שמתם לב פעם עד כמה הומור הוא תופעה מעניינת?
אפשר לרקוד סביב קצוות המוסר, ואף מעבר לו, בשם אלוהי ההומור (או אמנות, או מחאה). לפני זמן מה צפיתי בכמה מופעי סטנד־אפ בטלוויזיה וגם בלייב, והופתעתי ממה שמותר על הבמה וגם בשידור, לכאורה, די פוריטני מצידי.
הרבה בדיחות גזעניות וסקסיסטיות, בדיחות על שואה, על להט״ב או על אנשים עם מוגבלויות. נשים מתבדחות על אונס גברים בתירוץ: “הם עשו את זה בעבר, אז עכשיו גם לנו מותר”. (אישית, אף פעם לא אהבתי את לוגיקת הנקמה. היא מזכירה לי את האמירה של גנדי: “עין תחת עין הופכת את כל העולם לעיוור”).
גם אתאיסטים לא תמיד מצליחים לדמיין עד כמה בדיחות על דת יכולות להיות פוגעניות עבור מאמינים (למען האמת, גם אני לא ממש מצליח לדמיין את זה-אבל אני משתדל).
ואז התחלתי לתהות האם הומור בכלל צריך גבולות מוסריים, או שאולי דווקא חוסר הגבולות שלו ממלא תפקיד חשוב כפורקן לתסכולים של אנשים. האם הומור יכול לפרוק כעס או ייאוש? או שמא להפך,הוא מעודד ומעצים כעס? (אני בטוח שמי שחוו בריונות דרך “רק בדיחות” יכולים להעיד על זה).
האם אפשר לומר שהשפלה ועלבון של שעירי־הלעזאזל של החברה עדיפים על פני מעשי אלימות ישירים? האם אפשר לומר שכאשר קומיקאי מספר בדיחות מלאות שנאה בפומבי והקהל צוחק, זה מקל על תחושת האשמה הקולקטיבית של אנשים לגבי הדעות השונאות שלהם (שכנראה לרוב האנשים יש במידה כזו או אחרת)? האם זה דבר טוב? רע? ניטרלי?
האם אפשר לטעון שמותר לקומיקאים או לסרטי קומדיה להציג בדיחות שונאות, בזמן שאנשים “רגילים” לא יכולים? או שאולי כולם צריכים להיות חופשיים להתבדח על כל דבר בלי צנזורה, כי “זו רק בדיחה תמימה”? ואם יש גבולות — וכיום ברור שיש כאלה, האינטרנט כבר לא אותו מרחב פרוע וחסר רסן שבו אפשר היה לעשות הכול באנונימיות - עד כמה רחוק מותר להגיע, איפה עוברים הגבולות של ההומור שלכם?
באופן אישי, אני אוהב סוגים מסוימים של הומור שחור ולא פוליטקלי קורקט, אבל אני מקפיד שהאנשים סביבי יבינו את ההבדל בין בדיחה לבין השפלה אמיתית.