הם מצאו את תא שטיפת המוח למטה במרתף של הבניין... ולא היה בכלל ספק שזה מה שהם הסתכלו עליו. אסי ידע זאת בשנייה שראה את צינורות הזכוכית האנכיים, גבוהים מספיק כדי להחזיק אדם שנקשר לתוך מסגרת מרשימה של מַתֶכֶת בשחור מבריק. למרבה הצער, נורות החיווי מעל כל צינור עדיין הבהבו והראו סימני פעילות. עוד יותר מטריד היה, שנראה שיש תא פנוי לכל אחד מהם. אסי היה זקוק לעבודה, בטח, וניקוי הפסולת מבית החולים המחקרי הישן בא עם שכר גבוה יותר כמעט מכל דבר שהוא או האחרים יכלו להשיג בתקופה הזו, ואפשר היה למכור כל מני ציודים ישנים ולהרוויח עוד קצת מהצד. אבל שום דבר לא השתלם מספיק כדי להצטרך להתמודד עם הדבר הזה.
נתי כנראה הסכים. הוא הרים את מבטו אל המכשיר המאסיבי, העומד בפני עצמו, עם הבעה עצבנית על פניו ומלמל, "אנחנו צריכים להביא לכאן מפקח. הכללים אומרים שאנחנו לא אמורים לטפל בשום ציוד שעדיין יש לו אספקת חשמל פעילה". אבל הוא לא זז, וגם חיים לא... ובאופן מדאיג, גם לא אסי עצמו. הוא הרגיש סוג של יראת כבוד דתית שמקבעת את רגליו אל הקרקע בכל פעם שניסה לצעוד צעד אחורה - וכשהוא התקרב באופן ניסיוני במקום זאת, פרץ הציפייה שחווה הרגיש מעט מלאכותי מכדי להיות שלו. הוא לא אהב את זה בכלל מתוך רצונו שלו, אלא אהב את זה מאד כי משהו מחוץ לעצמו כפה עליו את האהבה הזו. משהו חזק להפליא ומתוחכם מכדי לעמוד בפניו.
חיים עשה צעד קדימה גם כן, פניו חסרות הבעה וקולו מונוטוני וריק, אפילו כשאמר, "חבר'ה, אני ממש מפחד כאן. אנחנו, אהה, אנחנו צריכים ללכת מפה." אבל הוא לא הלך, וידיו נעו בתנועה מעורפלת ומוסחת דעת של מישהו שמגרד גירוד בחוסר מודעות, כשהוא הושיט את ידו ופתח את רוכסן האוברול האפור כהה שלו מהצווארון עד הטבור. נתי עשה את אותו הדבר, חושף סנטימטר אחר סנטימטר של עור חום חלק, ואסי הרגיש דקירה קצרה של אימה מוחלטת, כשהבין שהוא חזר על מעשיהם מבלי להבחין בכך. אבל משהו חנק את הפחד הזה ברגע שהגיע, והותיר אותו... שליו. כָּנוּעַ. מְאוּלָף.
הסרבלים ירדו, וגם שארית הבגדים שלבשו מתחתיו - שיערו הבלונדיני הקצר של חיים התפרע לרגע כשהוא משך את חולצת הכותנה שלו מעלה ומעל לראשו, אבל גם לנתי וגם לאסי היו רק גופיה ותחתונים להסיר. "זה רע, חבר'ה, אנחנו צריכים להשתחרר מזה," מלמל נתי, אבל לא הייתה שום דחיפות בקולו, ואפילו המבטא ההודי הקל שלו נמוג לכדי צליל מונוטוני עצל ונטול אישיות או נטייה. כאשר מארזי צינורות הזכוכית הסתובבו כדי להיפתח עבורם, כל שלושת הגברים פשוט פסעו פנימה ללא שמץ של רמז לחשש שכולם חשו.
הצינורות נסגרו. טלטלה של גזים ורטט מכני שהרגישה כמו חשמל סטטי שטפו אותם במהירות, בעוצמה, ואסי הבחין מתוך בלבול מוקסם כשכל שיער גופו פשוט נשר, מלבד שיער ראשו. שיער הערווה הג'ינג'י שלו נסחף לרצפה, השאיר את הזין שלו חלק וחשוף ונראה גדול יותר איכשהו, ורגע לאחר מכן סילוני אוויר פשוט הוציאו את הגז מהשפורפרת, כשהוא קורס בחולשה לתוך רתמת העור הישנה. כתפיו של אסי צנחו בחולשה, וזרועותיו נותרו תלויות ברפיון לצידיו, ייאוש קהה הפך אותו לחסר אונים לחלוטין, והיה לו בדיוק מספיק זמן למלמל, "אני מפחד, חבר'ה", לפני שציוד מוזר נפרש משני צידי ראשו, בזמן שאנרגיות מוזרות ריצדו על פני הפער בין האנטנות בקצה הציוד לבין הגולגולת של אסי. ואז הלסת שלו התרופפה, ועיניו התרחקו לתוך מבט חסר ראיה, והוא פשוט שכח מהכל, עמוק בדרכו לתוך ניסוי עתיק ונשכח בשיעבוד המוח האנושי.