יש תפיסה פילוסופית שטוענת שהעולם בנוי מיחידות. כל אחד מאיתנו הוא יחידה סגורה, כל אחד מאיתנו חי במערה סגורה ואיננו יכול לצאת מעולמו. מה שכן יש רק בעיה אחת- יש עובדה ששוברת את התפיסה הזו והיא האהבה. האהבה היא ההוכחה הקיומית לכך שאפשר להיות בקשר עם האחר ולהיכנס אל עולמו של השני. בתוך המערות הסגורות שלנו אנחנו מסוגלים לחפור כמה חורים על מנת להיפגש עם המערה של השני ובמובן הזה האהבה היא חידה- איך אפשר באמת לאהוב מישהו אחר מאשר עצמי? המציאות היא זו שמוכיחה לנו שהדבר הזה הוא אפשרי אבל הדבר הזה דורש מאיתנו איזשהו מאמץ אינטלקטואלי ואפילו רגשי לא פשוט. היום המושג "אהבה" איבד את משמעותו המקורית, היום הוא מזוהה באופן מוחלט עם "סיפוק היצרים". כשהאמת היא שאהבה ויצרים הם אנטיתטיים באופן מוחלט וזאת משום שביצרים אני בא לספק את יצרי, אני בעצם משתמש בשני לצורך עצמי. ובאהבה זה בדיוק הפוך- אני משתמש בעצמי לצורך הזולת.
אהבה אמיתית זה דבר מפחיד זה בא עם המון אחריות וזו הסיבה שאנחנו עושים הכל כדי לשכוח אותה. לא סתם יש את הביטוי המצוי- "תן לי לחיות אח"כ אתאהב" זה בעצם בא לומר שלאהוב זה למות, ולכן אנחנו משתמשים בביטוי העוד יותר מצוי- "אני מת עלייך". פרויד לימד אותנו שהביטויים האלה הם לא סתם, הם בעלי משמעות. זאת אומרת שמה שהאדם אומר בתור בדיחה גונז בתוכו השקפת עולם שלמה.
האהבה היא מוות.
ואת הרוצחת.
♥
