Stuzi and The City

אומץ

הוא לקבל החלטה

לקום ולעזוב

לא לאבד שליטה

לא להפסיק לאהוב

אומץ

הוא להודות בקושי

לבחור לרגע להיתמך

ולקום

אדם חופשי

מתי הפכתי להיות תלותית, נתלית, תלויה?

ככה זה מרגיש, להיות מבוטלת, דחויה.

מתי הפסקתי לשים את עצמי במקום הראשון?

למה בעצם?

למה אני היחידה שאין לי בה אמון?

מגיעה לי הכנות, מגיעה לי שלווה פנימית

מגיע לי להפסיק לכעוס עליי

לסלוח לעצמי

מתי הפכתי להיות כזו שמתלבטת?

ולמה כל כך קשה לי לשחרר?

מגיע לי יותר.

ואני כמובן כבר לא מכירה את עצמי. מלבד ההומור, ומזלי שמכל הדברים הוא זה שבחר להישאר.
אני חושבת שהחזרה למילואים השבוע לא עשתה לי טוב.
או שאולי החזרה לכאן ולרכבת ההרים הזו עושה לי לא טוב.

המדענית שאני אומרת שצריך להפסיק את אחד מהם כדי לבחון את השפעת השני.

והאני שאני יודעת ש-unfortunately it's not gonna happen, אני כבר כל כך בתוך זה, שאיבדתי את הדרך לצאת.

ברור שכל אחד מאיתנו חווה דבר או שניים בחייו, וזו רק יד הגורל או ידו של מי מטעמו לקבוע מה ייצרב על הצד הלא נכון של הדיסק ויהפוך לטריגר.

טראומות באות, טראומות הולכות, ומעטות זוכות להישאר בבק-אופיס ולצוץ כשבא להן ולשתק כל שריר בגוף.

היופי בטריגר, זה כמובן שהוא לא מציג את עצמו, כזה ״נעים מאוד אני טריגר, עכשיו יש לך רבע שעה של קיפאון, אחר כך נתקדם ואני אספר לך מה מטרת הביקור״.

לא, זה בא בהפתעה, מציף חוויות שלא חשבתי עליהן שנים, שהצלחתי לדמיין את עצמי חזקה בהן ופתאום לא, אני לא. ואני תופסת מעצמי אדם חזק (וזה בטוח מטופש לומר, אבל זה מה יש).

אף פעם לא קפאתי, בשום סיטואציה, והיו סיטואציות. התחושה הנוזלית וחסרת האונים הזאת לא מאפיינת אותי ביום יום, וכשזה קרה, בכנות, לא ידעתי להתמודד, לא ידעתי להכיל את עצמי ככה ותאכלס עוד קשה לי לומר בקול שזה קרה, אז אני אומרת קודם כל בכתב.

ואיך מתמודדים? אני לא יודעת, אני מתמודדת כל יום. אני חושבת שהשקעתי שנים בלהטביע בחזרה כל מה שהעז לצוף, כי אני אדם so called חזק, ומסתבר שהרבה יותר קשה לתת להם לצוף החוצה, והכי קשה לתווך אותם.

נ.ב

אם זה כבר צף והעצבים חשופים, שווה שזה ייקרה במקום הנכון עם האנשים הנכונים, אם לא, אז היי, מה שלא הורג מחשל.

תקופה מוזרה לתהות בה מי אני, אבל היי אתם נכנסתם לקרוא.

כאן אני יודעת מי אני, או מה אני, ומה אני אוהבת.

ואז נשאלת השאלה אם זה חלק אינטגרלי ממני, או שזו דמות שכיף לי לשחק, כך או כך זה עושה לי טוב.

אם המצב המתמיד הוא שאני לא מחבבת את עצמי, אז כאן אני מתה על עצמי.

ואני אסביר, ככל שאני מנסה להיות סקסית ומגרה, ככה אני יפה בעיניי.

ככל שאני מביכה את עצמי יותר, ככה הביטחון של הדמות שלי בשמיים.

ככל שאני goody יותר, ככה אני מרשה לעצמי לפרוץ יותר גבולות (פנימיים וכזה, לא להגזים).

ככל שאני מתחננת יותר, ככה הדמות שלי אסרטיבית ומשכנעת.

ונסכם כמובן בק. פלס, כי אני לא אדם של מילים, אבל היא כן.

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?

אם למישהו היה סשן טוב, אבל הוא לא תועד, האם הוא היה סשן טוב?

איך unforgettable sessions שמורים אצלכם במגירות בזיכרון?

רבים שאלו אותי, למה אני נשלטת?

סתם, אף אחד לא שאל, אבל בגלגולי הרבים כאן, חוויתי הרבה, לא אגיד הכל, אני לא מתנשאת, בכל זאת..

כל החיים אני טיפוס בין שולט למרצה, the goody girl, שאכפת לה שכולם יהיו מרוצים, כאילו חיים שלמים חיפשתי איך לומר לא.

ודווקא מהמקום הנמוך הזה, אני מוצאת גבולות, איפה אין ברירה אלא לשים את האצבע על הנקודה שבה כבר לא נעים לי, אחרי שדחקתי את עצמי לפינה ואין לי יותר אוויר לנשום. 

וזה מוזר, אני יודעת, אבל זה מחדד את היום-יום שלי, את היכולת שלי לתווך את ה-לא שלי הלאה, שיהיה חזק, ברור ומובן. זה מחדד את היכולת שלי להעמיד גבולות לסביבה, וזה משהו שאני בונה כל יום מחדש.

Well, אולי הוא לא כזה דרמתי, אבל זו אומנות הקליק-בייט.

לאחרונה אני חולמת בעיקר על pet play, דווקא בלילות של ימים עמוסים ואינטנסיביים. יש משהו מנתק ביכולת לאפשר לעצמי לא לדבר ולדאוג שיבינו אותי בכל זאת, באופן שהוא בין חייתי למסור ומתחכך.

בחלום אני בחדר גדול, מרופד בשטיחים נעימים, כי היי זה החלום שלי, אז לפחות שיהיה נוח, או לכל הפחות אופציה לשת"פ עם חברת מגני ברכיים. ואז היא נכנסת, ויש לה צחוק שגורם לי לחייך ולנשוך שפתיים. היא עומדת שם, מחזיקה קולר, ואני זוחלת לעברה כמו כלבה טובה, בדרך אני נפרדת מהמילים שלי, גם ככה אני לא חברה של מילים בכלל, עברתי למבטים, בזה I’m goody.

"קדימה, גורה, לכאן" היא אומרת לי בקול תקיף ומסמנת עם הרגל, ואני? אני מחייכת במבט שובב שאני יודעת שהיא אוהבת, לפעמים, צריך קצת דרמה, אז אני מקשקשת בישבן (ויש ישבן), מתכדרת לתנוחת בייגלה, עוצמת עיניים.

אני שומעת את העקבים שלה מתקרבים אליי, משיכה בשיער, סטירה, קולר והאשטאג, התחלנו.

היא מוציאה לי משחק, זורקת לי לקצה השני של החדר ומורה לי להביא אותו. מזל שיש שטיח, אחרת הייתי צריכה לסגור גם שת"פ כפפות. היא נעמדת כשאני מגיעה עם המשחק בפה, היא מנסה לקחת אותו ואני נוהמת, משיכה ברצועה, שחררתי. אני עוקבת אחרי המשחק עם העיניים, מוציאה לשון ומופתעת איך בקלות נכנסתי למיינדסט של גורה. אני שמה לב שהיא שמה לב. היא צוחקת ושמה לי קצת מים בקערית, כזו מתחשבת.

ככל שהתקדמנו, ככה התנתקתי יותר מעצמי, וזה ניתוק מתבקש, קשה לחיות איתי.

למדתי להתגלגל, לנבוח ולתת יד, אבל בעיקר מסרתי את עצמי.

בסוף, אני רציתי לרצות והיא הייתה מרוצה, win win situation.

"גורה טובה", והתעוררתי.