לפני 8 שנים. 13 בינואר 2016 בשעה 18:50
בפעם הראשונה שקיבלתי קולר, התבוננתי בו שעות, ממקדת העיניים על מסך הכלוב השחור, בנקודה שבה
הופיע הכינוי שלי, עם סימן הסגריים ושם אדוני הקודם. לא יכולתי להתיק את העין לאורך שעות, מהופנטת
מרוב אהבה בסימן הגרפי שנראה לי מושלם, נכון, טהור, יפיפה כמו הירוגליף מצרי.
כשהסרתי אותו, אפף אותי מוות, התיפחתי לאורך ימים ארוכים.
היתי צריכה למחוק את הדמות כולה כי לא היה לה קיום בלי הסוגריים, כמו הנשים התאילנדיות, שבט ארוכות הצוואר,
רק תסיר את הטבעת מצווארן, מיד נשברת המפרקת והן אבודות.
היום קיבלתי קולר, שני בחיי וליבי התחייך לאורך היום, יש לו טעם אחר לקולר הזה, ענדתי אותו במרחק הנכון.
הוא מחזיק אותי ברצועה אבל אני יודעת שגם אם יוסר יום אחד, לא אפול לחלל כמו מיג'ור תום.
