"צעצוע, נו באמת, שנינו יודעים שאתה כבר מכור להיפנוזה." אמר המהפנט שלך, מחייך אליך קלות. "מכור לקול שלי. אני יכול לראות את זה באופן שבו המוח שלך מתאים את עצמו בקלות להצעות שלי. באופן שבו האישונים שלך מתרחבים אם אתה בוהה בי קצת יותר מדי זמן."
הוא עצר ובהה לתוך עיניך. התחלת להרגיש את המוח שלך מתפזר כששקעת עמוק יותר בספה. "אבל זה לא מספיק לי. לא."
לא יכולת להסיט את מבטך.
"אני רוצה שתהיה מכור ללהיות שלי. אני רוצה שתהיה נואש לשמוע את קולי, יום אחר יום." הוא רכן קדימה.
"אני רוצה שתהיה אובססיבי לתחושה של הידיים שלי על העור שלך, בין הרגליים שלך, בשיער שלך." ידו ליטפה את ירכיך. "אני רוצה שלא תוכל להוציא את העיניים שלי מהראש שלך." העיניים היפות האלה שלו חישמלו אותך. מבטך פשוט דבק למבטו. "וגם אתה רוצה את זה. פשוט כי כך אמרתי לך."
הוא צודק, הבנת בזעזוע מעורב בעונג. לא יכולת להכחיש זאת, גם אם לא היית טובע כרגע באושר חסר מחשבה.
"אתה רוצה שההשפעה שלי תיטבע לך עמוק במוח. אתה רוצה שהכוח שלי ישחק ללא הרף את הרצון העלוב שלך. שאר העולם לעולם לא ידע, אבל שנינו... שנינו נדע היטב למי אתה שייך, צעצוע."
ידו עזבה את הירך שלך, כשהוא נסוג מעט לאחור.
"אתה עדיין תהיה עצמך הרגיל, יום אחר יום. אבל מתחת? תהיה בלגן קטן וכנוע. צעצוע, תמיד מוכן. תמיד להוט. כל כך זקוק לי. וכל מחשבה שתעבור בראשך מהיום והלאה, תכיל בתוכה חלק מהמילים שלי. אתה מוכן להתחיל?"
הנהנת, והוא צחקק בשובבות מרושעת של נבל שמזימתו הצליחה לבסוף.
"ברור שאתה מוכן. שב. תתמקם בנוחות, ותביט לתוך עיניי.
היום נתחיל להפוך אותך למה שתמיד היית אמור להיות.
שלי."