וואו
עברו כמה שנים טובות מאז שכתבתי כאן.
האמת, התגעגעתי.
ואל תשאלו אותי למה לא כתבתי עד עכשיו, אני מודה שחשבתי על זה כמה וכמה פעמים אבל בואו, אני עצלן רציני.
פתאום לקרוא את מעט הדברים שכתבתי בעבר גורם לי גם לריגוש וגם למבוכה, איזה צעיר הייתי.
למה פתאום צץ לי החשק לכתוב שוב?
טוב זה סיפור ארוך ואולי התשובה תגיע בסוף.
כרגע הייתי שמח שקצת נדבר על תחושות, זה עלול להיות ארוך אז אני מזהיר מראש.
אז מה זו תחושה בכלל?
תחושה היא החוויה שאנחנו מקבלים דרך החושים או דרך המודעות הרגשית שלנו.
יש שני מובנים עיקריים למילה:
תחושה גופנית (חושית):
זו תגובה של הגוף לגירוי מהעולם החיצוני — כמו חום, קור, כאב, מגע או טעם.
לדוגמה: "יש לי תחושת קור בידיים", "אני מרגיש עקצוץ בתחת אחרי ספאנקים"
תחושה רגשית (נפשית):
זו חוויה פנימית של רגש — שמחה, פחד, געגוע, אהבה וכו’.
לדוגמה: "יש לי תחושה שמשהו טוב עומד לקרות לפני סשן", או "תחושת עצב מציפה אותי כשנגמר הסשן".
אפשר לומר שתחושה היא האופן שבו אנחנו חווים את העולם — בגוף ובנפש.
אבל תשאלו אותי, רגע, למה תחושות? למה היום? מה קרה?
אז אענה שלא קרה או יותר נכון קרה המון, אבל בזמן שלי בשירותים בעבודה כדי לשרוף זמן עלתה בי ההבנה שוואלה, עברתי דבר או שניים בעולם הבדס"מ ושאלתי את עצמי איך אני מרגיש עם זה?
אז קודם כל אתחיל בלספר קצת מה חוויתי בשנים האחרונות:
למי שלא מכיר אותי, ורובכם המוחץ באמת לא מכיר אותי, אני שולט מגיל 21 בערך, למרות שידעתי מגיל די צעיר שהעולם הזה מושך אותי אבל לא ידעתי בדיוק במה מדובר. מה לעשות לפני 15 שנה הייתי בן 13 ופחות היה עניין בארץ סביב הנושא הזה. או שלא ידעתי איפה לחפש חחחח.
כמו כל ההתחלות ההתחלה שלי הייתה קשה.
ולמה?
טוב התשובה האמיתית - כי אני שמן ויש לי זין קטן.
ולגיי שיהיה גם שמן, גם זין קטן וגם שולט זו גזירה רעה מאוד משמיים.
למי שלא יודע השאלה הראשונה שמרבית הגייז שואלים באפליקציות היכרויות זה "כמה הכלי" ואז "איך נראה" ואז "לא הטעם שלי" או פשוט חוסמים. נשמע כיף הא.
אז כן, ההתחלה הייתה נוראית!
אל תדאגו עוד מעט נגיע לחלקים הטובים, אמרתי לכם שזה יהיה ארוך.
עוד רגעים שצילקו אותי כי אין כמו טראומות:
בפעם הראשונה שהגעתי לסטודיו מוריקאי המתמחה בלימוד שיבארי(אומנות קשירה יפנית) ציוותו אותי לאדם שהקשר בינו לביני זה כמו הקשר ביני לבין שוקולד השחר - לא קיים! (מי שטוען ששוקולד השחר טוב יותר מנוטלה רשאי ומומלץ לעצור פה וללכת לתהות מה הוא עשה לא נכון בחיים שלו).
כפי שהבנתם לא היה לי נחמד בכלל, גם לא ידעתי מה אני עושה כי זה לא ממש היה שיעור אלא יותר בואו תתרגלו דברים פשוטים שנסביר לכם ממש מהר.
ברחתי משם אחרי חצי שעה.
אתן ספוילר להמשך, סטודיו מוריקאי כיום הוא כמו בית נוסף עבורי. נגיע לשם.
טראומה שנייה:
אחרי כמה זמן גיליתי שיש קהילה של גייז בטלגרם ואפילו יש אירועים בדסמיים. רמת ההתרגשות וואו! לא צריך לטוס לחו"ל כדי לחפש עניין.
אמרתי לעצמי אתה הולך, אמנם לבד אבל תנסה, מה יכול לקרות?
יצא לכם פעם לשמוע על דחייה חברתית?
אז ככה.
הרגשתי לא שייך, כל אחד שניסיתי לדבר איתו ברח.
כל דבר שניסיתי ככה לנסות לקחת חלק נענתי בשלילה.
חצי שעה אחרי שהגעתי הלכתי.
מודה, הייתה באסה, אבל גם הבנה שאולי אני לא מתאים לאירועים האלו.
כמובן שהיו עוד כל מיני דברים אבל אלו הדברים הכי זכורים לי.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי למרות מה שעברתי התחושות האלו עדיין רודפות אותי מידי פעם.
גם בגוף וגם בנפש.
לפעמים הרגליים הקרות האלו, הזיעה, החשש שמשהו לא טוב יקרה, עוד דחייה...
טוב נראה לי ביאסתי לכם את התחת, וזו לא המטרה.
אבל היי, אנחנו חיים בשביל המתח, אתם מוכנים? הנה המתח!
יואו מתי הוא ימשיך את הכתיבה ולא ישעמם אותנו בשורות שלא אומרות לנו כלום?!?!?
אדם מרושע שכמוך, אמן תחנק מזין!
שיואו לא צריך לצעוק בסדר אני ממשיך.
-פיצול אישיות קל-
אני אספר לכם סוד, אני לא עם אינטליגנציה רגשית גבוהה חיצונית.
מישהו יבכה מולי אני אזרוק עליו טישו ושוקולד.
אולי אחבק ואלטף את הראש ואגיד "די, די, יהיה בסדר, אז מה אם סבתא מתה, קיבלת כינים בשיערות ערווה או שדחו את גיטיאי 6 לעוד שנה"
קיצור כזה
אבל משהו שכן זכור לי שפעם שכבתי במיטה שלי, הרגשתי כל כך בודד
וזה לא שאין לי חברים, יש לי לא מעט
אבל לא היה לי אף פרטנר לבדס"מ וזה ביאס אותי ברמות
היה לי ממש ממש קשה
אז ויתרתי.
זהו עד כאן הסיפור שלנו, תודה שהקשבתם...
סתםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
כן הייתי מבואס רצח וואי אבל שאני אוותר?!
קרו 2 עיקריים דברים ששינו לי את החיים הבדסמיים:
הראשון, התחלתי לדבר עם מישהו מהקהילה. בכלל התחלנו לדבר בלי רצון להיפגש לסשן או לעשות משהו מיני אחד עם השני. דיברנו איזה חודש ואז אמרנו יאללה ניסע ביחד לאירוע בדס"מ שיש בתל אביב(באותו מקום שסיפרתי שחוויתי טראומה קלה אבל לאירוע אחר שהיה). לפני שנפגשנו פגשתי חבר טוב שלו שבא ככה לבחון מי אני, מה אני, כמו אודישן. מסתבר שעברתי.
מאז עברו כמעט שנתיים והוא חבר מאוד קרוב שלי וגם נשלט שלי. עברנו אירועים, סדנאות, פולסום ברלין, בדס"מ בטבע, בחדר שלי, בחדר שלו ובעוד המון מקומות.
למדתי המון, חוויתי המון והרוב בזכותו.
השני, המשכתי לחפש נקשר קבוע ובסוף מצאתי. אדם מקסים שהיום אנחנו פחות בקשר. במשך שנה היינו בשיעורים, למדנו, התמקצענו ובזכותו אני יכול להגיד שאני אחלה של קושר. תולה אנשים מבמבוקים ומתעלל בהם.
אתמול הייתי בשיעור בסטודיו עם נקשר אחר וחשבתי עם עצמי, איך אני מרגיש איפה שאני נמצא?
המחשבה הזו ליוותה אותי עד עכשיו.
אז נחזור שוב לתחושות:
גופנית - עדיין עצלן, עדיין שמן, הגב כואב משעות של ישיבה בעבודה. אבל בסשן? הכל נעלם. כשיש לי חבלים בידיים, אזיקים, גאג, נשלט הכל לא רלוונטי. ועוד עם זקפה שזה הכי כיף.
נפשית - סיפוק ענק. תחושה של "הצלחתי". זה לא שאני עכשיו איזו דמות מוכרת למרות שמכיר המון מהקהילה. זה גם לא ממש עניין אותי מלכתחילה. אבל הניסיון שרכשתי, אני גם פעיל בקבוצה של גייז בדסמים בטלגרם, הכרתי אנשים, חברים. זו תחושת אופוריה מסוימת שהיא כל כך טובה.
לסיכום:
אתחיל ואגיד שמקווה שאכתוב פה עוד הרבה. זה היה כיף.
סורי נוט סורי על החפירה.
אל תוותרו! אתם אחראים לגורל שלכם, תיזמו, תעשו, אם צריך תשתנו קצת, תפתחו מחשבתית.
תהנו!
אני הייתי אני, אתם הייתם אתם.
עד החפירה הבאה.