בתור ילד הייתי אבי מאוהבי.. כל ילדה/אישה שנייה שנתקלתי בה הייתי מפנטז עליה. אם זאת הילדה המנומשת של השכן הפולני, אם זאת האחות השחומה של החבר התימני.. אבל האהבה הכי גדולה הייתה הבת של חברת המשפחה שמגיעה מידי פעם לבקר בחגים. כל פעם הייתי שואל את אמא מי מגיע אלינו לחג בתקווה שהיא תצהיר את שמה, וכשזה קרה, החיוך לא ירד לי מהפנים. כל זמן התפילה בבית הכנסת הייתי מפנטז על החיבוק שאקבל ממנה, על זה שהיא תתעקש לשבת לידי בארוחה, על האוהל שנבנה אצלי בחדר ונשחק כל הלילה בעולם דמיוני כמו שרק ילדים תמימים יודעים. היינו מרביצים קלות, מלטפים, מתחבקים ומדגדגים אחד את השנייה. פעם אחת אף הייתה נשיקה עקומה על חצי אף חצי שפה עליונה, אפשר לומר שזאת הנשיקה הראשונה שלי. היינו מאוהבים, בזה אין ספק, אהבה טהורה, תמימה. האהבה הכי נכונה, נטולת פוזות, חרמנות ומגננות של בגרות. אהבה שלא תהיה עוד..
