ברור שכל אחד מאיתנו חווה דבר או שניים בחייו, וזו רק יד הגורל או ידו של מי מטעמו לקבוע מה ייצרב על הצד הלא נכון של הדיסק ויהפוך לטריגר.
טראומות באות, טראומות הולכות, ומעטות זוכות להישאר בבק-אופיס ולצוץ כשבא להן ולשתק כל שריר בגוף.
היופי בטריגר, זה כמובן שהוא לא מציג את עצמו, כזה ״נעים מאוד אני טריגר, עכשיו יש לך רבע שעה של קיפאון, אחר כך נתקדם ואני אספר לך מה מטרת הביקור״.
לא, זה בא בהפתעה, מציף חוויות שלא חשבתי עליהן שנים, שהצלחתי לדמיין את עצמי חזקה בהן ופתאום לא, אני לא. ואני תופסת מעצמי אדם חזק (וזה בטוח מטופש לומר, אבל זה מה יש).
אף פעם לא קפאתי, בשום סיטואציה, והיו סיטואציות. התחושה הנוזלית וחסרת האונים הזאת לא מאפיינת אותי ביום יום, וכשזה קרה, בכנות, לא ידעתי להתמודד, לא ידעתי להכיל את עצמי ככה ותאכלס עוד קשה לי לומר בקול שזה קרה, אז אני אומרת קודם כל בכתב.
ואיך מתמודדים? אני לא יודעת, אני מתמודדת כל יום. אני חושבת שהשקעתי שנים בלהטביע בחזרה כל מה שהעז לצוף, כי אני אדם so called חזק, ומסתבר שהרבה יותר קשה לתת להם לצוף החוצה, והכי קשה לתווך אותם.
נ.ב
אם זה כבר צף והעצבים חשופים, שווה שזה ייקרה במקום הנכון עם האנשים הנכונים, אם לא, אז היי, מה שלא הורג מחשל.
