קיטשיות מגעילה

לאחר מלחמת העולם שיצרנו בעולם הקטן שלנו.

היא זרוקה על הרצפה, מנשקת את האדמה שעד

לפני שנייה הייתה לה לנחיתה קשה.

קודר לי לראות אותה ככה מתבוססת בשפלותה

כשאני כבר רווי בחמלה שלאחר הזעם והאימה.

מגיש לה את ידי האיתנה,

היא נשענת ומלטפת עם הלחי האדומה.

מנגב ממנה זיעת מצח ודמעה,

מרים אותה,

עוטף את כולה.

יודעת שתמיד אהיה שם בשבילה,

בטוב ובעיקר לשם הרע.

הכי קרוב למה שהיא צריכה.

🌓