"אוי צעצוע שלי, אתה נראה כל כך חמוד ככה!" אמר המהפנט שלך ומשך את הסנטר שלך הצידה כך שמבטך היה מכוון אל המראה. בקושי זיהית את עצמך. המוח שלך נאבק כבר לחשוב, אבל זה... היצור שבמראה, נראה כל כך נזקק, כל כך נואש, בקושי אתה. טוב, מה שנשאר ממך.
היד של אדונך ירדה על הלחי שלך, מלטפת. היצור שבמראה נצמד אליה בתענוג. המגע שלו היה משהו שאפילו שטוף מוח ככל שהיית, עדיין הצלחת להבין. רַך. חַם. מְלַבֵּב. "זהו חמוד. תיכנע לרצונות שלי ושלך בעבורי. שכח את העכבות שלך. לָגַעַת." אור בהיר ניצת בפניו של היצור.
שִׂמְחָה. ידיו החליקו בין רגליו, נוגעות, רעבות לתענוג, לא מסוגלות להתאפק. כל כך להוט להיכנע. המהפנט שלך חייך. "נכון צעצוע. כל כך קל לשחרר בשבילי. לוותר על היותך בן אדם. אתה לא רוצה להיות בן אדם. רק כלי המשחק שלי."
וזה מה שהיית. הדבר היחיד שהמוח שלך יכול היה להבין. אתה והיצור הזה במראה הייתם שניכם כלי המשחק של המהפנט שלכם. העונג שלט בשניכם, והמהפנט שלכם שלט בזה, קשר לולאה של עונג וצייתנות סביב המוח שלך, ממש כמו הצווארון סביב צווארו של היצור.
שניכם שייכים לאדון עכשיו. וכשראית את העונג חסר המוח על פניו של היצור במראה, לא נותרה לך עוד ברירה אחרת. ובאנחה עמוקה של עונג, ויתרת על המחשבות, וצנחת לתוך האפלה השקטה במילותיו של האדון.