פלג לא זכר שהוא קיבל החלטה מודעת לפתוח שוב את האפליקציה. למעשה, הוא זכר בבירור שהחליט לא לעשות זאת שוב. עד כמה שהוא אהב את תחושת הרוגע והשלווה וכן, גם העונג המיני רב העוצמה שהוא זכה לו כשנכנס לאפליקציית 'מדיטציה מודרכת' החינמית שקובי רשם אותו אליה, הוא לא יכל שלא לשים לב לכך, שכל בגד שהוא קנה מאז היום שבו ניסה את האפליקציה לראשונה היה בצבע זרחני עליז, הג'ינס שלו מלא קרעים, ולאחרונה הוא גם נכנע לדחף לעצב את שיערו לתספורת מוהוק באדום לוהט. הוא הפסיק לנסות לקרוא את "תולדות היקום" של סטיבן הוקינג שהוא חרש עליו בעבר, לטובת בילוי ברשתות החברתיות השונות. ולמרות שהוא לא הצליח להוכיח שהכל קשור לאפליקציה, העובדה שגם קובי עשה כעת את אותו הדבר (רק ששיערו היה צבוע בסגול מדהים), הרגישה חשודה להפליא.
אבל הוא לא מחק את היישומון. הוא נשבע שיעשה את זה, אבל איכשהו, זה הרגיש סופי מדי פשוט למחוק אותו מהטלפון שלו. במיוחד כי פלג היה בטוח שיש לו את כוח הרצון להתנגד להשתמש בו, ופשוט לשקוע במעמקים הבלתי ניתנים לתיאור של ההרפיה שזה החדיר למוחו...
ובכל זאת הנה הוא כאן, רק יומיים אחרי ההחלטה הזו, כשהוא מחזיק את הטלפון מול פניו, ממש מעל גובה העיניים, כך שהוא נאלץ להתיש את עצמו כשהוא בוהה בו מלמטה, ומרגיש את הלסת שלו מתרופפת לאט. המחשבות של פלג מתרככות באיטיות, האושר מתגנב למוחו, והוא החל להזיל ריר על החזה המפותח והשרירי של עצמו. לבוש בחולצה מתגרה עם צווארון נמוך, שחשפה הרבה יותר מהשרירים שלו ממה שהוא היה מרגיש בנוח להראות לפני שבועיים. לא שהוא היה מודאג מעד כמה ארון הבגדים שלו נהיה זנותי או משהו.
לא. זה הרגיש כל כך קשה להיות מודאג ממשהו, כשהספירלה על המסך שלו המשיכה להחליק את מחשבותיו למין עיסה חמה ורגועה, ולהכניס את מוחו האיטי להילוך הפך למאבק יותר ויותר מאתגר. רגליו של פלג החלו להתנדנד מתחתיו כשהמאמץ להישאר בעמידה התחיל להרגיש יותר מדי כמו עבודה. ובכל זאת, ידו לא הרגישה עייפה בכלל כשהיא מחזיקה את הטלפון מולו, כדי שיוכל לספוג את שטף התמונות המהפנט. כמעט כאילו היד פשוט צפה לבד. הוא שמע חבטה רכה, ולקח לו רגע ארוך להבין שזה פשוט הקול שהוא השמיע כשקרס על ברכיו על השטיח בסלון.
עם זאת, הוא הרגיש כל כך הרבה יותר נוח ככה, והיה לו הרבה יותר קל כך להחליק את ידו הפנויה לתוך חגורת המכנסיים שלו ולהתחיל לאונן, עד שפלג שכח מכל החששות המתמשכים שהיו לו. האפליקציה עזרה לו להרגע. זה היה מרגיע ומנחם כל כך, ולפעמים הוא היה צריך את זה כל כך, עם כל המתח שבחייו, שהוא פשוט יצטרך לתת לעצמי העמוק שלו לקבל את ההחלטה מתי הוא צריך לשקוע ולהירגע. פלג יכל תמיד לסמוך על העצמי העמוק שלו. הוא לא צריך לחשוב, הוא לא היה צריך להתנגד. הוא יכל פשוט לעקוב אחר הדחפים הקטנים האלה שבתוכו, וללכת עם הזרם. ואם עלו לו בראש שאלות או דאגות על כל זה אחר כך, זה רק סימן שהוא צריך כנראה עוד זמן מדיטציה, כדי להשלים עם הרצונות התת-מודעים שלו ולהפסיק לדאוג מכל דבר. פלג הנהן בלי לשים לב, מוחו נרגע למצב של פתיחות רגועה וקבלה, קולט את כל ההצעות שהוא אפילו לא ידע שהוא מקבל.
בסופו של דבר הוא התעורר, כל השטיח תחתיו בלאגן חלקלק ודביק, ופלג ניסה כמיטב יכולתו למקד מחדש את מחשבותיו המפוזרות. פלג ידע שיש משהו חשוד בדרך שבה הוא נכנע כל הזמן לדחף לפתוח את האפליקציה... אבל יותר ויותר, הוא התקשה להיות מודאג מהעניין.
ובכל השכונה של פלג וקובי, יותר ויותר אנשים בחרו במוהוק צבעוני ולבוש קרוע וחושפני כצורת ההתבטאות האהובה עליהם. יותר ויותר מהם נפגשו במועדונים וחדרי כושר, מנצלים הזדמנויות לפרטיות כדי לעשות... מדיטציה... בעירום... עם האפליקציה המרגיעה שלהם צפה במסכים שמולם. ואם מישהו שם לב לכך... נו, הרי איפה אם לא בתל-אביב ניתן לנוער להתבטא באופן פרוע וחדשני? אף אחד לא דאג על כך יותר מדי. במיוחד לא פלג, שמבלה כמעט 16 שעות ביום במדיטציה עמוקה, מתוכנתת, מטפטף על השטיח בחיוך של אושר אינסופי.
