למרבה המזל, עברו רק כמה שעות עד שהמיקרופון של חדר החקירות קלט את סגירת הדלת, ורוס חזר למלוא תשומת הלב מחלומותיו המשועממים בהקיץ.
"תראה אותך," לעג המטרה, חיוך ערמומי נשמע בקולו. "מתפתל רק למשמע צליל המגפיים שלי מהדהדים בחדר. זה טוב."
האובייקט נותר דומם. רוס הרגיש את נשימתו מתחילה להאיץ, והוא נשם נשימה עמוקה במאמץ לייצב אותה ולהישאר משוחרר.
"אתה נרגש. להוט לראות את אדונך. אני מבין. זה אולי הרגע המכונן ביותר בחייך," המשיך המטרה, כשצלילי מגפיו הכבדים הקיפו באיטיות את החדר. רוס עצם את עיניו, מקובע בצליל, מנסה לעקוב אחר המיקום בראשו. זה נשמע כאילו המיקרופון נמצא במרכז החדר, ממש מתחת או ממש מעל האובייקט. גם הוא שמע את צליל המגפיים הכבדים צועדים במעגל איטי סביבו, כמו טורף מצופה גומי כבד המתקרב לטרפו. הם נעצרו, ישר מלפניו.
"בוא נראה איך הנימוסים שלך. אין טעם לתגמל אותך אם אתה עדיין עושה את הקטע הקטן הזה של לשחק אותה קשוח."
יללה חלשה בקעה במיקרופון. קול כלבי מובהק נשמע, הרבה יותר חזקה מהצלילים הקודמים של הבוקר, חזקה מספיק כדי לגרום לרוס להירתע.
"הקפד על הנימוסים שלך, גור. ללקק אותם."
רוס שמע את האובייקט מתפתל, מתכת נוקשת במתכת בעוד האזיקונים שלו מחזיקים אותו במקומו. הוא שמע אותו מתנשף, מהסס. כל שריר בגופו היה מתוח, מוחו רץ למלא את מה שיכול היה לקרות שם.
"זה כלבלב טוב. הנה," נהם המטרה. "לא כל כך קשה להיות מנומס, נכון? איך הטעם של המגפיים שלי, עבד?"
"ט-טוב," ילל האובייקט. רוס קפץ את אגרופיו בהשפלה יד שנייה. לרגע, ידו נסחפה באופן רפלקסיבי לעבר כפתור הווליום, אבל הוא אילץ אותה לחזור למטה אל השולחן, אפילו כשהצליל של לשון רטובה מלקקת משהו מילא את אוזניו.
"תמשיך ללקק. דמיין לעצמך איך אתה בטח נראה עכשיו. כבול ועיוור וחסר אונים, מלקק את מגפיו של אויבך. האם אתה חושב שאם חבריך היו יכולים לראות אותך עכשיו, הם בכלל היו מזהים אותך כאחד משלהם?"
האובייקט ילל, מתנשם ומתנשף תחת הלחץ הפתאומי של המגף הכבד שהונח עליו. רוס שמע את הגומי והעור של המגף חורקים כשהמטרה הפעיל את משקלו על האובייקט. האם הוא היה נמוך יותר עכשיו? אולי קשור בשכיבה?
"או שאולי הם יראו רק את עצמך האמיתי - העבד שלי, באימונים." המטרה עצר לרגע, ולא השאיר דבר במיקרופון מלבד קול ליקוק חלש ונשימות רועדות.
"אני תוהה אם אתה עדיין חושב שאתה הולך להצליח לברוח מפה, ממני. אולי אתה אפילו אומר לעצמך שאתה מסכים עם המילים שלי, מציית לפקודות שלי, מקפיד על הנימוסים שלך, רק כדי לקדם את הבריחה שלך. אולי אם תלקק מספיק מגפיים אני אשחרר אותך. האם אני צודק ?"
יבבה שקטה נשמעה בתגובה.
"אולי זה התירוץ שלך. כל זה רק אמצעי להשגת מטרה. אבל אתה יודע, ואני יודע, שאתה אוהב את זה. אתה חי בשביל זה. נולדת להיות עבד. לוותר על הגאווה שלך ולציית לי נותן לך יותר הנאה ממה שאתה עדיין מסוגל לקבל. זה מרגיש כל כך לא בסדר, ובכל זאת אתה לא יכול לעצור את עצמך, אתה לא יכול להילחם בזה... כי אני בשליטה."
לפתע, הליקוק נפסק, ואחריו נשמעה אנחה רועדת. "עכשיו, כלבלב, תודה לי על הזכות ללקק את מגפי." "ת-תודה לך, אדוני," נשם האובייקט.
"תתחנן בפני שאשעבד אותך."
"בבקשה. בבקשה תשעבד אותי, אדוני."
"כלבלב טוב."
נשמעה גרירה פתאומית, והחדר השתתק. רוס חזר לרגע למציאות, והבין עד כמה הוא שקע בדמיונו כשעיניו עצומות, כשראה סוף סוף שוב את קירות החדר סביבו. צחקוק נמוך התגלגל דרך האוזניות, והוא רעד בכיסאו.
"לא, עדיין לא, אבל אנחנו לא יכולים לזרז את זה, נכון? אתה תישאר עיוור עוד קצת, כלבלב. אתה שם לב הרבה יותר טוב ככה."
צעדים כבדים עזבו את החדר. ככה, פשוט ככה, הפגישה הסתיימה. "פאק..." נשם האובייקט.
רוס הניח יד על מצחו. פאק בהחלט.
המשך יבוא....