מילים ושיר

חשקתי בשבילי כיסופייך המוסווים ע"י שלכת עצי המגננה שיוצרים את יער המחשבות שאת.

הרהרתי לתומי שעצם היותי יספיק דיו על מנת לפלס את דרכי האחרונה לאותה קרחת יער ענוגה וקסומה, בה את ערומה למשעי בצורה הכי נכונה. בה זו את עם עצמך, טבעית בתנודות גופך.

אך הסכנות אורבות בכל פינה, שלי ושלך.

העלים המגנים הם גם אלה שמסתירים מאיתנו שמש מחיה.

חיות היער אמנם נדירות, אבל גם הן רעבות.

ואנחנו מאבדים כיוון- תוהים, טועים ותועים לעולם.

עדיין יש בי את התקווה שאולי בדרך נס עוד ניפגש באבדון שבו אנו נמצאים.

שאולי הגיעה העת לשרוף מעט מין היער כדי להבין- עודנו קיימים, וכל שכן ממש על אותם השבילים.

יש לך אש במקרה?

🏞