התמכרות לאהבה נראית כמו אהבה, לפעמים נשמעת כמו אהבה, והסרטים לימדו אותנו שזאת אכן אהבה.
אבל בפועל היא ניסיון נואש שמישהו אחר ימלא מבפנים מחסור פנימי עמוק ועתיק - מהילדות שלנו, שלימדה אותנו אף היא שזאת אהבה.
התמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות, מכחישה את המציאות כחלק מהסימפטומים שלה. היא נולדת וחיה בפנטזיה. ולכן היא לא מאפשרת מפגש אמיתי עם אדם ממשי.
התמכרות לאהבה נולדת מתוך חסך עמוק מאוד, וממש גוררת וקושרת אותנו אל אובייקט המשיכה - האדם שעליו השלכנו את הפנטזיות שלנו.
אילו כולם היו כנים, באפליקציות ההיכרות היו כותבים:
“לקשר רציני בלבד, מחפש/ת מישהו/י שיבוא/תבוא מבחוץ ויציל אותי מבפנים מעצמי ויהיה האמא והאבא שלא היו לי מעולם אבל היו צריכים להיות״.
אובייקט המשיכה הוא אובייקט ההשלכה.
ההתמכרות קושרת אותך לא לאדם עצמו, אלא לציפייה שלך שהאדם יספק את החסר.
במצב כזה אנחנו פוגשים כאילו פלקט דו-ממדי שטוח ולא מסוגלים אפילו להתרשם ממנו, כי הצורך שלנו למלא את האובייקט הריק בתכנים של עצמינו משתלט על הכל:
הוא חייב להתעניין בי ולרצות אותי
הוא חייב להתרשם ממני
הוא חייב לבחור בי
חייב להיות לי נעים איתי
הוא חייב לחשוב עליי דברים טובים
הוא חייב לא לדחות אותי
כל זה קורה הרבה לפני שאלות כמו:
האם אני מעוניינת בו?
איך אני מתרשמת ממנו?
האם אני בוחרת בו (לעוד מפגש אחד לפחות)
האם לי נעים איתו?
מה אני חושבת עליו?
האם אני מקבלת אותו?
אבל במצב כזה את לא חושבת עליו ואתה לא חושב עליה. במצב זה אנחנו חושבים רק על עצמינו ״באמצעות״ אובייקט חדש וכל מחשבה כזאת מגדילה את החשיבות של האובייקט בעינינו. כך יוצא שאדם שזה הרגע פגשת פתאום תופס את כל הנפח של הנפש שלך - המחשבות והרגשות והתחושות שלך.
אז נדמה לך שאת חושבת עליו, אבל את בעצם מתאבססת עליך ומחפשת דרכים לאהוב את עצמך באמצעות הימנעות ממפגש עם עצמך.
במצב כזה
ההתאהבות שלך = החרדה שלך
פרפרים בבטן = הטראומה שלך מציפה לך את המערכת
המשיכה היא לא אליו או אליה כאדם אוטונומי ונפרד, אלא לציפייה לקבל ממנו את מה שאובייקט המשיכה אמור לתפיסתך לספק ולתת לך.
התלות נוצרת בין רגע, לפעמים בשלב שבו הזולת הוא רק תמונה דו־ממדית באפליקציה כלשהי או ברשת חברתית כזו או אחרת.
ומאותו הרגע, לא באמת רוצים אותו ואת קרבתו, אלא את מה שהוא אמור לתת לך - המנה שתסדר אותך, ותגרום לך לרצות עוד ועוד.
ועכשיו זה השלב שבו מוכיחים, מחכים, מסבירים, שוקלים איך להתנהג, חושבים מה הם יחשבו, נסגרים, נפתחים מדי… הכל כדי לנסות להשתלט כדי שהאובייקט יתן לך:
שיתן לך אישור, כדי שיופיע אישור בפנים.
שיתן לך אהבה, כדי שסוף סוף תופיע אהבה בתוכך.
שיעריך אותך!
כלומר, שייתן הערכה כדי שתופיע בפנים תחושת ערך בסיסית.
שייתן ביטחון, כדי שסוף-סוף החרדה שלך תוכל להירגע.
שיתעניין בך, כדי שיופיע עניין בפנים כלפי עצמך.
שישים את הפוקוס שלו עלייך, שיגן מפני בדידות, וימלא בתוכך את החוסר שלך בחום ובנוכחות.
שייתן לך מבט מעריץ שימלא אותך בתחושת שלמות, שייתן קבלה מוחלטת והכלה טוטאלית, ללא תנאים וללא גבולות.
צריך להתבונן לעומק שוב ושוב, איך בנקודה הזאת אנחנו לא שואפים לקרבה לאדם אחר כאדם בפני עצמו (ובהמשך כשמתחילות המריבות, גם לא נלחמים באדם אחר כאדם בפני עצמו).
אנחנו מוקסמים מהפנטזיה של עצמנו האהובים ללא תנאי, של עצמנו בעתיד, מהופנטים מההבטחה לארץ המובטחת, ההבטחה של הציפיות שלנו שהקרנו עליו, מוקסמים מהפונקציה שהוא אמור למלא עבורנו כדי שנרגיש טוב ונתפעל מעצמינו דרכו כמו שלא התפעלו מאתנו, בשלב שבו התפעלות היתה צורך קיומי התפתחותי.
אנחנו מחפשים לא את האדם האחר ליצור איתו קירבה בשלה, אלא את אותה “אמא אידיאלית” שכל־כך הייתה חסרה לנו בילדות, ומייחלים שמישהו ימלא סוף־סוף את כל המחסן הריק, את כל הבורות הפנימיים.
כשהמפגש עם המציאות מפיל אותנו מגובה השחקים של האידיאליזציה, יחד עם הדימוי המתרסק, קורסת גם ההערכה העצמית המעוותת שלנו, שהתבססה על תקוות לקבל אספקה קיצונית וחלומות באספמיה.
וכדי לא להתרסק, אנחנו מרסקים את האחר והופכים אותו מאוהב לאויב.
אלא שהוא אף פעם לא היה לא אוהב אהוב ולא אויב - כי התמכרות היא התמכרות, ואהבה היא סיפור אחר לחלוטין. למעשה, היא לא סיפור, אהבה היא המציאות.
במציאות יש סתם עוד אדם עם הסרטים שלו, עם המוגבלויות שלו, עם הכאבים שלו ועם הצרכים שלו, שהוא יודע או לא יודע לתקשר ולממש, ואין לזה כל קשר אלינו, וזה בכלל לא משנה איזו סוג התקשרות יש לו או איזו אבחנה נדביק לו.
אבל אנחנו שוכחים את זה. מבחינתיו, זו הפונקציה שלנו שלא סיפקה לנו את הצרכים. ולכן פויה עליו. אז אנחנו מרסקים אובייקט אחד, ומחפשים אובייקט חלופי, שימלא את החסר, ושוב מקווים שהחלפת האובייקט תוביל לאהבה. אבל אהבה לא נולדת מחוסר. ואהבה היא לא שוק תן-קח ולא יחסי אובייקט. אהבה בשלה היא סיפור בין שני סובייקטים.
בין אדם אוהב ואהוב לא יכול להיות חומר מילוי או טלאי לריקנות פנימית.
והחסר הזה נוצר משום שגם אנחנו היינו, בשעתו, טלאים לריקנות של אחרים מאוד מאוד משמעותיים.
ולידם אסור היה להיות אנו עצמנו.
אסור היה להגיב רגשית.
אסור היה לחיות את רגשותינו ולחוות אותם עד תומם, כלומר - להיות באמת.
וכל עוד הרגשות לא נחוו במלואם ובביטחה, בלי ביקורת, אכזבה, נטישה או כעס מצד הדמויות המשמעותיות - החוויה הרגשית לא הוטמעה בנו.
כלומר, אנחנו מרגישים ולא יודעים מה מרגישים. אבודים בחלל הפנימי שלנו.
מה שלא הוטמע, לא נרשם כניסיון חיים ולא נלמד, ולכן לא נשאר בנו כזיכרון עבר מלמד, אלא כחוויה לא ברורה ואסורה ומסוכנת, שמפעילה מעגל סגור של הגנות הימנעות מפני ההרגשה הזאת, מה שמפעיל דפוסי תגובה אוטומטיים של מערכת העצבים האוטונומית (הימנעות ובריחה, ריצוי וזיוף, תקיפה, אחיזה וכו) - זה מייצר בתוכנו עבר שלא עבר. עבר שממשיך לצבוע לנו את ההווה, לנהל את התגובות שלנו בהווה, ומכאן ההרגשה ששום דבר לא משתנה ואין חוויה חדשה. וכאמור, חוויה חדשה לא תיווצר בזכות החלפת אובייקט.
וכך אנחנו מסתובבים בעולם עם אובדן שלא קיבל הכרה, מחפשים את מה שאבד בעיניים של אנשים אחרים.
מסתובבים עם מלאי של חסרים ורגשות שלא קיבלו מקום, והגנות ותגובות הישרדות שאנחנו מזהים כאופי שלנו (ככה אני! כזאת אני! כזה אני!), ואין לנו מספיק משאבים להתמודד עם הפחד מפני שינוי.
כי אנחנו לא מכירים את עצמנו בלעדיהם, ואפילו לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בעצמנו ובאחרים בהווה, ומנסים לבטל את כל החוסר הזה דרך אחרים, באמצעותם.
התמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות, היא מחלה פרוגרסיבית.
היא מתפתחת בכך שאנשים נשארים שנים אחד ליד השני, אבל לא מכירים אחד בשני ולא מקבלים אחד את השני. ממשיכים לבקר, להתלונן, להשליך, להעניש, להכניע ולנסות לשלוט.
קרובים בגוף, רחוקים ברגש.
כועסים ומצפים, גם אחרי שנים, שהזולת יצליח לתת ערך וביטחון בזכות הכעס והריחוק. מתייחסים כמו שהתייחסו אלינו בילדות. רוצים ללמד לקח! לשנות!
נשארים בודדים מאוד אחד ליד השני, עדיין מנסים ליצור קרבה באמצעות ריחוק, חום באמצעות ניכור, אהבה באמצעות תקיפה והגנה, חיבה באמצעות ביקורת ושיפוט, הכרה באמצעות האשמה, וחיבור באמצעות ניתוק.
ריפוי אמיתי מתחיל בהכרה במחסור ובשאלות כנות:
מה החוסר שהקשר מפעיל?
איך זה גורם לי להתנהג?
האם מתאפשר לי לאזור אומץ ולהרגיש את מה שזה מעלה בי אבל לפעול אחרת?
מה אני מחפש שייתנו לי? למה?
מה אפשר להתחיל לתת לעצמי כבר עכשיו?
ועדיף כמובן לעבוד את זה בתוך טיפול, בתוך מרחב בטוח שבו אפשר לחוות את כל קשת הרגשות והמצבים מול המטפל הלא מושלם.
משום שבתוך היכרות עם אדם אחר מיד מופעל הכאב וכל דפוסי ההגנה - כלומר מופעלת ההתמכרות.
וזה בלתי-נמנע שנתקל בחוויות טראומטיות וברגשות שלא נחוו, ולהימצא בזה לבד ולנווט במקום שבו מאבדים את עצמנו בתוך פנטזיה ובתוך בן אדם אחר - זה קשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי בלי תמיכה וליווי.
נכתב על-ידי: יוליה ויינשטן.