מילים ושיר

היה פעם קטן.

גם הוא היה פעם קטן. אבל לא קטן רגיל. בזמן ששאר חבריו הזעירים התעסקו בעבודת אלילים, הדביקו שמות לעצים ולאבנים, הנסיך הגדול קרא לילד בשמו. הוא לא נטל פסל ותמונה, רק ידע שלא יודע כלום על יצר הבריאה.

הנסיך הגדול תמיד היה ענק.

ענק בצורת החשיבה. בזמן ששאר חבריו היו אימננטים עם גבולות גזרה, הוא היה נטע זר טרנסצנדנטלי, מופשט מעל ובתוך כולם.

הנסיך הגדול נועד לגדולה.

בזמן ששאר חבריו התענגו פיזית על שדי אימם, דמעו בכל פעם שלא קיבלו את מנת חלקם, הנסיך הגדול היה נטול כל נהי מפונק. יתום משמנת ופטמה הוא אימץ לעצמו בגרות נפשית מטאפיזית אצילה.

דימו אותו כ-לא אנושי, יותר מדי רציני. והוא חייך לעברם חיוך מסוייג משהו, חף מקמטים עם שיניים לא מפותחות ומבט בשל ורימז ברגיעה מוזרה: "רבות מחשבות בלב איש ועצת יה היא תקום".

תקום ולא תיפול לחש לעצמו בלב,

תיפול ואז תקום צעק לעצמו בראש.

הוא עוד יגיע למחלקה הסגורה

והם.. הם יישארו נורמלים להחריד ללא חשיבה

פתוחה.