מילים ושיר

היא כל כך הטעם שלי

שאין בכלל טעם לנסות.

אני תמיד בורח ל Inglourious Basterds

רק כדי שאוכל לשוב אל רשימת שינדלר

עם נחמה פיקטיבית.

עוצמתי יותר משליטה שקטה.

היא עוד יכולה לספוג?

זה התחיל עם מחנכים רעים,

המשיך לתיקונים רגעיים,

התעללויות אכזריות,

אהבות אבודות,

בריחות לתודעות שקרניות,

משיכה לחניקות מעוררות,

שריטות ונשיכות טעימות,

רמיסות משפילות שרק מעלות,

חבטות מלטפות,

אצבעות דוקרות,

צמא ליריקות,

רעב לסטירות,

חדירות אגרסיביות שכנראה שיבשו לה את

היכולת להיות.

כמה היא כבר יכולה לספוג?

ועוד לחייך בסוף.

כמה אני יכול להרוג אותה ולהמשיך לחיות?

שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־צַוָּארֵךְ

כַּֽחוֹתָם֙ עַל־יַשְׁבָנֵךְ

כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה

קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה

רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃

💔

הפכה אותי לפנים לישיבה.

השנייה צימצמה אותי לחזה רחב לשינה.

השלישית גרמה לי לחיות כזין לחדירה.

הרביעית לכף יד שציירה אותה אדומה.

החמישית ללשון שתנקה את כל הנקודות

היבשות.

השישית לפה מלא בעצות וביקורות בונות.

השביעית לאוזניים לא ערלות.

השמינית למוח שיעניק לה קונטרות נחוצות.

ורק האחת הביאה אותי לכדי שלמות,

כנראה שהייעוד שלי בחיים זה להיות קרקע גסה

לרטיבות.

שבא לי ללקק לה את הביציות,

לנחם אותן כל הדרך אל הפוריות,

ולזיין אותה בתחת תוך כדי.

ופשוט עושה איתה ביד. 🖤

את הריח שלה מבפנים.

היא נבוכה, לא בטוחה,

לא מבינה שרק שם אני באמת נחשף לכולה.

הרי מתישהו אגלה את כל הסודות שבתוכה

אז עדיף עכשיו כשהלהבה בינינו עדיין לא כבתה.

בשיא חום התשוקה.

להסניף אותה נמסה-

עליי, על עצמה, על כל הבריאה שיצרנו ללא ידיעה.

ברכות גסה,

בדיוק מפוזר.

הכרות רבת שנים של כל הנקודות הרוצחות

היא חתיכת סיבה טובה לעונג צרוף.

זה היה יכול לשעמם אבל השכלנו לאמץ גם

את ההפוגות.

הרשינו לגעגוע לחיות,

רק כדי שנוכל להרוג אחד את השנייה שוב.