מילים ושיר

שהנשלטות הן השולטות האמיתיות

ושהשולטות הן השולטות האמיתיות.

כל הזין. ♂️

גם לשנאה יש מקום. הרי לא כל אחד מסוגל לאהבה, לא כל אחד יכול לראות את הטוב שבשני. העובדה שאני לא משכיל להבין את הצד השני וההפך(מה שיוצר שנאה), זה גם מה שמאפשר לכל אחד מאיתנו בסופו של דבר להצמד לדברים שהוא טוב בהם. כי אם אני אבין יותר מדי מדוע גם אתה צודק אני לא אוכל להתמסר לעניינים שלי. כמו ערוגה- צריך ליצור מרחק בין צמח לצמח כדי שהגזר לא יתפוס את המקום של הסלרי. החיץ הוא הכרחי לצמיחה שלנו. זה בונה את העולם. אם נדגיש לדבר על מה שמאחד אז מה שבסוף יבצבץ זה מה שמפריד. האתגר האמיתי של האהבה זה קודם כל לדעת במה אנחנו חלוקים ואחרי שהצלחנו להרגיז אחד את השני בוא נראה עכשיו אם אנחנו גם מסוגלים לאהוב. אפילו במכות יש חיבור מסוים, יש נגיעה, משהו מהשני בכל זאת נטמע בך. אדישות אם כבר זה הרבה יותר גרוע משנאה, לשנוא זה סימן שאכפת לי ממך. מתוך ההכרה לדברים שמפרידים בינינו כך גם תבוא הידיעה שאולי הם לא כאלה משמעותיים. שאולי החיץ הוא לא כזה גדול. אבל קיים.

מזל. 💔❤

כשחודר אליה מאחור בזמן שלופת את הלסת השברירית כלפי מעלה ושואב את השפתיים הרועדות, זה מבחינתי ניצחון שלם, הכנעה הדדית. סגירת מעגל סוטה בדמות פתיחת כל החורים החיוניים. לא להעניק שום אופציה לנשמות שלנו לצאת ולהתנדף אל הריק.

שומרת אותה אצלי כפיקדון, מכניס בה את שלי לעיזבון.

ספנק אחד אגרסיבי בזווית לא נכונה על ישבן מעוצב נכון, עלול להוביל לחבלה קטנה בשריר 'פושט שורש היד הגומדי'.

בא לי עכשיו רק להעיף סטירה למיכל שיר,

ולחנוק את מירב כהן,

ולהעריץ את כפות הרגליים של שאשא ביטון,

וששרן השכל תירק לי על הענבל,

ולאכול את התחת של עדית סילמן,

ושטלי גוטליב תהיה הדגדגן הולד. בצד. רחוק.

מאוד. עם גאג אדום.

"השמאל מבחינתו חושש מדיקטטורה, הימין חש תחת דיקטטורה, ואתם מפספסים את זה בענק. כשאני יודעת כבר 20 ומשהו שנים שאם יש עתירה לבגצ מי ינצח בה מראש וכמה למישהו בעל זהות כמוני אין סיכוי מראש. כשאני יודעת מראש מה הם יכריעו על ההתנתקות מחד או על הרפורמה מאידך, אז יש פה בעיה. הפוסט טראומה מתחילה בסוף אוגוסט 93- פתאום אנחנו מגלים ב"ידיעות אחרונות" שיש מגעים עם ארגון אשף שאסור היה לדבר איתו, כשתוך שלושה שבועות לקח להם להגיע לחתימה, וזהו, כבר לא היה מה לעשות. אז למה הרפורמה המהפכנית דורסנית יותר מאוסלו או מההתנתקות?

אין לי מילה רעה נגד זה שיצאתם לרחובות, הפוך. זה מרגש אותי שאכפת ומרגש אותי שהדגלים שאתם נושאים עכשיו הם דגלי ישראל, כי זה לא טוב שרק מחנה אחד זה יהיה הדגל שלו, בשום צורה. אבל האנרכיה השתלטה. החרבת המדינה. אנחנו לא העזנו מעולם לומר שלא נשלם מיסים ושלא נלך לצבא, מעולם. אתה חושב שאוסלו או ההתנתקות היו פחות יקרים לי מהרפורמה בשבילך? כל מה שאתה מסוגל להגיד זה ש- 'הפעם אבל זה רציני', אז שלי לא היה מאבק רציני? זה לא היה בנפשי?

רוצים להיות ליברלים אמיתיים? חייב שאני אהיה בתוך המעגל הזה. שהמכנה המשותף שלנו זה בואו נדבר ונלמד לחיות ביחד. אני לא חייבת להיות נגד הרפורמה כדי לחשוב שהיא נעשתה בצורה ביזיונית ולא בהסכמה כמו שהיה ראוי שתעשה. והגיעה לה שעת הכושר הזאת של הימין להיות בידיים יותר אמונות ויותר זהירות. וזה לא אומר שאסור לי להתלונן על הצביעות הבלתי נסבלת והדמוניזציה הקיצונית שעשו לימין. מותר לי גם וגם. כי כן, ירקתם לנו בפרצוף ואני אומרת את זה על סף דמעות. כי כן, אני כבר כמה חודשים מסתובבת עם תחושת אזרחית סוג ב', שלממשלה שלי באמת מותר במקרה הטוב להזיז את התקציב מפה לשם, להכשיר איזושהי התנחלות או מאחז ותבלעו את הצפרדע, אבל שלא יעלו על דעתם לעשות משהו מהותי באמת, כי אז נשרוף את המדינה."

אורלי.

לשלוט על מישהי שכותבת יותר איכותי ממך? 🤦

המנתח מת.

למה זה כל כך קשה לפרק ולהרכיב את הסיפון בכיור של המקלחת(לא מסוגל יותר לקרוא פוסטים על פירוק והרכבה)?

ולמה השטן ייצר את הגומיות הנופלות ואת ההברגות הלא מתברגות?

ולמה מצאתי יותר מדי שערות אם אני בכלל קירח?

ולמה זה כזה סיוט להיות על הברכיים 10 דק בגיל 30+ אם אין מלכה ממול?

בגלל פוסטים כאלה.

יותר רצונות מאשר נתינות.

יותר מחשבות מאשר מעשים.

יותר גופות מאשר מבטים.

יותר נימפומניוּת מאשר בדסמ.