זה לא בלוג!

ככל שאני מתבגר אני מבין פתאום כמה הגוף יכול, כמה אני פתאום יכול, שאין תקרת זכוכית אמיתית אלא רק המחסומים האישים.

"גם אני נורא פוחד ליפול," אמר האריה מוג הלב, "אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות...אז אני מנסה, זה באמת מומלץ.

אחד הדברים היותר מזעזעים שיוצא לי לפגוש בקריאה של פוסטים או בשיחות ואף התנהלות של אנשים (כן, כן, גם השולטים נחסמים. ואני, אני לא יוצא מן הכלל) בכלל ובבדסם בפרט, זאת תופעת החסימה כפרידה (גם השולטים נחסמים).

חלק קוראים לזה גוסטינג, חלק היעלמות אני קורא לזה אקט אלים או אקט פחדנות צהובה!
אחרים רואים בזה נטישה, בריחה וכו'...כל אחד עם הפרשנות והיכולת שלו לתרגם את הסיטואציה.
אבל עבורי, זאת סכין שמונפת וחותכת בבשר בלי הרדמה, בלי אזהרה, בלי מחשבה (בעיקר על הצד השני), ובריחה למערה, למחבוא "רחוק" מהסערה, רחוק מהעין רחוק מהלב.

הרי הייתה לכם תקופה, השקעתם, אהבתם, חשקתם, דאגתם, נעזרתם אחד בשניה, תקופה אולי לא תמיד פשוטה אבל הייתם יחד, שותפים לבית, אפילו בעלי הבית...שזה חלום של כל זוג ישראלי!

אפשר וצריך לפנות את הבית, לא צריך להרוס אותו בלי היכר עד רמת אפר, הרי הזכרונות בו לא יעלמו, הם רק ישארו שם באיחסון כחוויה חיובית או שלילית, ואתם שניכם אחראים על זה, אין צד אחד אחראי!

הכירות וחיזור הראשוני הם תהליך, לפעמים התהליך מהיר וקל ולפעמים קצת עיקש ואיטי, חשוב להבין שפרידה זה גם תהליך, לא פחות חשוב.
לוקח זמן לצדדים לנתק חיבור -
לנתק נוכחות,
לנתק רגשות,
לנתק רצונות,
לנתק הרגלים,
לנתק את הגוף והנפש שהתאחדו להם שם ביחד לתקופה (טובה ורעה כאחד).

תהליך הפרידה או הניתוק - קשה, מעמיס, סוחט אנרגיה וזמן, לכן שקיפות, כנות והרבה הבנה יכולים לבנות תהליך היפרדות שלם יותר, בריא יותר וכועס פחות.
אבל זה דורש שניים (או יותר), זה דורש הדדיות והבנה שמסיימים ביחד בדיוק כמו שהתחלתם ביחד.

חסימה, שזה בעצם נתק , סתימת פה או גאג אכזרי ולא רצוי בעליל (בלי הסכמה), זה אקט אלים במיוחד. אקט שלא מאפשר תהליך, לא מאפשר ריפוי למקומות שנחתכים, ולפעמים הוא כל כך רעיל - דקירות הדדיות, נקמנות, שיימינג וכל הרע האנושי שאפשר לדמיין.
רעילות כזו, הרבה פעמים גורם להידרדרות בריאותית (דיכאון, התמוטטות וכו) של אחד הצדדים ואף סביבתו - החברים שלו או שלהם יחד.

המצב הרעיל דומה לפיגוע, אחד הצדדים הפעיל מטען, ויש הדף וכולם נפגעים ברמות ובמקומות שונים. גרוע מכך, אחרי הפיגוע נוצר מעיין שדה מוקשים לסביבה הקרובה, שבה נדרשים לדרוך בלי לדעת היכן יש מוקש ושל מי המוקש... אפילו אלוף צה''ל בשולה מוקשים לא יצליח!
וכמובן נאלצים לבחור צד על מנת לפחות לדעת על חמישים אחוז מהמוקשים בשדה.
אין ניטרלי בסיטואציה, אף אחד הוא לא דחליל חסר פרקים, אתם פועלים, זזים ובעיקר (אם) בוחרים -אתם מתערבים!
מי שרוצה להיות שוויץ, שיברח לשוויץ,
זאת פנטזיה כמו פרסומת לאזרחות שוויצרית בפייס!

אישית, לא מאחל לאף אחד להיות במקום חסום וגם לא מאחל לאף אחד להיות במקום החוסם.
שיח לא צריך למות אבל כן מותר לו לגווע בצורה טבעית.
תגייסו את הגיבור הפנימי שלכם להיות רגיש, אוהב עם חמלה והכל בהגינות והדדיות כפי שהייתם רוצים שיהיו כלפיכם בזמן רגיש...
ואם כבר חסמתם, וחזרתם להיות אתם עצמכם שוב, תסירו חסימה, תנו לאנשים סיומת ראויה..מגיע לכולנו!

פשוט תהיו אנשים ולא רק אנושיים!...זה בסוף משתלם.
.
.
.
.
.
.

*הפוסט לא רלוונטי אם היחסים היו אלימים ופוגענים, וגם אם אחרי הפרידה האלימות לא נגמרת ויש צורך באקט של חסימה....כל זה נושא אחר לפוסט אחר.

**חסימה בפייס או בכלוב, היא חסימה לא אישית, היא פומבית ולא על זה מדבר הפוסט. מדובר על חסימה של ערוצים תקשורת פרטיים.

לאחר תחרות קשה במיוחד מול האירופאים האנטישמים..טפויי עליהם🤧......והסקנדינבים...ל🤮 עליהם.

הנציגה שלנו זכתה במקום השלישי והמכובד 🎖️

אבל את מי זה מעניין בכלל🤷🏼‍♂️.

הינה התושבת הזוכה עם הזוכה האמיתית👸...לכל המהמרים הכבדים כאן ... קבלו אותה... סגול עולה זה... Royalty🤔.
.

*חבל שאין כאן אופציה לווידאו, הסאונד 👌

השליח היה נחמד היום והביא לי תושבות חדשות לכיסא ה🔥🔥🔥...הוא לא באמת חם, סתם מעלה אבק בנתיים.

תעזרו לי אנשים סוטים, מה אתם/ן הייתם בוחרים לכיסא ומה סדר התושבות האולטימטיבי?

לא לא, זה לא כוח-על כמו בסרטי מארוול, זה כוח פשוט, מאוד אנושי ואפילו מאוד קל לחלק מהאנושות.

לי כגבר, זה מאוד קשה, אצלי נכנס מערך של שיקולים שיכולים לקחת לי ימים אם לא שבועות להחליט מה לעשות...ולא אני לא מדבר על לסרב לטלפון מקברי צדיקים!

אני מדבר על לסרב לאישה..
בקטן זה לשלוח אותה בהצלחה בהמשך דרכה - אחרי מפגש או כמה מפגשים,
בגדול זה לסיים קשר עם כל הרגשות, הציפיות והתלות ההדדית שנוצרה - לחתוך בחי ולא רק שלה.

אבל בפוסט הזה אני מדבר על ה "בקטן", לסרב או לסיים קשר ראשוני בגלל אי התאמות או פערים בצורה שלא תסגור דלת לשיח (בלי דרמה, כעס וחסימות), לדעת לצאת מזה בצורה מכובדת ומכבדת וכנה, שלא יווצרו משקעים בגלל פינות לא סגורות.

אבל בחלק שקשה (לי) , זה להחליט לשלוח אותה לדרכה.
השוק מוצף נשים, אבל העבודה לתקשר ולהביא את כל המאמץ התקשורתי לכדי מפגש שיש בו אמון, הבנה והסכמה (ואף נלהבת), זה מאמץ ניכר ואף קשה.
ואם כבר השקעת, לזרוק את כל ההשקעה לפח או לנסות להשפיע על הצד השני לזוז לכיוונך, לפעמים מרגיש לי שזה לא פחות מלהזיז הר, ולמי יש אנרגיית לדבר כזה?
הרעיון הוא גם לא לייצר ציפיות לצד השני שיעבדו על ריק, כלומר בלי למתוח אותו עד שהמצב מגיע לרתיחה, קרי התעלמות והיעלמות.

מצב בו צד אחד ולפעמים אפילו שתיים שנעלמים אחד לשני לסירוגין או מתעלמים משיח. הרבה פעם זאת השתבללות על מנת להגן על הרגשות ופחד מפוטנציאל מדרמה מהצד השני - כעס, תסכול, זעם, היעלבות וכו'...או פשוט נטו עצלנות ואנוכיות פושעת.
על פניו זאת הדרך הקלה שלא לפגוע בצד השני, אבל במציאות זה אחד הדברים ההרסניים שניתן לעשות...דממה, מייצר מפלצות מתחת למיטה, בעיקר בראש.

אז מה נשאר לעשות?...לדבר, לתקשר, לישר.

מחשבת ישור הקו, הנקודה בה המחשבה הופכת למילים אמיתיות ופעולה השיח נכנסת לפעולה - זה מה אני מרגיש, רוצה, חושב ... דורשת טיונינג רגשי, הורדת אגו, הרבה ענווה ומנה גדולה של אסרטיביות (בפרידה רצינית, כל זה כל כך קשה שלוקח לפעמים חודשים).

התוצאה לא ידועה בהכרח אבל הסכין לחיתוך צריכה להיות מונפת באחת הידיים על מנת לסיים (גם אם זה חד צדדי), ולהמשיך הלאה, בחיוך ובאמת אמפתיה לצד השני שיצליח למצוא את הדלת הבא , היותר הנכונה עבורו...ולא לסגור את הדלת בטריקה (לא לחסום) אלא להשאיר צוהר לשאלות וברורים.

הכוח, הוא לא כוח-על, אבל הוא כוח אנושי מאוד, הדורש אומץ והרבה מהגיבור העל הפנימי.

.
.
.
.
.
.

*הפוסט לא רלוונטי אם התקשורת היית אלימה ופוגענית, אין שם מקום לשום צוהר, וגם סט הפעולות שונה.