הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה

 אני  בקיאה בתשובה לשאלה הזאת,  מכירה בעל-פה את הסצנריו, יודעת מה  אשאל ומה יענה

ובכל זאת , זה תמיד, תמיד, עובד עלי.

במובן של, מפיק ממני רגש, כאילו לא היה זה תיאטרון.

הוא נכנס וכשאני עומדת מולו, סוטר לי, לא חזק ומכאיב  אבל כן דיו להשפיל ולקמט את פני האחוזות בידיו בעווית של צער.

למה? אני שואלת אותו, בדאגה.

את רוצה לדעת למה? נינוח.

אני כבר יודעת את התשובה.

"סתם, כי אני יכול"

ולמרות שאני  בעיניים עצומות ובידיים קשורות זוכרת את הריטואל, אין פעם שזה לא אופף אותי

בתערובת של חרדה והתפעלות.