מילים ושיר

הייתה לנו שיחה לפני כמה ימים.

היא שאלה אותי איך אני נהנה לראות אותה מתעצבנת כשהיא אכולת קנאה? ואיך זה עוד יותר 'עושה לי את זה'? שאני לא מבין שזה מגיב אצלה בדיוק הפוך.

ואני פשוט הבנתי, הפנמתי, הסכמתי איתה והחלטתי לשנות את זה. גם גיליתי שזה עושה לי הרבה יותר טוב.

באותו רגע היא כביכול הקיאה איזה מחסום החוצה. משהו השתחרר אצלה.

עכשיו היא לא מכירה את עצמה ככה אוהבת.

עכשיו אני לא מכיר אותה ככה אוהבת.

עכשיו אני לא מכיר את עצמי ככה..

זה די מרענן ומסקרן לחיות אותנו החדשים. להרגיש איך שאנחנו צומחים אחד בתוך השניה בלי להפריע לגדילה עצמה.

אמרתי לה לפני יומיים במיטה בשקט באוזן שזה הרגע שאני הכי מחכה לו במהלך כל היום- ההתכרבלות, הנשיקות ההסנפות והמילים העוטפות שלפני השינה.

היא חייכה, נרגעה והחזירה לי את כולה.🪞