זה לא תמיד היה קל, זה שהיה לך קינק לקול, לצלילים. האדון תפס אותך ממש מתחת לסנטר, וניענע בעדינות את ראשך מעלה ומטה, מחקה תנועה של הסכמה. "צעצוע כל כך טוב. תן לקול שלי להתיישב עמוק יותר במוח שלך. להשתלט עליך, בדיוק כפי שאתה רוצה שאעשה. זה כל כך מצחיק באיזו קלות אתה נכנע לי, לצליל קולי. כמובן, ההיפנוזה עשתה הרבה מהעבודה של לשבור אותך... אבל אני עדיין חושב שמגיע לי קרדיט על ההשקעה באימונים שלך..."
הוא משך אותך אליו, מחייך חיוך כל כך מתוק. "אבל, מצד שני, תמיד היית רגיש כל כך לקול שלי, נכון, יצור פתטי וחמוד שלי? תמיד מקשיב לי, תמיד מוכן לעזור. תמיד עושה כל מה שאמרתי לך. איך יכולת בכלל להתנגד כשהתחלתי להפנט אותך? לא הייתה לך בעצם שום אפשרות לפעול באופן אחר, מלבד לחשוב כל מה שאני רציתי שתחשוב. היית כבר צעצוע כל כך טוב מההתחלה, בלי שום הכשרה בכלל. השאר פשוט... זרם משם.".
התפתלת קצת, נבוך, מושפל מחולשתך, מהכניעה הברורה שלך מראש. המהפנט שלך הבין מייד. "שקט, מותק. תפסיק לנסות לחשוב כל כך הרבה. שנינו יודעים כמה זה קשה לך כשאתה לידי. אז פשוט... תשתיק את המוח העלוב הזה בשבילי." ניסית לפגוש את מבטו בהתרסה. אבל הקול שלו... כמו קטיפה, עטף והשתיק את מחשבותיך, לפני שאלו יכלו להפוך למילים.
כל כך רך, הקול שלו נגע בדיוק בטון הנכון כדי לגרום לך לשים לב. להקשיב. להיות מרותק. וזה גרם לך להיפתח גם לדברים אחרים. "זהו זה." הוא אמר. "בלי לחשוב. פשוט לשקוע. רק לך בעקבות המילים שלי, שוקע לתוך אושר חסר דעת. אתה לא צריך לחשוב, נכון, מתוק?" הוא הושיט לך יד.
אחזת בה, והוא משך אותך אליו, חיוכו כל כך מרושע, כל כך מתוק. "אבל תמיד היית רגיש לקול שלי, נכון, עבד שלי קטן? אז פשוט רק עקוב אחרי הקול שלי. עשה מה שאני אומר. אתה לא יכול עוד לחשוב על שום דרך אחרת. רק הדרך שלי. אתה כבר לא יצור תבוני. אין לך עצמאות. אתה חלק ממני, כמו היד או הרגל שלי. מציית מבלי לחשוב. זז וחוזר לרצוני בלבד. וזה מרגיש פשוט נפלא עבורך, נכון עבד?
נאנחת באורגזמה אדירה, מפרקת חושים. ריק מהכל, ריק בשביל הקול. ריק, בשביל אדונך.
ריק, אך מלא באושר חסר גבולות.