציית... לחוות עונג.