"אתה, אהה... אתה באמת לא צריך להיות כאן." זה הרגיש כמו תגובה חלשה, ובנימין הצטער מעט שהוא לא היה מסוג האנשים שהגיבו לפריצות לא מוצדקות למרחב האישי שלו בהתפרצות מילולית לוהטת ובעימות רועש ואגרסיבי. אבל הוא תמיד היה מאותם אנשים שהגיבו לדמויות בעלות סמכות, ובעל הבית שלו היה גבר גבוה ומרשים שתמיד התלבש כמו בנקאי, ושמר על שיערו הבלונדיני קצר ללא רבב, והלסת המסותתת שלו פשוט העירה איכשהו את כל האינסטינקטים 'הכניעתיים' של בנימין אפילו כשהוא חייך. והוא בהחלט לא חייך עכשיו. זה הותיר בו הרגשה שהוא זה שעשה משהו לא בסדר, למרות שדירתו (עם חדר שינה אחד) הייתה נקייה ומסודרת ומתוחזקת בקפידה.
ובכל זאת, הוא הצליח לעמוד על שלו קצת, והוא ידע את החוק כאן - אסור היה לבעל הבית פשוט להכניס את עצמו לדירה שלו כשהוא לא שם, ובמיוחד אסור היה לו לחטט בדברים שלו ולקחת למזכרת את מה שנראה כמו זוג תחתוני בוקסר של בנימין. "אני, אממ, אני... יש לי זכויות," הוא גמגם, מנסה להישמע נעלב יותר ופחות נבוך מהמראה של גבר מבוגר שמשתמש בבגדים האינטימיים ביותר שלו כסוג של צעצוע. בנימין מצא את עצמו בוהה בתחתוני הבוקסר האדומים במקום ליצור איתו קשר עין, לחייו האדימו לאודם זועם בתגובה לרעיון של אצבעותיו של בעל הבית נוגעות במשהו שהיה איתו במגע כה קרוב ואישי.
הוא לא הבין עד כמה הוא התמקד בתנועת הבד בידו של בעל הבית, עד ששמע את הבריטון החם והמרגיע שלו. "כמובן שיש לך זכויות, בנימין," הוא חייך, קולו חלק לא פחות מהבגד המתפתל באצבעותיו. "יש לך הזכות להרים את החולצה שלך...." בנימין הרגיש את זרועותיו מגיבות להוראה המרומזת, מושכות את חולצתו כדי לחשוף את חזהו החלק ואת עורו הבהיר, החיוור, והוא פלט צווחה זעירה של הפתעה ואזעקה לנוכח המודעות המתהווה של עד כמה עוצמתי האילוץ לציית באמת הרגיש לפתע. זה לא הרגיש כמו הכבוד הרגיל שלו למבוגרים, לסמכות. זה הרגיש כאילו הוא מגיב לאימונים מסוג כלשהו, ולאט לאט נחתה על בנימין התובנה של עד כמה נשמעו לו הצלילים הרגועים והבטוחים של קולו מוכרים, אבל בשלב זה הוא כבר הרגיש את עצמו נאבק נפשית לתפוס את השליטה במוחו שלו.
"יש לך הזכות לתפוס את הקרסוליים שלך, בנימין," הוא המשיך, והצעיר עם השיער החום המתולתל גילה לתדהמתו, שהדרך היחידה שבה הוא יכול היה לבצע את הפקודה הזו היא לרדת על ברכיו בחיפזון כמעט קומי. "יש לך הזכות להוציא לשון, יש לך את הזכות לקבל את מקומך...." ההוראה הסופית הזו הסיטה משהו במוחו של בנימין, במין נקישה כמעט נשמעת לאוזן, והוא החל להיזכר בפרטים על החודשים האחרונים שחמקו לחלוטין ממחשבתו המהופנטת. צלילים מוזרים בפתחי האוורור בשעת לילה מאוחרת, כמעט בלתי נשמעים ברמת התפיסה הערנית והמודעת, אך מוצאים קרקע פורייה בחוסר הכרה המנומנם והכנוע של בנימין. בדיקות שליטה שכללו מפגשים ידידותיים במרחבים ציבוריים וטריגרים קלים שהותירו את בנימין מצליב את עיניו לרגע או מקיש על אפו מבלי להבחין כלל במה שהוא עושה. ועכשיו, התוצאה הסופית של ההתניה הערמומית שהוא עבר כבר חודשים, פתיחתה הגלויה והישירה של התוכנית הסודית שבעל הבית הטמין במוחו, שהפכה אותו לעבד הכנוע המוחלט שלו.
"יש לך הזכות לדעת שזה נכון בשבילך, בנימין. שזה מקומך בחיים," הוא הוסיף, מושך את מכנסיו כדי לאפשר לזקפתו להשתחרר, ובנימין כרע ברך בציפייה רועדת וחסרת אונים לכל האפשרויות שעוד יבואו, בכניעתו המלאה לפקודותיו של האדון.