מילים ושיר

אוהב ללטף את הלסת העדינה והשבירה שלה

עם היד האובר זכרית שלי.

מתבונן בה מכבה עיניים לכבוד הכאב,

לופת במתינות את מאזן הכוחות,

מתחרמן,

ומבין..

היא סומכת עליי.

להרוג אותה עם האמת הסובייקטיבית להחריד שלי אם היא חיה את הנרטיב השקרי והכל כך מנחם של עצמה בצורה די חלקה?

לפעמים עדיף פשוט לשתוק ולתת לה לברוח בין הגניחות.

היא נתנה לי הכל כשרציתי רק מעט-

הנגישה אוזניים קשובות לביישן אילם.

בנתה קרקע יציבה בידיים חשופות לפיסח וגידם.

העניקה אהבה עיוורת לאדיש עם עיניים גדולות.

דיברה מילים נוגעות לחירש נטול רגשות.

כעת היא ממתינה שאעריך ולא אנטוש..

מעריך מאוד,

אבל תמיד אברח לזאת שחפה מציפיות. 💔

להומניות?

אמביוולנטי משהו.🖤

לא הייתי במציאות המזוויעה הזאת-

לא שמעתי אזעקות,

לא התעוררתי מההמראות,

לא הזדעזעתי מהמראות,

לא ראיתי חדשות.

הייתי נקי מכל אבק שנדבק למיטות הצרפתיות,

אפילו לא נאבקתי ביתושות הזונות.

הנחתי בצד את הנשק והמדים המסריחים,

הרגשתי עירום גם מבפנים.

תפסתי בכוח מחסה עמוק בתוך ההוויה המגוננת

שלה ונשמתי רק אהבה.

אמנם אהבה קשוחה, אבל אהבה.

את שייכת לי

הרכוש שלי

אף אחד לא נוגע במה שתחת חסותי

חוץ מהאישה שלי

עכשיו תגעי בעצמך

🖤

ותמשיכי גם אם אמות

חשבתי שעכשיו עם המדים סוף סוף יבינו שאני לא ערבי.🤦

תמני באפטר עלול להוביל לדו"צ.

צאו לי מהראש,

ותישארו אצלי בלב.

אחרי שעזה תהפוך לאדמה חרוכה-

נזרע בה פרחים במקום שנאה,

ואת הפרחים נשקה עם הדמעות שלנו.

הפרחים יהפכו לעצים מלבלבים,

העצים יתחברו לשדות ירוקים,

ובשדות ניצור מסיבות.

נתאחד, נצחק ונבכה תוך שאנו רוקדים.

נחגוג את החיים, שלנו ושל אלו שרקדו.

ולעיר הזאת לא יעזו יותר לקרוא עזה.

יקראו לה נובה, חדשה.

💧

🌱

זה לא אני ואת נגד העולם, אבל חשוב שיהיה לנו עולם מקביל וחתום בנשיכה משלנו. נניח בתוכו שלדים מרוסקים- את מה שאנחנו חושבים על גיסתו של אחי, את הנידיות שלך, את הביקורתיות שבי, את הטראומה שבך, את הפוסט שלי ואיך שהסטירה אחרי הגמירה הייתה הכי מדויקת משום מה. פנינת אמת מרה בים של מים מתוקים להחריד. פוליטיקלי קורקט לעולם לא יגשים אינטימיות שברירית.

אמא נינוחה בחוהמ שמחנכת את הילד המאוס שלה באסרטיביות שקטה אמורה לעורר בך השראה לעתיד- לא זקפה עכשווית. חלאס, תפריד.