כשאני חושבת על בעלי המנוח, מה שאני הכי מתגעגעת אצלו, זה איך שהוא נהג לשכב לידי בלילה. לפעמים הזרוע הכבדה שלו נחתה על החזה שלי ולא יכולתי לזוז. אפילו עצרתי את נשימתי. אבל הרגשתי בטוחה. שלמה. ואני מתגעגעת לשריקה שלו כשהוא הלך ברחוב. ובכל פעם כשאני עושה משהו, אני חושבת על מה שהוא היה אומר- "קר היום, תקחי צעיף". אבל לאחרונה, אני שוכחת דברים קטנים. הוא מתחיל לדהות ואני מתחילה לשכוח אותו. וזה כאילו.. כאילו שאני מאבדת אותו שוב. אז לפעמים אני מכריחה את עצמי לזכור את כל פרטי פניו. הצבע המדויק של עיניו, השפתיים שלו, השיניים שלו, מרקם העור שלו, השיער שלו, שכבר לא נשאר ממנו כלום כשהוא הלך. ולפעמים, לא תמיד, אבל לפעמים, אני מסוגלת לראות אותו. כאילו ענן זז והוא מתגלה. אני יכולה כמעט לגעת בו, אבל אז העולם האמיתי מתפרץ והוא שוב נעלם. במשך זמן מה עשיתי את זה כל בוקר, כשהשמש לא הייתה חזקה, כי השמש, איכשהו, גורמת לו להיעלם. כן, הוא מופיע ונעלם, כמו זריחה או שקיעה, או משהו בר-חלוף כזה. בדיוק כמו החיים שלנו. אנחנו מופיעים ואנחנו נעלמים. ואנחנו גם חשובים לאנשים מסוימים, אבל אנחנו רק חולפים.
לחיי החולפים..
🍷