בשנייה שהוא שמע את נקישת האצבעות של הראל, משה חזר להכרה... ואולי שנייה לאחר מכן, הצעצוע שנדחף עמוק לתוך הכוסיק שלו התעורר לחיים. "אתה בטח תוהה למה אני עושה את זה," הראל אמר בעדינות, כשמשה הושיט יד כדי לנסות לשחרר את המסקינגטייפ המחזיק את הוויברטור המעסה במקומו, וגילה כי פרקי הידיים שלו כבולים זה לזה, ולצווארון עור עם ווים שננעל מסביב לגרון שלו. הוא לא יכל לעצור את החבטות התמידיות שדחפו את הכוסיק שלו לאקסטזה. הוא אפילו לא יכל לסגור את רגליו, הודות למוט מקבע שננעל סביב קרסוליו. הוא יכל רק להתפתל ולהתפתל ולהיאבק כדי לבהות בשכן שלו במבט מבולבל ועמום עיניים.
"זה לא כדי להתנות אותך או משהו," הראל המשיך, מכוון את מצלמת הווידאו על החצובה שלה כדי להבטיח שהוא יקבל תצוגה מלאה של פניו המעוותות של משה, כמו גם את התחת המגולח והחלק שלו. "כלומר, אני יודע שאתה לא זוכר, אבל שטפתי לך את המוח כבר במשך חודשים, ובאמת יש לך עכשיו רצון חופשי רק כשאני מרשה לך את זה." המילים שלו אמורות היו לשלוח שטף קר של מי קרח לאורך עמוד השדרה של משה ולכבות את החשק המיני שלו למרות הגירוי התמידי. אבל הוא גילה לתדהמתו, שהתחושה של חוסר אונים מוחלט וחוסר ברירה רק גרם לתאווה שלו להשתולל עוד יותר. הוא כבר היה קרוב לגמור, אבל משהו עצר אותו מלהגיע לשיא, ומשה חשד שהוא יודע בדיוק מה זה היה, ועד כמה עוצמתית בלתי נמנעת האחיזה של הראל במוחו יכולה להיות באמת.
הראל התחיל מלטף את הברך שלו. "לא, אני לא צריך להחליש את ההתנגדות שלך יותר, כי שנינו יודעים שאין לך כבר התנגדות בכלל, נכון, עבד מתוק?" משה שומע את עצמו נאנק בהסכמה ענווה ומתחננת, איזשהו אלמנט מצועף במוח שלו מוותר להראל בשקיקה על כל ויכוח ללא שום רמז להתנגדות, אם רק זה אומר שהוא יוכל לשחרר את המתח המיני המכריע שמצטבר בין ירכיו החיוורות והרועדות. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שאפשר להפוך אותו לחלש כל כך ללא מאמץ לפני כן, בצורה כזו, בקלות ובאופן מוחלט כל כך להכפיף את כל כולו לרצונו של אחר, אבל הוא יכול היה לדעת כבר בדקה הראשונה הזו של עינויים ארוטיים, שהוא אכן כנוע בצורה פתטית במצבו הנוכחי. הוא הבין שהוא יעשה הכל כדי לגמור, והגירוי שלו רק הלך והתחזק מהתובנה הזו.
"וכמובן שאני לא צריך להוכיח שום נקודה", הראל המשיך, כשמשה נאבק לשמור על עפעפיו הכבדים פתוחים, גם כשעיניו ממשיכות להתגלגל לאחור בראשו, מתוך רצון מתמיד ואינסטינקטיבי ליפול לטראנס עבור הראל. רק צליל הקול שלו גרם למשה לרצות לשקוע באושר מהופנט, הוא קלט בהלם. הוא לא הבין איך הוא הצליח אי פעם לנהל שיחה עם השכן שלו מבלי פשוט לצלול אל זרועותיו באקסטזה ריקה ומטורפת, ואז עלתה לו באיטיות התובנה, שאולי הוא באמת מעולם לא הצליח לעשות זאת. "הזיכרונות והאמונות שלך הם בדיוק מה שאני רוצה שהם יהיו בכל מקרה", הראל הוסיף, כמעט כאילו כדי לאשש את החשד במוחו, ומשה הרגיש עוד גל של עונג שוטף אותו, כשעיכל את התפיסה שאפילו מחשבותיו הפרטיות הן בסתר לא שֶׁלוֹ.
"לא, מתוק, אני עושה את זה כי אני רוצה. אני עושה את זה כי אתה נראה כל כך נפלא כשאתה מתפתל בשבילי ככה, וזה כיף לי לדעת שאתה לא יכול לגמור ואתה לא יכול להפסיק. אתה אפילו לא יכול לחשוב יותר." זה בערך היה הגבול בשביל המוח של משה. הוא לא החליק חזרה לטראנס, כי לא היתה לו רשות לעשות זאת, והוא לא גמר, כי אסור לו לעשות גם את זה לבדו. אבל ההכרה פשוט הפכה לבלתי אפשרית עבורו יותר, ולכן הוא התפוגג לאיטו לתוך שינה ערנית של עונג וצייתנות, שהפכה את הסבל שלו ליפה עוד יותר בעיני השכן/האדון שלו.