I want you flat on your back,
helpless, tender, open.
It's only me to help.
And then I want you strong again.
You're not going to die.
You might wish you were going to die, but you're not going to.
You need to settle down a little.
I want you flat on your back,
helpless, tender, open.
It's only me to help.
And then I want you strong again.
You're not going to die.
You might wish you were going to die, but you're not going to.
You need to settle down a little.
העיניים מבצבצות למעלה, זה סוג של מרחף מעליה, קרוב-רחוק, היא יכולה להוציא לשון אבל לא באמת להגיע.
ההמתנה קצת משתקת, שיתוק טוב, יש ציפייה לבאות, כמו שכלב מביט על הקערה לפני שהיא מונחת בפניו.
נעים לי, אני למטה.
אין הרבה הכנה, הזין מפלח את השפתיים, נכנס עמוק לגרון הדחוס, דמעות נוזלות, מהר מאוד נגמר האוויר, השיעול עולה, החנק מתגבר, הברזים נפתחים - האף, העיניים, הגרון, הפה.
רק תצא, תיתן לנשום - רק תישאר, תמשיך לחנוק אותי.
נעים לי, בלי אוויר.
הזין יוצא סוף סוף, ונכנס שוב בעוצמה, לא היה לי בכלל זמן לחשוב או באמת לקחת אוויר, שוב הברזים נפתחים.
הזין יוצא ונכנס, כל פעם מקבל יותר ויותר מקום בגרון, הוא מתקשה, מתנפח וממלא.
הנוזלים כבר הצטברו, הכל נוטף לו ביחד מבפנים על הרצפה והגוף, זה חמים וקריר יחד, חלק פתאום.
זה נעים לי, אני שלו.
הזין ממשיך לחפור, הידיים תופסות בשיער, הכל מבולגן, נמרח.
החניקות מתארכות, לאט לאט הזין מבלה יותר ויותר זמן בגרון, מרגיש כבעל הבית.
מיצי הכיבה יוצאים, הרצון להקיא, השרפה עולה, מקיאה קצת אוכל וקצת נוזלים, זה קשה פתאום, הפסקה - זה לא נעים.
נעים לי, אני כלי.
ושוב הזין חודר ישר לגרון והידיים אוחזות בראש והשיער המבולגן, אין זמן לצריבה ולהתאוששות.
אני נחנקת, העיניים כמעט יוצאות לי מהמקום, המוח נכבה... אין שום מחשבה בעולם, רק שחור וערפלי, אני נרדמת.
נעים לי, להירדם.
הזין יוצא, סטירה עפה לפנים, אני מתעוררת, נכנס לי אוויר לריאות, לוקח לי שנייה להבין איפה אני, עוד סטירה עפה לפנים, הוא יורק עליי, הכל נוזל לי לעיניים - זה שורף.
הוא צועק עליי משהו, נראה לי שהוא מקלל, אני לא ממש מבינה, לא קולטת, המוח לא מפענח והגוף רגוע.
נעים לי, אני חור.
אצבעות נכנסות לי לפה וישר לגרון, זה שונה מהזין, הן קשות, אני נחנקת מיד, רוצה להקיא שוב, והכל יוצא, ושוב נוזל למטה על הגוף ועל הרצפה.
קשה לי, אני חלשה, נאחזת בו שלא ליפול.
נעים לי, להישען עליו.
הוא לא נותן לי הרבה זמן להתאוששות, הוא לוחץ לי על הלסת, פותח אותה ומשתין עליי - על הפנים, על הגוף, בפה.
זה חם ונעים, אני בולעת ושופכת.
הוא מכניס לי את הזין המשתין לפה, דוחף חזק לגרון, אני מתמלאת זין ושתן.
נעים לי, אני משתנה.
הוא מאונן עם הזין מעלי, דוחף אותו מדי פעם לגרון בשביל הרוק, אני צופה בשקיקה ומחכה. הוא מגביר קצב, יוצאים לו קולות של עונג, הזין מתקשה עוד יותר, אני מחכה.
הזין לפתע פולט זרע על הפנים, על העיניים, אני פותחת פה לטעום, הוא דוחף אותו לפה ולגרון, גומר לי בפנים את מה שנשאר, מורח את השאר על הפנים עם הידיים.
נעים לי, כי טעים לי.
שמתם לב פעם עד כמה הומור הוא תופעה מעניינת?
אפשר לרקוד סביב קצוות המוסר, ואף מעבר לו, בשם אלוהי ההומור (או אמנות, או מחאה). לפני זמן מה צפיתי בכמה מופעי סטנד־אפ בטלוויזיה וגם בלייב, והופתעתי ממה שמותר על הבמה וגם בשידור, לכאורה, די פוריטני מצידי.
הרבה בדיחות גזעניות וסקסיסטיות, בדיחות על שואה, על להט״ב או על אנשים עם מוגבלויות. נשים מתבדחות על אונס גברים בתירוץ: “הם עשו את זה בעבר, אז עכשיו גם לנו מותר”. (אישית, אף פעם לא אהבתי את לוגיקת הנקמה. היא מזכירה לי את האמירה של גנדי: “עין תחת עין הופכת את כל העולם לעיוור”).
גם אתאיסטים לא תמיד מצליחים לדמיין עד כמה בדיחות על דת יכולות להיות פוגעניות עבור מאמינים (למען האמת, גם אני לא ממש מצליח לדמיין את זה-אבל אני משתדל).
ואז התחלתי לתהות האם הומור בכלל צריך גבולות מוסריים, או שאולי דווקא חוסר הגבולות שלו ממלא תפקיד חשוב כפורקן לתסכולים של אנשים. האם הומור יכול לפרוק כעס או ייאוש? או שמא להפך,הוא מעודד ומעצים כעס? (אני בטוח שמי שחוו בריונות דרך “רק בדיחות” יכולים להעיד על זה).
האם אפשר לומר שהשפלה ועלבון של שעירי־הלעזאזל של החברה עדיפים על פני מעשי אלימות ישירים? האם אפשר לומר שכאשר קומיקאי מספר בדיחות מלאות שנאה בפומבי והקהל צוחק, זה מקל על תחושת האשמה הקולקטיבית של אנשים לגבי הדעות השונאות שלהם (שכנראה לרוב האנשים יש במידה כזו או אחרת)? האם זה דבר טוב? רע? ניטרלי?
האם אפשר לטעון שמותר לקומיקאים או לסרטי קומדיה להציג בדיחות שונאות, בזמן שאנשים “רגילים” לא יכולים? או שאולי כולם צריכים להיות חופשיים להתבדח על כל דבר בלי צנזורה, כי “זו רק בדיחה תמימה”? ואם יש גבולות — וכיום ברור שיש כאלה, האינטרנט כבר לא אותו מרחב פרוע וחסר רסן שבו אפשר היה לעשות הכול באנונימיות - עד כמה רחוק מותר להגיע, איפה עוברים הגבולות של ההומור שלכם?
באופן אישי, אני אוהב סוגים מסוימים של הומור שחור ולא פוליטקלי קורקט, אבל אני מקפיד שהאנשים סביבי יבינו את ההבדל בין בדיחה לבין השפלה אמיתית.
חשבתי לאחרונה על האופן שבו ראיתי אנשים מבלבלים בין מהירות לכנות, או בין אינטנסיביות לעומק.
נראה שיש דפוס שקט יותר שחוזר על עצמו סביב זה, לפחות באופן כללי:
• התקדמות נוצרת ממישהו שנשאר (נוכחת) ולא מלחץ.
• סקרנות נתפסת כמאפיין אופי ולא מקור לחיכוך.
• שאלות נתפסות כחיבור ולא כהתנגדות.
• יש תחושת ביטחון, בלי הצגות ומשחקים.
מעניין לראות איך כל זה משקף עבודה עצמית טובה.
לא “חולצים” מידע ותובנות בכוח (במיוחד מחדשים).
לא ממהרים אלא מייצבים את הסביבה.
לא מביישים חוסר ודאות/ידע אלא נותנים לו הקשר או מסבירים.
הלחץ נעלם כשנוכחות מורגשת.
לא מקטינים אלא פותחים את השיח, גם אם הנושא פחות נעים או רלוונטי (לא קינק שיימינג)
זה רק דפוס ששמתי לב אליו.
משהו שאולי כבר אתם יודעים, או שאולי אתם חולקים עליו -
אבל בעיניי שווה שיהיה לו מקום כמחשבה בתהליך ההכירות.
התמכרות לאהבה נראית כמו אהבה, לפעמים נשמעת כמו אהבה, והסרטים לימדו אותנו שזאת אכן אהבה.
אבל בפועל היא ניסיון נואש שמישהו אחר ימלא מבפנים מחסור פנימי עמוק ועתיק - מהילדות שלנו, שלימדה אותנו אף היא שזאת אהבה.
התמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות, מכחישה את המציאות כחלק מהסימפטומים שלה. היא נולדת וחיה בפנטזיה. ולכן היא לא מאפשרת מפגש אמיתי עם אדם ממשי.
התמכרות לאהבה נולדת מתוך חסך עמוק מאוד, וממש גוררת וקושרת אותנו אל אובייקט המשיכה - האדם שעליו השלכנו את הפנטזיות שלנו.
אילו כולם היו כנים, באפליקציות ההיכרות היו כותבים:
“לקשר רציני בלבד, מחפש/ת מישהו/י שיבוא/תבוא מבחוץ ויציל אותי מבפנים מעצמי ויהיה האמא והאבא שלא היו לי מעולם אבל היו צריכים להיות״.
אובייקט המשיכה הוא אובייקט ההשלכה.
ההתמכרות קושרת אותך לא לאדם עצמו, אלא לציפייה שלך שהאדם יספק את החסר.
במצב כזה אנחנו פוגשים כאילו פלקט דו-ממדי שטוח ולא מסוגלים אפילו להתרשם ממנו, כי הצורך שלנו למלא את האובייקט הריק בתכנים של עצמינו משתלט על הכל:
הוא חייב להתעניין בי ולרצות אותי
הוא חייב להתרשם ממני
הוא חייב לבחור בי
חייב להיות לי נעים איתי
הוא חייב לחשוב עליי דברים טובים
הוא חייב לא לדחות אותי
כל זה קורה הרבה לפני שאלות כמו:
האם אני מעוניינת בו?
איך אני מתרשמת ממנו?
האם אני בוחרת בו (לעוד מפגש אחד לפחות)
האם לי נעים איתו?
מה אני חושבת עליו?
האם אני מקבלת אותו?
אבל במצב כזה את לא חושבת עליו ואתה לא חושב עליה. במצב זה אנחנו חושבים רק על עצמינו ״באמצעות״ אובייקט חדש וכל מחשבה כזאת מגדילה את החשיבות של האובייקט בעינינו. כך יוצא שאדם שזה הרגע פגשת פתאום תופס את כל הנפח של הנפש שלך - המחשבות והרגשות והתחושות שלך.
אז נדמה לך שאת חושבת עליו, אבל את בעצם מתאבססת עליך ומחפשת דרכים לאהוב את עצמך באמצעות הימנעות ממפגש עם עצמך.
במצב כזה
ההתאהבות שלך = החרדה שלך
פרפרים בבטן = הטראומה שלך מציפה לך את המערכת
המשיכה היא לא אליו או אליה כאדם אוטונומי ונפרד, אלא לציפייה לקבל ממנו את מה שאובייקט המשיכה אמור לתפיסתך לספק ולתת לך.
התלות נוצרת בין רגע, לפעמים בשלב שבו הזולת הוא רק תמונה דו־ממדית באפליקציה כלשהי או ברשת חברתית כזו או אחרת.
ומאותו הרגע, לא באמת רוצים אותו ואת קרבתו, אלא את מה שהוא אמור לתת לך - המנה שתסדר אותך, ותגרום לך לרצות עוד ועוד.
ועכשיו זה השלב שבו מוכיחים, מחכים, מסבירים, שוקלים איך להתנהג, חושבים מה הם יחשבו, נסגרים, נפתחים מדי… הכל כדי לנסות להשתלט כדי שהאובייקט יתן לך:
שיתן לך אישור, כדי שיופיע אישור בפנים.
שיתן לך אהבה, כדי שסוף סוף תופיע אהבה בתוכך.
שיעריך אותך!
כלומר, שייתן הערכה כדי שתופיע בפנים תחושת ערך בסיסית.
שייתן ביטחון, כדי שסוף-סוף החרדה שלך תוכל להירגע.
שיתעניין בך, כדי שיופיע עניין בפנים כלפי עצמך.
שישים את הפוקוס שלו עלייך, שיגן מפני בדידות, וימלא בתוכך את החוסר שלך בחום ובנוכחות.
שייתן לך מבט מעריץ שימלא אותך בתחושת שלמות, שייתן קבלה מוחלטת והכלה טוטאלית, ללא תנאים וללא גבולות.
צריך להתבונן לעומק שוב ושוב, איך בנקודה הזאת אנחנו לא שואפים לקרבה לאדם אחר כאדם בפני עצמו (ובהמשך כשמתחילות המריבות, גם לא נלחמים באדם אחר כאדם בפני עצמו).
אנחנו מוקסמים מהפנטזיה של עצמנו האהובים ללא תנאי, של עצמנו בעתיד, מהופנטים מההבטחה לארץ המובטחת, ההבטחה של הציפיות שלנו שהקרנו עליו, מוקסמים מהפונקציה שהוא אמור למלא עבורנו כדי שנרגיש טוב ונתפעל מעצמינו דרכו כמו שלא התפעלו מאתנו, בשלב שבו התפעלות היתה צורך קיומי התפתחותי.
אנחנו מחפשים לא את האדם האחר ליצור איתו קירבה בשלה, אלא את אותה “אמא אידיאלית” שכל־כך הייתה חסרה לנו בילדות, ומייחלים שמישהו ימלא סוף־סוף את כל המחסן הריק, את כל הבורות הפנימיים.
כשהמפגש עם המציאות מפיל אותנו מגובה השחקים של האידיאליזציה, יחד עם הדימוי המתרסק, קורסת גם ההערכה העצמית המעוותת שלנו, שהתבססה על תקוות לקבל אספקה קיצונית וחלומות באספמיה.
וכדי לא להתרסק, אנחנו מרסקים את האחר והופכים אותו מאוהב לאויב.
אלא שהוא אף פעם לא היה לא אוהב אהוב ולא אויב - כי התמכרות היא התמכרות, ואהבה היא סיפור אחר לחלוטין. למעשה, היא לא סיפור, אהבה היא המציאות.
במציאות יש סתם עוד אדם עם הסרטים שלו, עם המוגבלויות שלו, עם הכאבים שלו ועם הצרכים שלו, שהוא יודע או לא יודע לתקשר ולממש, ואין לזה כל קשר אלינו, וזה בכלל לא משנה איזו סוג התקשרות יש לו או איזו אבחנה נדביק לו.
אבל אנחנו שוכחים את זה. מבחינתיו, זו הפונקציה שלנו שלא סיפקה לנו את הצרכים. ולכן פויה עליו. אז אנחנו מרסקים אובייקט אחד, ומחפשים אובייקט חלופי, שימלא את החסר, ושוב מקווים שהחלפת האובייקט תוביל לאהבה. אבל אהבה לא נולדת מחוסר. ואהבה היא לא שוק תן-קח ולא יחסי אובייקט. אהבה בשלה היא סיפור בין שני סובייקטים.
בין אדם אוהב ואהוב לא יכול להיות חומר מילוי או טלאי לריקנות פנימית.
והחסר הזה נוצר משום שגם אנחנו היינו, בשעתו, טלאים לריקנות של אחרים מאוד מאוד משמעותיים.
ולידם אסור היה להיות אנו עצמנו.
אסור היה להגיב רגשית.
אסור היה לחיות את רגשותינו ולחוות אותם עד תומם, כלומר - להיות באמת.
וכל עוד הרגשות לא נחוו במלואם ובביטחה, בלי ביקורת, אכזבה, נטישה או כעס מצד הדמויות המשמעותיות - החוויה הרגשית לא הוטמעה בנו.
כלומר, אנחנו מרגישים ולא יודעים מה מרגישים. אבודים בחלל הפנימי שלנו.
מה שלא הוטמע, לא נרשם כניסיון חיים ולא נלמד, ולכן לא נשאר בנו כזיכרון עבר מלמד, אלא כחוויה לא ברורה ואסורה ומסוכנת, שמפעילה מעגל סגור של הגנות הימנעות מפני ההרגשה הזאת, מה שמפעיל דפוסי תגובה אוטומטיים של מערכת העצבים האוטונומית (הימנעות ובריחה, ריצוי וזיוף, תקיפה, אחיזה וכו) - זה מייצר בתוכנו עבר שלא עבר. עבר שממשיך לצבוע לנו את ההווה, לנהל את התגובות שלנו בהווה, ומכאן ההרגשה ששום דבר לא משתנה ואין חוויה חדשה. וכאמור, חוויה חדשה לא תיווצר בזכות החלפת אובייקט.
וכך אנחנו מסתובבים בעולם עם אובדן שלא קיבל הכרה, מחפשים את מה שאבד בעיניים של אנשים אחרים.
מסתובבים עם מלאי של חסרים ורגשות שלא קיבלו מקום, והגנות ותגובות הישרדות שאנחנו מזהים כאופי שלנו (ככה אני! כזאת אני! כזה אני!), ואין לנו מספיק משאבים להתמודד עם הפחד מפני שינוי.
כי אנחנו לא מכירים את עצמנו בלעדיהם, ואפילו לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בעצמנו ובאחרים בהווה, ומנסים לבטל את כל החוסר הזה דרך אחרים, באמצעותם.
התמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות, היא מחלה פרוגרסיבית.
היא מתפתחת בכך שאנשים נשארים שנים אחד ליד השני, אבל לא מכירים אחד בשני ולא מקבלים אחד את השני. ממשיכים לבקר, להתלונן, להשליך, להעניש, להכניע ולנסות לשלוט.
קרובים בגוף, רחוקים ברגש.
כועסים ומצפים, גם אחרי שנים, שהזולת יצליח לתת ערך וביטחון בזכות הכעס והריחוק. מתייחסים כמו שהתייחסו אלינו בילדות. רוצים ללמד לקח! לשנות!
נשארים בודדים מאוד אחד ליד השני, עדיין מנסים ליצור קרבה באמצעות ריחוק, חום באמצעות ניכור, אהבה באמצעות תקיפה והגנה, חיבה באמצעות ביקורת ושיפוט, הכרה באמצעות האשמה, וחיבור באמצעות ניתוק.
ריפוי אמיתי מתחיל בהכרה במחסור ובשאלות כנות:
מה החוסר שהקשר מפעיל?
איך זה גורם לי להתנהג?
האם מתאפשר לי לאזור אומץ ולהרגיש את מה שזה מעלה בי אבל לפעול אחרת?
מה אני מחפש שייתנו לי? למה?
מה אפשר להתחיל לתת לעצמי כבר עכשיו?
ועדיף כמובן לעבוד את זה בתוך טיפול, בתוך מרחב בטוח שבו אפשר לחוות את כל קשת הרגשות והמצבים מול המטפל הלא מושלם.
משום שבתוך היכרות עם אדם אחר מיד מופעל הכאב וכל דפוסי ההגנה - כלומר מופעלת ההתמכרות.
וזה בלתי-נמנע שנתקל בחוויות טראומטיות וברגשות שלא נחוו, ולהימצא בזה לבד ולנווט במקום שבו מאבדים את עצמנו בתוך פנטזיה ובתוך בן אדם אחר - זה קשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי בלי תמיכה וליווי.
נכתב על-ידי: יוליה ויינשטן.
זו רק תיאוריה על רגל אחת, אז אל תהיו כבדים איתי 😉
כמו בבדיחה הידועה - אפשר לחלק את העולם לאלה שמאמינים באלוהים ולאלו שמאמינים במאמינים, למי שלא הבין, אני מדבר על בינאריות.
את עולם הקינק אפשר לחלק לאלה שיש להם “גן קינקי”, ולאלה שאין להם.
אלה שאין להם את הגן הקינקי מתחלקים לשניים:
כאלה שמזהים את עצמם כקינקיים אבל בעצם לא ממש, וכאלה שפשוט מתנסים במיניות שלהם.
אלה שכן יש להם את הגן הקינקי מתחלקים לאנשים עם תחלואה נפשית קלינית ולאנשים נוירו-דיברגנטיים (תפקוד מוחי שונה מהנורמה).
הקטגוריות האלה מתפצלות הלאה ללייפסטיילרים ולשחקני תפקידים (נכנסים לדמות אבל לא חלק מחייהם ביומיום).
המתנסים מתחלקים לאנשים שעבורם משחקי קינק הם סקרנות, ולאנשים שעבורם קינק הוא בריחה רגשית.
הסקרנים מתחלקים לאלה שמשתמשים בקינק כדי לגלות את עצמם ולהבין העדפות וזהויות מיניות, ולאלה שיש להם תשוקות ייחודיות שהן פטישים.
הבורחים מתחלקים לאלה שמשתמשים בקשרים קינקיים כדי להימנע מאינטימיות, ולאלה שמשתמשים בהם כדי להימנע מאהבה.
ובכל המקרים - חוץ מהשילוב של
גן קינקי + נוירו-דיברגנטי + לייפסטייל -
כשהם מתאהבים… הם הופכים לונילים...או לפחות כשהם מתחתנים ועושים ילדים:)
אני תוהה עם עצמי על משהו לאחרונה. אנחנו חיים במה שאנשים מכנים “מגפת הבדידות”. יותר ויותר אנשים נשארים רווקים, מוותרים לגמרי על דייטים, ומתלוננים על כמה קשה למצוא חיבור. אבל כשמסתכלים מקרוב על אותם אנשים שמביעים בדידות, רבים מהם לא מגלים עניין אמיתי להשקיע מאמץ. הם רוצים זוגיות בלי לעשות את הבסיס: תקשורת ברורה, עקביות, אחריות, ועמידה בדברים.
יש אפילו כאלה שמתחילים לפקפק בשאלה האם אינטליגנציה רגשית היא בכלל דבר אמיתי, וזה בכנות מדאיג אותי לגבי הכיוון שאליו אנחנו הולכים.
עם העלייה של AI, אנשים פונים יותר ויותר לצ’אטבוטים לשם תחושת חברות. אני מבין את המשיכה, במיוחד כשאינטראקציה אנושית אמיתית מרגישה מתישה — אבל זה גורם לי לתהות לגבי העתיד של קהילות ה -BDSM והקינק.
BDSM דורש אמון עמוק שנבנה לאורך זמן, משא ומתן ותקשורת ברורה, קריאה של שפת גוף ורמזים רגשיים, אחריות ועקביות, ונוכחות אמיתית עם אדם אחר. אם אנשים מתקשים בדברים האלה גם במערכות יחסים וניליות, איך הם ינווטו את המורכבות הנוספת של חילופי כוח, סיכון פיזי, פגיעוּת רגשית ואפטרקייר?
אני באמת סקרן לדעת איך אינטרקציה פנים־אל־פנים תשרוד, כשנדמה שכישורי תקשורת וניסיון אנושי אמיתי נמצאים בירידה. האם אנחנו הולכים לקראת דור שמתעניין בקינק אבל לא מסוגל לפתח את הכישורים הבין־אישיים הנדרשים כדי לתרגל אותו בבטחה? האם BDSM יהפוך יותר ויותר למשהו שאנשים חווים רק דרך VR או בני־לוויה מבוססי AI?
אשמח לשמוע נקודות מבט על זה, במיוחד מאנשים שנמצאים בלייפסטייל כבר הרבה זמן. איך אתם רואים את זה מתפתח?
"עליי להיות תמיד מוכנה לשרת את אדוני. עליי להיות נקיה, מסורקת ומאופרת, והכלוב שלי מסודר.
אסור לי לדבר לעולם אלא אם כן מדברים אליי. אלא אם כן במיטה, אסור לי להסתכל לאדוני בעיניים, אלא עליי לשמור על עיניי מושפלות.
אסור לי לעולם להראות את חוסר הכבוד שלי, בין אם מילולית ובין אם בשקט. אסור לי לשלב את זרועותיי או רגליי מול גופי, או לקמוץ את אגרופי, ואם לא אוכל, עליי תמיד לשמור על שפתיים חתומות.
עליי להיות צייתנית לחלוטין ובכל דבר. עליי לציית וללא שאלות או הערות.
עליי להיות שקטה תמיד כשאני לבד בכלוב.
עליי לזכור ולציית לכל כלל נוסף שיאמרו לי. עליי להבין שאי ציות, כל כאב, צרה או מטרד שנגרם על ידי לאדוני יהוו עילה לענישה."
מה דעתכם על החוקים כאן?
האם החוקים "הוגנים"?
האם הם משהו לשאוף אליו ביחסים עם היררכיה מובנת?
איזה חוק הייתם מאמצים ואיזה חוק לא?
מה מטרת החוקים הללו לפי דעתכם?
* תניחו מראש שישנה הסכמה.
** המטרה כאן חינוך מסוים בדרך מסויימת
הטקסט נכתב בלשון נקבה רק מתאמי נוחות, אבל מתייחס לכולם.
הנושא עלה בכמה שיחות שלי לאחרונה, כמה מול גברים וכמה מול נשים, כל אחד ואחת בגיל שונה, מצב תודעתי שונה אבל לכולם היה מן המשותף - צריכה להיות כימייה פיזית.
רובם לא יודעו לתאר את הכימיה, חלק מהנשים ציינו משהו בנוכחות של הגבר, ציינו מגע מסויים שגרם לתחושות בטחון ואהבה - לא הרומנטית אלא הזוגית/תשוקתית...הוא רוצה אותי, הוא עף עלי, אני שלו.
חלק מהגברים התייחסו יותר לפן הפיזי, ישבן מול ציצי.מבנה גוף, קצת על היחס הכללי שהיא נותנת - נחמדות, פניות, מענה אולי הדדיות מסויימת...וסיפוק מיני, אולי לפחות בהתחלה.
חפירה שלי פנימה עם שאלות על צרכים ורצונות של כל אחד לא תמיד הניבה תוצאה, לא כי לא רצו לענות, פשוט אף פעם לא נשאלו בצורה כזו, לרוב מסכמים זאת במילה ונילית "סטנדרטים" ( גבוהים או נמוכים).
בשיחות חלק שאלו אותי גם, מה אני צריך, אוהב, חושב וכו'.
היות ואת מלאכת המחשבה על זה עשיתי לפני כמה שנים, וכל פעם זה מתחדד ומתגמש לפי תקופה וגיל.
עניתי להם שאישה חטובה, כאשר יש לה מסת שריר לא מוגזמת אך רצינית תמיד הרגיש לי כגוף מושך, בריא ובעיקר פונקציונלי למגוון החוויות שהייתי רוצה לחוות עם אותה בחורה - ספורט ביחד, תזונה בריאה, סקס ארוך חזק ווירסטילי שלא מתשפר בגלל אי יכולת, וכי מגע וכל מה שקשור בתקשורת לא מילולית - לקרוא אחד את השניה בלי מילים, זה ואוו שמפוצץ את המוח לא פחות מכל מילה שחותכת את האוויר. וכמובן בדסם שנבנה על בסיס היכולת של שנינו באפיקים משותפים וגם כאלה שלא.
כאשר הנושא של אופי ההתנהגותי והיכולת המנטאלית עלו בשיחה, חלק התקשו לתאר יחסים ויותר התמקדו בהתחלה, מה הם צריכים על מנת שיהיה קליק אבל לא הצליחו לתאר תכונות חשובות עבור ההמשכיות.
למשל לתאר את, איך היו רוצים לנהל ולפתח תקשורת על מנת לייצר כמה שיותר הדדיות, עוגנים לפתרון סכסוכים, דרכי תקשורת ובכלל כמה היא חשובה.
איך התאמה ראשונית תתפתח להתאמה מתמשכת?נושא שלוו דווקא נותנים את הדעת בתחילת הקשר, וזה מתגלה כנק' חלשה בהמשך הדרך.
איך אתם.ן מתייחס לעניין המשיכה?
איך אתם.ן מחלקים.ות את העניין, מה הדגשים שחשובים, והאם זה משתנה או השתנה במהלך הזמן?
ראש משק הבית (מכל מגדר) הוא האדם האחראי לקביעת הכללים בבית ובמשפחה ולאכיפתם. מגלם את האמירה: “הבית שלך - הכללים שלך”. לרוב, תפקיד בן/בת הזוג נקרא Taken In Hand (TIH).
תפקיד זה שונה מתפקידי דומיננטיות אחרים בכך שמטרתו אינה רק “לצוות ולהעניש”, אלא להחזיק בסמכות העליונה בבית. ה-HoH קובע כיצד הבית מתנהל: מי עושה מה, תשלומים, תפריט, שעות שינה, לבוש, רכישות גדולות וכדומה, ושואף למצוא את הדרכים היעילות והנכונות לביצוע הדברים. במקרה של מחלוקת - ההכרעה הסופית היא של ה-HoH. אם דברים לא מתבצעים באופן עקבי כנדרש, תפקידו של ה-HoH לטפל בכך: למצוא דרך אחרת, להטיל ענישה, ולקבוע את רמתה.
מערכות יחסים של HoH לרוב אינן נוקשות או עתירות חוקים, אך הן יכולות להיות כאלה - בהתאם לדינמיקה. לעיתים הן מזכירות גרסה מודרנית לערכי ותפקידי המשפחה המסורתיים של שנות ה-50: מישהו מוביל, מישהו הולך בעקבותיו, מתקיימים דיונים - ול-HoH יש את המילה האחרונה.
ה-HoH אינו חייב להיות המפרנס העיקרי. BDSM או קינק אינם בהכרח חלק מהדינמיקה, והיא נפוצה גם בקרב אנשים שאינם קינקיים.